לפני בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי לפי סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965.

רקע

1. המשיב הוא הבעלים של מחצית מחלקה 17 בגוש 10209 בבנימינה (להלן: "המקרקעין"). ייעוד המקרקעין בהתאם לתכנית המתאר של בנימינה ש/23א הינו חקלאי, והם הוכרזו כקרקע חקלאית בהתאם לתוספת הראשונה לחוק (י"פ 5304 מתאריך 30.11.87).
2. אין חולק על כך שהמשיב הוא חקלאי מזה שנים רבות ומגדל במקרקעין הנדונים פירות נשירים וירקות.
3. ביום 19.4.20 הסתיים הליך משפטי קודם שהחל בבקשת המשיב לביטול צווים מינהליים להפסקת שימוש וסגירת בניין שהוצאו בקשר למבנה שהוקם על ידו באותם מקרקעין ללא היתר, ולמטרה שונה מזו עליה הצהיר מלכתחילה – בקשה שנדונה גם היא בפני ונדחתה, ואשר אף הערעור עליה בבית המשפט המחוזי ובקשת רשות הערעור בבית המשפט העליון נדחו (ר' בב"נ (חדרה) 18101-08-19 ו- 31258-09-19; עפ"א (מחוזי חיפה) 2287-03-20 ו- רע"פ (עליון) 2416/20).
4. למען הסדר הטוב אזכיר כי בשעתו הציג המשיב בפני המשיבה ומשרד החקלאות תכנית להקמת מנהרות (חממות) בכיסוי ניילון או רשת לשם גידול ירקות, אך לאחר שקבל את האישור להקמתן, שינה את תכניתו והקים במקום מבנה אחר ששימש לו כנקודת מכירה למגוון תוצרתו החקלאית. בתום בירור טענות הצדדים בעניין זה נדחו בקשותיו של המשיב לביטול צווי ההפסקה והסגירה המינהליים שהוצאו כנגד אותו מבנה (להלן: "המבנה נושא הצווים הקודמים").

5. בתאריך 2.6.20 הגישה המבקשת את הבקשה המונחת לפני – בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי שיחול על כלל החלקה שייעודה חקלאי ואשר יאסור על המשיב הפעלת עסק כלשהו במקום ובכלל זה מכירת ירקות ופירות בכל סוג של מבנה, סככה, חממה וכו'.

1. טענת המבקשת היא כי המשיב ממשיך לעשות שימוש אסור במקרקעין - שימוש מסחרי בהיקף גדול, בכך שהוא מפעיל בהם עסק בדמות מרכול (הכולל עגלות, קופות רושמות, מקררים, מיכלים, אחסנת פועלים, מלגזות ועוד) המיועד למכירת ירקות ופירות.
2. מנגד טוען המשיב כי הוא סגר את המבנה נושא הצווים הקודמים וכל שעשה מתמצה בכך שפתח עמדת מכירה קטנה יותר, מתחת לכיפת השמים, בה הוא מוכר את תוצרתו החקלאית כפי שמשפחתו עושה מימים ימימה, בהסכמת המשיבה.

טענות המבקשת וראיותיה

1. את בקשתה בכתב תמכה המבקשת בדו"חות ביקוריו של המפקח מטעמה, מר אור גלעדי (להלן: "המפקח") במקרקעין, במהלך החודשים אפריל – מאי 2020. בדו"חות אלה (מהימים 26.4.20, 12.5.20) תיאר המפקח את שראה כ"משק המחולק לשניים, כשהחלק הקדמי משמש למכירה ולקבלת קהל והחלק האחורי למחסן והוא אינו פתוח לקהל הלקוחות". בתמונות שצורפו לדו"חות נראה המבנה נושא הצווים הקודמים כשהוא ניצב על מקומו ובחזיתו מעין "מבנה" נוסף מאולתר שקירותיו עשויים מארגזי פלסטיק גדולים שהונחו זה על זה, מותקנים בו מזגנים ובתוכו דוכני ירקות ופירות, מקרר אחד עגלות "סופר" ו- 2 קופות רושמות.
2. בדו"ח מסכם נוסף מיום 1.6.20 תיאר המפקח את נסיבות הדבקת צו הסגירה המינהלי שהוצא על ידי המשיבה בעקבות הממצאים דלעיל לרבות סגירת שער הכניסה החשמלי למתחם באמצעות שרשרת ברזל בסיוע משטרה, וציין כי גם לאחר שניסר את שרשרת הברזל, המשיך המשיב בפעילותו והתנהג כלפיו באופן פרוע עת נופף בידיו, איים באומרו "על גופתי המתה יסגרו פה" ו"אם מחר לא אקטוף פירות, מישהו ישלם על זה".
3. בפתח הדיון שהתקיים בפני ביום 23.6.20, חזרה ב"כ המבקשת על נימוקי בקשתה ואמרה: "... מה שעשה המשיב בצורה מתוחכמת... סגר את המבנה הקרוי חממה ופתח בקדמה שלו סככה באותו גודל... המשיב מפעיל עסק מסחרי על קרקע חקלאית כאשר הטענה שלו היא שיש לו אישור ורשות להפעילו... מדובר כאן על 150 מ"ר ומעלה, מדובר על ארגזים ואחסנה בגובה עצום... קופות רושמות מלגזות, משאיות, עובדים זרים שלנים, פירות מכל קצות הארץ ולא ממה שגדל בחלקה, פשוט סופרמרקט בשטח חקלאי...", וכן: "...כשאנו מסתכלים בפועל על התמונות שהוצגו... וההליכים... המשיב דואג יום אחרי יום, הליך אחרי הליך, לדחות את הקץ בכל מיני גחמות ומעשי קונדס ותחכום כדי להמשיך את פעילותו בקרקע החקלאית כאשר אין שום היתכנות ואופק תכנוני, כאשר הרשות להגנת הטבע מסיירת במקום מפעם לפעם ובוחנת את הפגיעה בסביבה החקלאית, כאשר מדובר בסמיכות לנחל תמסח, כשאסור שם שימוש מסחרי...".
4. המפקח שהעיד בפני במסגרת אותו דיון, חזר וטען כי בכל הסיורים שערך במקום הוא מצא שמתקיימת בו פעילות. בתשובותיו לשאלות ב"כ המשיב, אמר: "... המבנה מחולק לשניים כשהחלק הקדמי בעצם משמש למכירה של פירות וירקות, גודלו של החלק הקדמי כ – 150 מ"ר. החלק האחורי שאתה מכנה חממה משמש לאחסנה של הפירות והירקות...". המפקח אישר כי מדובר ב"מעין מערום של ארגזים שעליהם פרוסה איזושהי יריעת ניילון" שהוצבו במקום רק "לאחר הוצאת הצו", אך טען: "... המבנה שינה את זהותו במהלך החודשים... ב – 2.4 כשהגעתי המכירה התבצעה במקום, באזור שלגביו יצא הצו. לאחר מכן ב – 26.4 כאשר החלק האחורי עדיין משמש לאחסנה של פירות וירקות, ובעצם ממנו מעבירים את כל הסחורה אל החלק הקדמי המאולתר שנבנה על ידי מערום של ארגזים ויוטה. ניתן לראות את זה על ידי צילום החזיתות שעשיתי לאורך כל הביקורים שלי במשק. ניתן לראות את השינויים שהתחוללו ואת הפעילות הנרחבת שמתבצעת שם". עם זאת, לא עלה בידי המפקח להצביע על תמונה שתמחיש את טענתו והוא הסביר זאת בכך שעד ליום 12.5.20 העובדת במקום לא אפשרה לו להכנס ולאחר מכן גם המשיב עצמו מנע זאת ממנו בכך שכיבה את האורות במבנה נושא הצווים הקודמים (החלק האחורי שלטענתו משמש כמחסן – ר.ס.מ) והוא נאלץ להתהלך בו ולתעד את הנעשה בו בעזרת פנס. (ר' התמונות שניכר כי צולמו בחושך). לשאלה מה בתמונות שצולמו על ידו מלמד על על כך שהמבנה משמש כמחסן לפירות והירקות הנמכרים בחלק הקדמי, השיב המפקח כי בתמונות אותן צילם ב- 27.5.2, "ניתן לראות ארגזים שנמצאים מחוץ לחלק האחורי שבעצם משמש כמחסן. ניתן לראות מלגזה שנכנסת ופורקת, פעילות של מלגזה בחלקה... החלק האחורי מרגע קבלת הצו שימש לאחסנה ולאחר שהבינו כי החלק האחורי לא יכול לשמש אותם למכירה, נהפך למחסן ונבנה בחלק הקדמי על ידי ארגזים מאולתרים ויוטה אזור מכירה חדש שבו העתיקו את כל החלק מאחורה לקדימה...". המפקח לא יכול היה לומר האם הפירות והירקות שנמכרו באותו חלק קדמי הם פרי גידוליו של המשיב ולא אחר, אם לאו.

טענות המשיב

1. בתצהיר שצורף לתגובתו לבקשה, טען המשיב כי בשלב שבו ניתנה החלטת בית המשפט העליון בבר"ע שהוגשה מטעמו בקשר לצווים הקודמים, הוא "כבר העביר את כל הפעילות שהיתה קיימת במבנה אל מחוצה לו, לשטח פתוח במקרקעין עצמם".

לגרסתו כל שעשה היה שפרש רשת צל בין ארגזי מיון פירות והניח על הקרקע דשא סינטטי. המשיב הוסיף וטען כי לא ניסה להפריע לעבודת המפקח, אך הביע תרעומת על כך שהלה נעל את שער הכניסה לשטחו הפרטי באמצעות שרשרת ברזל, וטען כי המשיבה הטרידה אותו ואת עובדיו ובקשה להלך עליהם איימים. בהתייחסותו אל הטענה בדבר השימוש שנעשה במבנה נושא הצווים הקודמים, כבמחסן, טען המשיב: "החלק האחורי אליו הפקח מתייחס אינו משמש מחסן, אמנם קיימת בו סחורה חקלאית אבל מדובר בסחורה הגדלה במקרקעין הנ"ל אותה אני מאחסן לתקופה קצרה עד להעברתה לבית האריזה. מדובר בחלק אינטגרלי מהשימוש החקלאי ולא ברור מדוע טוענים כי מדובר במסחר", וכן: "גם אם אכן מתקיימת במקום פעילות מסחרית, היא מתקיימת מחוץ למבנה, בשטח פתוח, כפי שהיה מימים ימימה, מחוץ למבנה עליו אסר בית המשפט המחוזי לקיים פעילות...".

1. ב"כ המבקשת ויתרה על חקירת המשיב בבית המשפט ומי שבקש להעיד מטעמו היה דודו, מר אורי שגיא, שלדבריו היה מעורב בהשתלשלות העניינים הנוגעת לנושא בו עסקינן, וסיפר: "... בשלב מסוים לפני שבועיים נקראתי למשרדו של אלי אבוטבול יו"ר הועדה המרחבית, הוא רצה לשוחח איתי, תיווך בינינו איש אחר שמחמת צנעת הפרט לא אגיד, ואכן באתי לפגישה שהתקיימה במשרדו, נכח בה עוד אדם שאם גבירתי תתעקש אני אגיד מי הוא, ותוך כדי השיחה מבלי שהוזמן גם חדר לפגישה מר מנדי שפיגלר שלא היתה לי שום היכרות... השיחה היתה נעימה ובה נשאלתי על הדברים הבאים, אמר מר אבוטבול אנחנו מבינים שזה חקלאי שמתפרנס ואנחנו חרדים לשלומו, ואני יודע שועדת שומרון לאור המלצת ראש המועצה, הראשון זה פינקי ז"ל ואחר כך איתי וייסברג, המליצו על תב"ע נקודתית כדי להסדיר את הענין שלו. אמרתי את זה אני יודע מליהו, שאכן הוא עשה כך בעצה שלי והיתה המלצה של הועדה המרחבית לקראת דיון בועדה המחוזית. אפילו הצעתי לו הצעה שהיתה מייתרת אולי את כל המהומות והיו מהומות בענין הזה, תמתינו להחלטת הועדה המחוזית ואז המשיב יבצע את מה שיוחלט... השיחה היתה מאוד נעימה עם אלי והוא אמר כך, אם אתם תגישו בקשה בדיון שאתם מבקשים להמתין להכרעת הועדה המחוזית ובינתיים יוקפא המצב...".
2. לשמע דברים אלה, אמרה ב"כ המבקשת: "... אני שאלתי את יו"ר הועדה אם הגיעו לאיזשהן הסכמות שאני אמורה לדעת למרות שאינני תלויה כתובעת שמוסמכת על ידי היועץ המשפטי לממשלה כי עלי לעשות את עבודתי נאמנה ולכן בכל אופן גם כיועצת משפטית וגם כתובעת, שאלתי על אותה פגישה ואם סוכם. התשובה היחידה שקיבלתי שלא סוכם דבר ואי אפשר לפעול בניגוד לחוק ומה שצריך לבצע זה מה שצריך לבצע כי

אי אפשר להגיע להסכמות שהן לא חוקיות ולכן אני תמהה על איזשהן הבטחות של החמישים מטר, של ה – 150 מטר. עם כל הערכתי וגם אני יודעת מה זו פרנסתו של אדם ואינני תלושה מהמציאות שבה אנו חיים אבל יחד עם זאת לא ניתן לבצע פעילות שהינה בניגוד לחוק. גם אם היתה איזו שיחה נעימה עם מר שגיא שהוא אדם מכובד, האם אותה שיחה יכולה להביא לפעילות שמנוגדת לחוק ולפעילות והבטחות שיכולות ליצור מצג או מצב או להנציח את המצב הנוכחי?" וכן: "... כרגע הפעילות הנוכחית אינה אפשרית לא מבחינה תכנונית, לא חוקית, לא סביבתית ואינה מאושרת לא על ידי הועדה, לא על ידי הרשות להגנת הטבע, ולכן ניתן להגיע לאותה הסכמה של אותה "שמשיה" ולא במתכונת של מרכול".

1. לאחר ששמעתי את עדות המפקח, את דברי מר שגיא ואת התייחסות ב"כ המבקשת אליהם, סברתי כי נכון אעשה אם אערוך בעצמי ביקור במקרקעין ובמבנים אליהם מתייחסת הבקשה. בנוסף לכך הוריתי כי יו"ר הועדה המרחבית, מר אבוטבול, יגיש לתיק ביהמ"ש סיכום של הפגישה שנערכה אצלו ושאליה התייחס מר שגיא בעדותו.
2. בתצהיר שהוגש מטעמו מספר ימים לאחר מכן, התייחס מר אבוטבול אל תוכן פגישתו עם מר שגיא, ובין השאר הסביר כי הצורך בהגשת הבקשה הנוכחית לצו הפסקה שיפוטי התעורר בעקבות גילוי היקף פעילותו האמיתי של המשיב במקרקעין, שהיה שונה מזה שעליו הצהיר: "...מר ליהו פיין אמר כי סגר את העסק הגדול שהיה לו (המבנה נושא הצווים הקודמים – ר.ס.מ) ופתח עסק קטן של 40 מטר לערך... הוא אף הביא תמונות שמראות לכאורה סככה גדולה כשהיא ריקה וטען שהעבק הגדול שהיה לו סגור... אלא שלמעשה התברר כי ליהו שיקר לי וכן לראש מועצת בנימינה, שכן מפקח מעמנו הלך לבדוק אם אכן מדובר בדברי אמת ונוכח לגלות שמדובר בשקר שכן העסק משתרע על שטח שבין 200 ל- 300 מטר וכי עדיין נעשה שימוש בסככה הגדולה". אשר לתוכן ההסכמות אליהן הגיע (או לא) עם מר שגיא, הצהיר מר אבוטבול כי: "במהלך הפגישה מר שגיא בקש ממני להגיע להסכמה לפני הדיון בבית המשפט, כך שליהו ימשיך למכור עד להחלטה של הועדה המחוזית והדגשתי שאין סיכוי לקבלת הסכמה כזו שכן אנו מחוייבים לפעול בהתאם לחוק... הבהרתי למר שגיא כי אם ליהו היה מצמצם את העסק ל- 40 מטר כפי שהבטיח לי בתחילת דרכי וכפי שמשרד החקלאות טען שזה אפשרי והיה מוכר רק תוצרת שלו, יתכן והיה סיכוי שהיינו מסכימים עד אשר הועדה המחוזית היתה מחליטה באופן סופי... אך לצערי ליהו שיטה בכולנו והמשיך להפעיל את העסק הגדול הזה...", ולסיכום: "הריני להצהיר כי לא הבטחתי למר שגיא שאני מסכים שליהו פיין ימשיך למכור בעסק שלו כרגיל ואף הדגשתי בפניו את הבעייתיות בהמשך המכירות, שכן לא יתכן שהועדה תתעלם ולא תאכוף החלטות של בית משפט".

הביקור במקום

1. בתאריך 25.6.20 ערכתי ביקור במקום. בביקור נכחו ב"כ המבקשת עוה"ד רנה לפידות, ב"כ המשיב עוה"ד שחר לוינזון, המשיב עצמו וגם דודו מר אורי שגיא, המפקח מטעם הועדה מר גלעדי, מהנדס הועדה המקומית מר מנדי שפיגלר ופקח אזורי של רשות הטבע והגנים מר רועי רבין.

בהגיעי אל המקום הבחנתי במבנה נושא הצווים הקודמים, דהיינו "החממות" שרצפתן עשויה אספלט, הקירוי שלהן עשוי מחומר שחור אטום, שבאחת מהן נמצאו ארגזי פלסטיק ריקים ובאחרת משטחי עץ, קרטונים לאריזת פירות וירקות, מקרר גדול ריק, ארגזי פלסטיק, סולמות פרי, קרטונים לאריזת רימונים, ניילוני חממה, קרטונים, סלסלות ומלגזה. בצמוד למבנה קיים מטע רימונים ולצדו ציוד חקלאי – צינורות, גדרות תיל, משטחי עץ וטרקטורים. בקדמת המבנה הבחנתי בסככה מאולתרת שקירותיה עשויים מארגזי פלסטיק גדולים והיא מכוסה ברשת, הותקנו בה שני מזגנים גדולים ובתוכה מתנהלת חנות ירקות ופירות מסודרת עם שתי קופות רושמות, שלוש עגלות "סופר," תאורה ומקרר פתוח וקיימת דרך גישה בינה לבין אחת מהחממות המהווה חלק מהמבנה נושא הצווים הקודמים, ואשר נכון לאותה עת לא נראה בה דבר.

במהלך הביקור הגיעו קונים שרכשו פירות וירקות מסוגים שונים - תפוחים, בננות, אפרסקים, משמשים, שזיפים, מלונים, אבטיחים, ענבים, שום, עשבי תיבול, כרוב, תפוחי אדמה, בצל, פלפלים, לימונים, קישואים, מלפפונים, סלק, לפת, גזר, קולרבי ועוד.

המשיב טען כי הוא אינו מאחסן את הפירות והירקות לפני מכירתם אלא מביא אותם היישר משטחי גידולם אל סככת המכירה ובשעות אחה"צ מאפשר לאנשים חסרי יכולת לרכוש את מה שנשאר במחירים זולים יותר. עוד טען כי נכון לעת הזו האלטרנטיבה היחידה שיש לחקלאים למכירת תוצרתם היא מכירה ישירה ולא באמצעות רשתות השיווק בשל מחירי השוק הגבוהים.

ב"כ המשיב ודודו מר שגיא טענו כי מדובר בתוצרת חקלאית אותה מגדלים המשיב ומשפחתו וכי פעילות המכירה מהווה חלק אינטגרלי מהגידול, באופן שהוא מותר בהתאם לתב"ע. בנוסף לכך טענו השניים והמשיב עצמו כי מדובר באזור שמתבצעת בו אכיפה בררנית שכן יש בו עסקים נוספים כשני גני אירועים וחוות רכיבה שנגדם לא מתנהלים הליכים דומים לאלה המתנהלים כנגדו.

ב"כ המבקשת טענה כי לא מדובר ב"שולחן עם שמשיה" כפי שמותר היה למשיב לעשות, אלא במכירה שהיא אסורה לפי התב"ע ותכנית המתאר, השטח החקלאי צמוד לנחל ולכן ייעודו לא יכול להיות מסחרי, מדובר בקרקע מוגנת.

מהנדס הועדה מר שפיגלר התקומם כששמע את המשיב אומר שהוא (המהנדס) שם לו למטרה "לחסל אותו" וציין כי הוא כלל לא מכיר את המשיב. לשאלותי השיב כי הוא אינו מכיר את גני האירועים וחוות הסוסים במקום שכן הוא משמש בתפקיד מנהל מח' הפיקוח מזה כחודש וחצי בלבד, וגם אישר כי המפקח מטעם הועדה לא ביקר באותם מקומות.

לשמע הטענות בדבר אכיפה בררנית, התקשרה ב"כ המבקשת אל המנהל הקודם של מח' הפיקוח, מר ניסים ברדוגו, אשר מסר לה, כך לדבריה, כי כנגד חוות הרכיבה הוגש בעבר כתב אישום. לתמיכת טענה זו הגישה ב"כ המבקשת לתיק בית המשפט בהמשך, 3 כתבי אישום שהוגשו כנגד הבעלים של חוות הרכיבה – הראשון בשנת 2000 בגין בניה ללא היתר, השני בשנת 2003 בגין אי קיום צווי בית המשפט שהורה לו להפסיק את פעילותו בעסק ולהרוס את החווה היה ולא יינתן לו היתר כחוק, והשלישי בשנת 2010 בגין אי קיום אותם צווים גם כן.

נציג רשות הטבע והגנים, מר רועי רבין, טען כי מדובר במסדרון אקולוגי ולכן כל פעילות עסקית בשעות שאינן שעות סטנדרטיות של חקלאות, מייצרת מפגעי אור ורעש המפריעים לחיות הבר.

המפקח מר גלעדי טען שהארגזים המהווים את קירות הסככה מסודרים באופן שמלמד על שינויים שנעשו בהם, שכן קיים ביניהם מדרג, וכי באחת מה"חממות" המהווה את המבנה נושא הצווים הקודמים קיימים סימני צמיגים שיש בהם כדי ללמד על הזזת דברים ממקומם.

השתלשלות העניינים מאז הביקור במקום ועד כה

1. במהלך התקופה שחלפה מאז הביקור במקום, הגישו ב"כ הצדדים לתיק בית המשפט הודעות שונות שבעקבותיהן נדחה מתן החלטתי עד כה. לבקשת ב"כ המשיב ובהמלצתי, נאותה המבקשת להידבר עמו פעם נוספת על מנת להגיע להסכמה שיהא בה כדי לייתר את הדיון בבקשה ו/או את מתן הצו, ואולם למרבה הצער הדבר לא קרה.
2. ביום 10.8.20 הודיעה המבקשת לבית המשפט כי בפגישה שהתקיימה בין הצדדים ביום 12.7.20 הוסכם כי הם "ימתינו לקבל את עמדתה המקדמית של הועדה המחוזית לתכנון ובניה חיפה ביחס להיתכנות התכנית הנקודתית אותה הגיש המשיב... שתכליתה מתן לגליזציה לבניה בהיקף של 992 מ"ר ברוטו מתוכם 50 מ"ר לצרכי מכירת תוצרת חקלאית בחלקתו..." (להלן: "בקשת המשיב ללגליזציה"). משכך, לאחר שהסתבר כי הועדה המחוזית אינה תומכת בקידום התכנית שהגיש המשיב (ר' עמדתה המקדמית שצורפה להודעה), הודיעה המבקשת כי לא תוכל להסכים לפעילות המסחרית המתבצעת על ידו במקרקעין, אף לא בהיקפים המצומצמים המבוקשים על ידו.

בתגובתו להודעה זו טען ב"כ המשיב ההסכמה שהושגה בין הצדדים היתה כי ש"ימתינו בסבלנות" עד להחלטת הועדה המחוזית עצמה.

לאחר שהסתבר לי כי גם בפגישה שנערכה בין הצדדים ביום 21.7.20 לא נערך פרוטוקול (ואף הבעתי תמיהתי על כך לאור העובדה שגם הפגישה שהתקיימה בשעתה בין יו"ר הועדה מר אבוטבול למר שגיא לא תועדה) ולנוכח טענותיהם השונות של ב"כ הצדדים באשר להסכמה שהושגה ביניהם, הבהרתי כי החלטתי בבקשה תינתן רק לאחר שהחלטת הועדה המחוזית תתקבל ותועבר לעיוני.

1. החלטת הועדה המחוזית

ביום 1.10.20 הגישה ב"כ המבקשת לתיק בית המשפט את החלטת הועדה המחוזית בבקשת המשיב ללגליזציה. מטרת בקשת המשיב היתה להכשיר בדיעבד את בניית המבנה נושא הצווים הקודמים, כך ש- 50 מ"ר מתוך כלל שטחו (992 מ"ר) ישמשו למכירת כל מוצר חקלאי מתוצרת חקלאית ואילו 942 מ"ר הנותרים ישמשו ל"אחסנת ציוד של כל מוצר חקלאי בשטח". לאחר ששמעה את טענות נציגי המשיב, הרשות המקומית בנימינה גבעת-עדה והועדה המקומית ונדרשה להתייחסויות כל הגורמים הרלבנטיים, החליטה הועדה המחוזית לדחות את הבקשה, מן הטעמים העיקריים הבאים:

• בתכנית המתאר הכוללנית שהופקדה, נקבעו מספר תאי שטח ספציפיים בהם תותר הקמת מבנים חקלאיים שלא ישמשו למסחר ו/או תיירות חקלאית. במקרה דנן מדובר בשימוש שאף אינו נכנס להגדרה של "תיירות חקלאית".
• המבנה שהוקם על ידי המשיב ממוקם בשטח רגיש מבחינה סביבתית, בלב שטח פתוח, וגם באופן שאינו תואם את אופי המקרקעין ככאלה הסמוכים לנחל תנינים ובשטח מסדרון אקולוגי שחסימתו עלולה להביא לפגיעה ברציפות השטחים הפתוחים ובמינים ייחודיים של בעלי חיים וצמחיה.
• שימוש מסחרי ושימושי אחסון ומיון נדרשים לדרך גישה סטטוטורית ולא לדרך חקלאית שאמורים לעבור בה כלים חקלאיים בלבד. לכל מעבר של כלי רכב מסוגים אחרים (לרבות רכבי קהל הקונים) תהיה השפעה אקולוגית שלילית על הנחל הזורם באזור (נחל תמסח) ועל סביבתו.
• המשרד להגנת הסביבה ומשרד החקלאות אשר אישרו למשיב בניית חממה לגידול ירקות בפטור מהיתר, חזרו בהם מאישורם לאחר שהתברר להם כי המבנה שהוקם נוגד את תקנות הפטור ואינו עולה עם בקשתו המקורית של המשיב.
• שימוש מסחרי בלב שטחים חקלאיים עלול להוות תקדים בעייתי. המקרה שהובא מטעם המשיב כדוגמא לתקדים בו ניתן היתר לפעילות מסחרית (משתלה) שונה לחלוטין בנתוניו מן המקרה הזה.

1. בעקבות הגשת החלטת הועדה המחוזית, הודיע ב"כ המשיב לבית המשפט כי בכוונתו להגיש בקשת רשות לערער עליה וגם ציין כי ידוע שהמועצה המקומית בנימינה גבעת עדה שוקלת להגיש ערעור למועצה הארצית. עוד טען ב"כ המשיב כי הוא טרם סיכם את טענותיו בהליך זה, כי החלטת הועדה המחוזית נוגעת רובה ככולה למבנה נושא הצווים הקודמים ולא לעצם השימוש במקרקעין לצורך מכירת תוצרתו החקלאית, וכי הוא מבקש להורות על זימונו של מהנדס הועדה המקומית מר שפיגלר, לחקירה בבית המשפט.
2. לאחר ששקלתי את בקשות ב"כ המבקש החלטתי שלא להיעתר להן והבהרתי כי לטעמי בשלה העת למתן החלטה בבקשה.

דיון והכרעה

1. נתתי דעתי לטענות הצדדים, נדרשתי לדו"חות, לתמונות והמסמכים השונים שצורפו לכתבי טענותיהם, ביקרתי במקרקעין, ואף נאותתי להמתין להחלטת הועדה המחוזית כפי שבקש ב"כ המשיב מלכתחילה. עתה מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

ואלה הנימוקים העומדים בבסיס החלטתי:

1. סעיף 236 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 קובע כי:

"(א) בוצעה עבודה אסורה או שנעשה שימוש אסור, רשאי

בית המשפט המוסמך כהגדרתו בסעיף 234(ג), לבקשת

תובע, לצוות על הגורמים המנויים בסעיף 243(ג) או (ו)

לפי העניין, על הפסקת העבודה האסורה או השימוש

האסור, או לתת צו לסגירת הבניין או המקום...

(ב) בית המשפט המוסמך כאמור בסעיף קטן (א) לא ייתן

צו הפסקה שיפוטי אלא אם כן נוכח שיש בידי מבקש

הצו ראיות לכאורה לביצוע עבודה אסורה או שימוש

אסור, לפי העניין.

(ג) מתן צו הפסקה שיפוטי אינו מותנה בנקיטת הליכים

נוספים לפי פרק זה".

בבסיס סעיף זה עומדת תכלית מניעתית הנוגעת להקפאת עבודות בניה אסורה ו/או שימוש אסור.

1. בהעדר מחלוקת על כך שייעוד המקרקעין בהם עסקינן חקלאי, ולנוכח הוראות החוק הרלבנטיות לאופן השימוש המותר בקרקע מסוג זה (ר' הוראת סעיף 156(א) וסעיף 7 לתוספת לחוק התכנון והבניה,) צריכה ההחלטה בבקשה זו להתיישב עם מטרת החוק והיא לשמור על הקרקע החקלאית לייעוד חקלאי, בדרך של הוצאת כל פעילות שאינה דרושה לייצור חקלאי, עיבוד חקלאי, או לגידול בעלי חיים, מגדר המותר בקרקע חקלאית.
2. בהתאם להלכה הפסוקה (עמ"מ 4487/12 סטולרו נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה דרום השרון), השאלה האם שימוש בקרקע עונה על ההגדרה של שימוש חקלאי, נבחנת על פי שני תנאים מצטברים:

• קיומה של זיקה ישירה והדוקה לפעילות החקלאית
• היקף הפעילות והשלכתה על הסביבה החקלאית

הגם שנדמה כי אף המבקשת אינה חולקת על העובדה שרוב שטח המקרקעין הנדונים

משמש את המשיב ובני משפחתו לגידולים חקלאיים מזה שנים רבות, אזי אופן

התנהלות המשיב בכל הנוגע למבנה נושא הצווים הקודמים, עומד ואף צריך לטעמי

לעמוד לו לרועץ גם כאן.

ואסביר -

החלטת בית המשפט העליון בבקשת רשות הערעור שהוגשה מטעם המשיב על הכרעת

בית המשפט המחוזי בערעור שהוגש על החלטתי מיום 16.1.20 שבמסגרתה נדחו

בקשותיו לביטול הצווים המינהליים להפסקת שימוש וסגירת המבנה שהוקם על ידו

בניגוד למצג שהושג בפני הרשויות, הפכה את אותה החלטה לחלוטה. משמעות הדבר

היא שאסור היה למשיב לעשות שימוש כלשהו באותו מבנה לצורך אחסנת תוצרת

חקלאית ומכירתה. דא עקא, שבמקום להמנע מלהמשיך להשתמש במבנה וליצור

עמדת מכירה מצומצמת כפי שהובהר כי יהא מותר לו לעשות – "עם שמשיה ושלט

קרטון", החליט להמשיב הצמיד אל המבנה הזה "סככת מכירה" מאולתרת אשר רק

לפי מראה עיניים לא ניתן לחלוק על כך ששטחה עולה על אותם 40 או 50 מ"ר

שהוא היה מוכל להתחייב בפני כולי עלמא כי לא יחרוג מהם, ויצר בה חנות שאותה

איבזר במזגנים, מקרר, קופות רושמות ועגלות "סופר" לצורך מכירת התוצרת

החקלאית שאותה מכר קודם לכן מתוך המבנה.

גם בבקשתו ללגליזציה של המבנה גילה המשיב דעתו לפיה בכוונתו להישען בבוא העת על המבנה שנבנה ללא היתר כאל מקום לאחסנת התוצרת החקלאית שלו. משכך והגם שבמהלך ביקורי במקום לא הבחנתי בסחורה חקלאית שאוחסנה בה, באותה עת ממש, אלא במיכלי וקרטוני אסחון וכיו"ב בשניים מ- 3 חלקיה, הרי שעצם העובדה שהוא בחר להצמיד את החנות החדשה שהקים מתחת לאותה "סככה מאולתרת" אל המבנה, יש בה לטעמי כדי ללמד על כך שהסיכוי להפרת הוראות החוק מצדו גם בעתיד, אך סביר הוא, אם לא למעלה מכך.

1. לאורך כל התקופה בה התנהל הליך זה בפני, חזרו המשיב בעצמו, באי כוחו ודודו מר שגיא אשר פנה בעניין זה אל יו"ר הועדה המרחבית מר אבוטבול, והתחייבו להמתין להחלטת הועדה המחוזית "ואז הוא יבצע את מה שיוחלט...". והנה, גם עתה למרות החלטתה הברורה של הועדה המחוזית כפי שפורטה לעיל, ממאן הוא להשלים עמה.

אכן נכון שהחלטת הועדה המחוזית מתייחסת בעיקרה למבנה נושא הצווים הקודמים ואין בה התייחסות נפרדת ועצמאית לעצם השימוש של המשיב במקרקעין לצורך מכירת תוצרתו החקלאית, ואולם כל עוד המשיב הוא זה הקושר בין השניים כאילו לא ניתן להפריד ביניהם ומתעקש לבצע את המכירה שיכולה היתה להיות מותרת לו בתנאים אחרים, באופן המתואר לעיל, אין לו לדעתי אלא להלין על עצמו.

1. טענות המשיב בדבר האכיפה הבררנית הננקטת מצד המבקשת כלפי עסקים אחרים שלטענתו מתנהלים באזור, לא בוססה כנדרש. זאת מאחר שלא הונחה בפני איזו שהיא ראיה ראשונית לקיומם של גני אירועים המתנהלים במקום ללא היתר ואילו בכל הנוגע לחוות הרכיבה הוכיחה המבקשת כי הוגשו כתבי אישום בעבר. עם זאת, הנני מוצאת מקום להעיר למבקשת כי לא די בהגשת כתבי אישום בעבר ההולך ומתרחק (בשנים 2000-2010) בהנחה שאותה חווה ממשיכה להתנהל ללא היתר.

1. מפני כל אלה החלטתי לקבל את הבקשה ומשכך אני מורה כי השימוש האסור אותו עושה המשיב או מי מטעמו במקרקעין הנדונים, יופסק.

החלטה זו תכנס לתוקף ביום 24.12.20, על מנת שתהיה למשיב שהות מספיקה לצורך התארגנות וסגירת המקום.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ג כסלו תשפ"א, 29 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.