בפניי ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל יעל ממן בבקשה שהוגשה על ידי המערערת ונדונה כבקשה בטענת פרעתי.

המשיב, שנפגע בתאונת דרכים ביום 23.3.10, הגיש תביעה בביהמ"ש המחוזי נגד מבטחת הרכב, היא המערערת.

למשיב נקבעה גם נכות כללית במל"ל, ולפיכך הוא קיבל תגמולים מהמל"ל והיה צפוי להמשיך ולקבלם לו הנכות הזמנית שנקבעה לו היתה נקבעת גם כנכות קבועה. את התגמולים יש להפחית מסכום הפיצוי, שלו זכאי נפגע בתאונת דרכים, מחברת הביטוח.

לאחר מו"מ, ולאחר שהוגשה בתיק בית המשפט חוות-דעת אקטוארית שסיכמה את הסכומים שהמשיב קיבל ועתיד לקבל מהמל"ל, הגיעו הצדדים להסכמה בתיק. באותה הסכמה נקבע סכום הפיצוי לו זכאי המשיב, לסכום של 1,666,427 ₪. כיוון שבעת הגעת הצדדים להסכמה לא היה ברור עדיין אם המשיב יהיה זכאי לקבל תגמולים עתידיים מהמל"ל, שכן, נכותו באותו מועד היתה נכות זמנית בלבד, הסכימו הצדדים שסכום מסוים מתוך סכום הפיצוי יוקפא, ולאחר שתינתן החלטה של המל"ל לגבי הנכות הקבועה ובהתאם לה, ישוחרר הסכום המוקפא לטובת המשיב או לטובת המערערת. הסכום שהוקפא עמד על סך של 646,722 ₪ שהוא בדיוק הסכום שנקבע בחוות הדעת האקטוארית כסכומים להם יהיה זכאי התובע מהמל"ל, הן את אלה שכבר קיבל והן את אלה שהוא עתיד היה לקבל אילו נכותו הזמנית היתה נותרת גם כנכות קבועה.

הסכמת הצדדים קבעה אפוא, כי המשיב זכאי לפיצוי בסך 1,664,427 ₪ ומתוך סכום זה יוקפא סכום של 646,722 ₪. הסעיפים הרלבנטים בהסכמת הצדדים לענייננו בקשר לכך הם:

"1. לסילוק סופי ומוחלט... הסכימו הצדדים להעריך את כלל נזקיו של התובע על סך נטו של 1,664,427 ₪... מתוך סכום הפיצוי יוקפא בידיה הנאמנות של הנתבעת סך של 646,427 ₪ (להלן – "הסכום המוקפא"). הסכום המוקפא הינו הסכום המוערך של תגמולי נכות כללית להם צפוי התובע להיות זכאי מאת המוסד לבטוח לאומי...".

2.....

3. התובע מתחייב לפנות למוסד לבטוח לאומי....

4. ככל שתידחה תביעתו של התובע לקבלת קצבת נכות כללית, כי אז יהיה זכאי התובע לסכום המוקפא, בצירוף הפרשי הצמדה ממועד מתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה זה, ועד למועד התשלום בפועל, ככל שתתקבל תביעתו, אלא שהיוון של תגמולי הקצבאות להן יהיה זכאי לא יגיעו לסכום המוקפא (משוערך כנ"ל לאותו מועד), כי אז יהיה זכאי התובע להפרש שבין הסכום המוקפא לבין הערך המהוון של קצבאות המל"ל להן יהיה זכאי.

5.....".

על הסכמה זו ביקשו הצדדים מבית המשפט לקבל תוקף של פסק דין, ואכן ביום 13.12.17 נכתבה פתקית בזו הלשון:

"הנני נותן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה, ללא צו להוצאות, כמבוקש"

הנכות הקבועה שנקבעה למשיב במל"ל ביום 11.6.19 עמדה על 30%, נכות שאינה מזכה בתגמולים לעתיד. היה אפוא על המערערת להעביר למשיב את מה שמגיע לו מהסכום המוקפא. וכאן התגלתה המחלוקת בין הצדדים, שלגביה ניתנה גם החלטת כב' הרשמת, עליה הוגש הערעור.

המערערת ביצעה חישוב של התגמולים שקיבל התובע מהמל"ל עד אותו מועד, והגיעה לסכום של 161,604 ₪ שהוא סכום התגמולים שקיבל התובע מהמועד שבו נקבעה לו נכות זמנית ועד תום הנכות הזמנית. סכום זה הפחיתה המערערת מהסכום המוקפא, והעבירה לב"כ המשיב את הסכום המוקפא בניכוי האמור.

המשיב טען, שהסכום שנוכה היה גבוה מהסכום אותו היה על המערערת לנכות, שכן לטענתו מה שהיה צריך לנכות מהסכום המוקפא הוא רק סכום התגמולים שהתקבלו, מיום מתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה ועד מועד סיומה של הנכות הזמנית.

המערערת העבירה לב"כ המשיב את הסכום שהיא סברה שעליה להעביר, והמשיב פתח תיק הוצאה לפועל לגביית ההפרש הנובע ממחלוקת הצדדים כפי שפורט לעיל.

המערערת הגישה בקשה בטענת פרעתי. המבקשת טענה למעשה, כי הסכום שמבקש המשיב לגבות בתיק ההוצאה לפועל אינו סכום שנקבע לטובתו בפסק הדין, ולפיכך יש לסגור את תיק ההוצאה לפועל.

כב' הרשמת דחתה את הבקשה תוך שהיא קובעת, כי הנטל להוכיח פירעון, מוטל על המערערת, וזו לא עמדה בו. כן ראתה כב' הרשמת בטענת המערערת כטענה של "הודאה והדחה", וגם בשל כך קבעה כי מוטל עליה הנטל להוכחת פירעון.

כב' הרשמת קבעה, כי מדובר בפסק דין שלשונו ברורה, וכרשמת ההוצאה לפועל עליה לבצעו כלשונו, וכיוון שבפסק הדין מדובר על תגמולי המל"ל לעתיד שינוכו מהסכום המוקפא ולא אלה שכבר שולמו ממועד קביעת הנכות הזמנית, יש לנכות רק תגמולים שהתקבלו לאחר מתן פסק הדין.

כב' הרשמת קבעה גם, כי לא ניתן ללמוד מההתכתבות שבין ב"כ הצדדים שקדמה לחתימת הסכם הפשרה ולהגשתו לאישור בית המשפט, שכוונת הצדדים היתה לניכוי מלוא סכום התגמולים כולל אלה שכבר התקבלו עד מועד מתן פסק הדין.

כב' הרשמת גם לא ראתה בכך שהסכום המוקפא עמד בדיוק על סכום התגמולים אותו היה צפוי המשיב לקבל מהמל"ל לפי חוות-הדעת האקטוארית שהוגשה, שכללה הן את סכום התגמולים שכבר התקבלו והן את אלה שצפויים היו להתקבל אילו הנכות הזמנית היתה נקבעת גם כנכות קבועה, כראיה לכך שההסכמה היתה שינוכו גם תגמולים שהתקבלו כבר עד מועד מתן פסק הדין.

כמו כן קבעה כב' הרשמת, כי אל לה להיכנס לאומד דעת הצדדים, שכן מה שהיא מצווה לבצע הוא פסק הדין.

על כל הקביעות הנ"ל מערערת המערערת וטוענת, כי כיוון שמדובר בפסק דין שבו כל שעשה בית המשפט היה מתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים, היה על כב' הרשמת לבחון את אומד דעת הצדדים. היה עליה לקבוע כי קביעת הסכום המוקפא בסכום שנקבע , שעמד בדיוק על הסכום שנקבע בחוות הדעת האקטוארית כתגמולים שהתקבלו כבר ועתידים להתקבל בעתיד, מלמדת שכוונת הצדדים היתה שינוכו גם תגמולים שכבר התקבלו.

עוד טוענת המערערת כי לא היה מקום לקבוע שהנטל מוטל עליה , שכן טענתה היא לא טענת פירעון רגילה, אלא טענה שתיק ההוצאה לפועל לא נפתח על הסכום שנקבע בפסק הדין. משל היה נקבע בפסק הדין חיוב של 100 ₪ ותיק ההוצאה לפועל היה נפתח על 1,000 ₪. אין מדובר אפוא בטענת פירעון רגילה, בה הנטל מוטל על הטוען פירעון, אלא טענה שהסכום שמבקשים לגבות לא נקבע כלל בפסק הדין ולכן לא היה מקום לפתוח את תיק ההוצאה לפועל. לפיכך, טוענת המערערת, חל הכלל הרגיל של "המוציא מחברו עליו הראיה" ועל המשיב הנטל להוכיח שהסכום שהוא מבקש לגבות בתיק ההוצאה לפועל אכן נקבע בפסק הדין.

המערערת טוענת עוד, כי החלטת כב' הרשמת מזכה למעשה את המשיב בכפל פיצוי, דבר שבוודאי הצדדים לא הסכימו לו ואין לתת לו יד. לא זו בלבד, אלא שמשמעות קבלת מסקנתה של כב' הרשמת היא שהמערערת התנדבה לתת סכומים מעבר לאלה שהציע בית המשפט והיוו את הבסיס למו"מ בין הצדדים שהביא לחתימת ההסכם.

המשיב טוען, כי כיוון שמדובר בבקשה בטענת פרעתי, וכך הכתירה גם המערערת את בקשתה בפני כב' הרשמת, מוטל עליה הנטל להוכיח את טענת הפירעון, לפיכך לא טעתה כב' הרשמת כשקבעה כך בהחלטתה.

לגופו של ענין, לא נכונה טענת המערערת לפיה המשיב ביקש לגבות סכומים שלא נפסקו לטובתו בפסק הדין. לשונו של ההסכם, ולפיכך גם פסק הדין, ברורה. על פי לשון ההסכם, יש לנכות מהסכום המוקפא רק תשלומים עתידיים, לכן תיק ההוצאה לפועל, שנפתח על היתרה שבין הסכום המוקפא לבין התגמולים שהתקבלו לאחר מכן בניכוי מה שהעבירה המערערת- בסך של 132,843 ₪, נפתח על הסכום שנקבע בפסק הדין.

עוד טוען המשיב, כי כיוון שההסכם מנוסח בלשון ברורה, ומדובר בו רק על תגמולים עתידיים, אין מקום כלל להיכנס לאומד דעת הצדדים. לאמור יש להוסיף שההסכם נוסח על ידי ב"כ המערערת.

המשיב טוען עוד, כי אין בטיעונים של המערערת בפני כב' הרשמת או בערעור זה, הסבר מניח את הדעת מדוע לא ניכתה כבר בעת חתימת ההסכם את התגמולים שכבר התקבלו. ההסברים שניתנו אינם הגיוניים ואינם נכונים, וסביר להניח שאילו היתה מבקשת לעשות כן לא היה נחתם ההסכם כלל, כי המשיב לא היה מסכים להפחיתם מסכום הפיצוי המוסכם, או היה מבקש להוסיף רכיבים נוספים (פנסיה וכד') עליהם ויתר לאור כך שסוכם להפחית רק תגמולים עתידיים.

המשיב טוען עוד, כי לא ניתן לדבר על "כפל פיצוי" או על סכום שעולה על הצעת בית המשפט שנדחתה, שכן לא היתה הצעה ספציפית של בית המשפט אלא רק הצעה שקבעה עקרונות בטרם נוהל המו"מ.

לבקשת המערערת קוים גם דיון בע"פ, בו למעשה חזרו הצדדים על טענותיהם.

לאחר עיון בטענות הצדדים, דעתי היא, כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי הסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של פסק דין היתה לנכות את כל תגמולי המל"ל כולל אלה שכבר ניתנו עד מועד חתימת ההסכם. לטעמי, די בכך שהסכום שנקבע ל"סכום המוקפא" עומד בדיוק על סכומי התגמולים שניתנו לתובע ושהיו עתידים להינתן על פי חוות הדעת האקטוארית שעמדה בפני הצדדים בחתימת ההסכם, אילו הנכות הזמנית היתה נקבעת כנכות קבועה, כדי לקבוע שזו היתה הסכמת הצדדים. מדובר בסכום שאינו סכום "עגול". הסכום המוקפא עמד, כאמור, על סך של 646,722 ₪. לא מדובר בסכום שנקבו סתם כך אלא בסכום שנובע מחווה"ד שבה אין מחלוקת שהובאו בחשבון גם תגמולים שכבר ניתנו. יתכן שנכון יותר היה להפחית כבר את התגמולים הללו מסכום הפיצוי. מבלי לקבוע את הסיבה שבשלה לא נעשה הדבר, לטעמי, די בקביעת הסכום כפי שנקבע כדי ללמד על אומד דעת הצדדים וכדי ללמד שאין ספק שכוונת הצדדים היתה להפחית מסכום הפיצוי, שאותו ראו הצדדים כסכום הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהתאונה, את התגמולים כולם.

אציין, כי גם עיון בתכתובת שבין הצדדים, שקדמה לחתימת ההסכם, מלמדת שכוונת הצדדים היתה לניכוי מלוא סכום התגמולים, אלה שכבר התקבלו ואלה שצפויים היו להתקבל אם הנכות היתה נותרת בעינה. בין היתר ניתן לציין את המייל של ב"כ המשיב מיום 19.4.17 בו צוין במפורש שאין מחלוקת על תקבולי הנכות הכללית וסכום זה יוקפא עד לקבלת החלטה במל"ל (צורף לערעור). מייל זה הינו תגובה למייל שכתב ב"כ המערערת ובו כתב "מזה יש לנכות את תקבולי הנכות העומדים על פי הדוח המצורף על סך של 646,722 ₪". הדוח המצורף הלא הוא חוות-הדעת האקטוארית הכוללת את התגמולים כולם.

כאמור, לטעמי די בכך כדי לקבוע שמסכום הפיצוי המוסכם הסכימו הצדדים לנכות את כל תגמולי המל"ל, כולל אלה שכבר ניתנו, ובכפוף להחלטה לגבי העתיד.

ובהתייחס ליתר טענות הצדדים, מקובלת עלי גם טענת המערערת, לפיה אמנם מדובר בבקשה בטענת פרעתי, שכן כל טענה שאין חוב בכלל בבקשה כזו, ואולם כאשר הטענה היא שתיק ההוצאה לפועל נפתח על סכומים שלא נקבעו בפסק הדין שהוגש לביצוע לא בהכרח יוטל הנטל על הטוען פרעתי. למשל בדוגמא שנתתי לעיל כאשר ניתן פסק דין על סכום של 100 ₪ ונפתח תיק הוצאה לפועל על 1,000 ₪, לאחר שמוסכם ש-100 ₪ שולמו עוד קודם לפתיחת התיק, ברור שלא יהיה מקום להטיל את הנטל על הטוען פרעתי, שכן פסק הדין חייבו לשלם רק 100 ₪. במקרה כזה אין ספק שלמרות שהבקשה שעליו להגיש היא בקשה בטענת פרעתי, יוטל הנטל על הטוען לחוב של 1,000 ₪ שאינו מופיע בפסק הדין. אמנם המקרה שבפניי אינו ברור כמו הדוגמא הנ"ל, ואולם, כיוון שהטענה היא שהזוכה-המשיב מבקש לגבות סכומים שלא נפסקו לטובתו, אין מקום להכריע את התיק רק על סמך הטענה שהנטל מוטל על הטוען פרעתי.

כאמור, לטעמי עצם העמדת הסכום המוקפא על הסכום הנובע מתגמולי המל"ל, לפי חוות-הדעת האקטוארית הכוללת גם תגמולי עבר, מעמידה את המערערת במקום שגם לו הנטל היה מוטל עליה, היא היתה עומדת בו.

אני סבור כי יש לדחות גם את הקביעה של כב' הרשמת לפיה טענות המערערת הינן טענות של "הודאה והדחה". המערערת לא מודה שהיא חייבת למשיב את הסכום הנטען על ידו תוך טענה שהיא פרעה אותו. טענתה היא שהחוב לא היה קיים כבר בעת פתיחת תיק ההוצל"פ.

גם הטענה לפיה, כיוון שמבוצע בהוצאה לפועל פסק דין, אין לרשם ההוצאה לפועל סמכות לברר מה עומד מאחורי מתן פסק הדין אינה נכונה בהכרח, כאשר מדובר בהסכם שבו כל מלאכת בית המשפט, במתן פסק הדין, היתה רק מתן תוקף של פסק דין להסכם. כאשר מדובר במקרה כזה, רשאי רשם ההוצאה לפועל גם במקרה של מחלוקת על כוונת הצדדים, לנסות להגיע לאומד דעתם של הצדדים בהסכם הן מתוך ההסכם עצמו והן מתוך מסמכים או המו"מ שקדמו לו. כידוע, פסק דין שנותן תוקף של הסכמה בין הצדדים יכול להיות מבוטל אם יתברר, בתובענה נפרדת, שיש לבטל את ההסכם למשל מחמת הטעיה. במקרה כזה, אם יבוטל ההסכם יבוטל ממילא גם פסק הדין שנתן תוקף להסכם. אותו רציונל עומד גם במתן אפשרות לרשם ההוצאה לפועל, במקרה המצדיק זאת, לנסות להבין את כוונת הצדדים שהועלתה, בסופו של דבר על הכתב וקיבלה תוקף של פסק דין. אין הדבר דומה להרהור של רשם ההוצאה לפועל על מידת תבונתו או צדקתו של פסק הדין, הרהור האסור. ואין הדבר דומה אף ל"הצצה" מאחורי הפרגוד של פסק הדין תוך חקירה מה נאמר בכתב התביעה או מה חשב השופט בשעה שפסק מה שפסק, שאף היא אסורה, מדובר בניסיון להבין מה היתה ההסכמה בין הצדדים וזו הכרחית כאשר מדובר בפסק דין שנתן תוקף של פסק דין להסכם בין הצדדים.

אציין עוד, כי גם נוסח ההסכם עצמו יכול לשאת את המשמעות לו טוענת המערערת. אין צורך להכניס להסכם מילים או משמעות שלא כתובים בו. ההגדרה של הסכום המוקפא בסעיף 1 להסכם שהוגש לביהמ"ש כך: "הסכום המוקפא הינו הסכום המוערך של תגמולי נכות כללית להם צפוי התובע להיות זכאי מאת המוסד לבטוח לאומי" ככולל תגמולים שכבר התקבלו אינו מופרך. אילו בשלב זה , של החתימה על ההסכם, היתה נשאלת השאלה מהם התגמולים להם צפוי התובע להיות זכאי מהמל"ל, התשובה הנכונה היא כלל התגמולים להם זכאי התובע כתוצאה מהנכות הכללית שנקבעה וצפויה להיקבע לו, ותגמולים אלה כוללים גם את אלה שכבר התקבלו.

התוצאה היא אפוא, שאכן המשיב פתח את תיק ההוצאה לפועל על סכומים שלא נקבעו לזכותו בפסק הדין. אכן המערערת העבירה למשיב את הסכום המוקפא בניכוי התגמולים כפי שהוסכם על ידי הצדדים, ולפיכך יש לקבל את הערעור ולהורות על ביטול החלטת כב' הרשמת וסגירת תיק ההוצאה לפועל – וכך אני עושה.

כיוון שהמערערת היא זו שניסחה את הסכם הפשרה, וכיוון שנוסח ההסכם הוא אשר הביא למחלוקת ולפתיחת תיק ההוצאה לפועל כפי שנפתח, איני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' תמוז תש"פ, 12 יולי 2020, בהעדר הצדדים.