לפני עתירה לגילוי ראיה חסויה, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1981.

 רקע 

1. בתאריך 12.3.20 הוגש כנגד העותר כתב אישום המייחס לו עבירות של החזקת נשק ואביזר נשק או תחמושת שלא כדין, לפי סעיפים 144 (א) ו- 144 (א) סיפא לחוק העונשין, תשל"ז 1977.

2. בכתב האישום נטען כי בתאריך 8.3.20 סמוך לשעה 13:50, במהלך חיפוש שנערך בביתו בבאקה אל גרביה, נמצא כי העותר החזיק בתוך הנמכת קיר גבס שבתקרת סלון הבית, אקדח מסוג FN מס' 31824 ובתוכו מחסנית ריקה. האקדח היה עטוף במגבת שסביבה היה כרוך נייר הדבקה שחור "איזולירבנד" ומתחתיו מעטפת גרביים שהיו ספוגות בשמן.

3. בעתירה שלפני, מבקשת ב"כ העותר כי אורה על חשיפת פרטי האדם שמסר למשטרה את הידיעה המודיעינית מס' 20-0466-772 נושא תעודת החסיון מיום 10.5.2, מועד מסירתה ותכנה (להלן: "הידיעה").

4. תעודת החיסיון שהוצאה על ידי השר לביטחון פנים מורה כי:

"כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות זהות האדם אשר מסר למשטרה

את המידע המתועד בדו"ח ידיעה מס' 20-0466-772, לרבות מועד

מסירת המידע" וכן: "כל פרט או מידע שיש בו כדי לגלות את תוכנו

של מסמך המסומן א' הינם חסויים.

גילוי מידע זה או מסירתו יש בהם כדי לפגוע בעניין ציבורי חשוב,

באשר הם עלולים לסכן שלומם של בני אדם ולפגוע בשיתוף הפעולה

של הציבור עם המשטרה".

5. בפראפרזה שנמסרה לעיון ב"כ המבקש צוין כי: "ראמי ראסם גנאיים תושב באקה גר ליד הגדר בבאקה, מחזיק בביתו אקדח וסמים" (להלן: "הפראפרזה").

טענות ב"כ העותר

6.         בעתירתה לגילו מלוא פרטי הידיעה הפנתה ב"כ העותר אל הוראות החוק ואל ההלכה הפסוקה בה נקבע בין השאר כי: "חסימת הדרך בפני נאשם להביא עדות העשויה להתברר חיונית להגנתו, למצער כאשר זו העדות היחידה האפשרית באותו עניין, אינה מאפשרת משפט הוגן" (ר' דעת הרוב של כב' השופטת דורנר בע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל).

7. לגופו של עניין טענה ב"כ העותר כי:

• קיים סכסוך בינו לבין אשתו "על רקע בגידותיה", סכסוך שאותו ניסתה האשה להסתיר מפני חוקרי המשטרה ואף מסרה הודעה שקרית ביחס לנתון זה. על הרקע הזה (ר' מסמכי בית הדין השרעי שהוגשו במסגרת הליך המעצר עד תום ההליכים – נ/1) ובהתחשב גם בכך שבעת שהמשטרה הגיעה לביתו וביצעה בו את החיפוש שבמהלכו נתפסו האקדח והמחסנית, העותר עצמו כלל לא היה בבית, ברי כי "נתפר לו תיק על ידי אחרים שכן לרעייתו יש אינטרס מובהק להרחיקו ממנה ומנישואיהם... ומי שמסר את המידע ואף הטמין את הנשק הוא בעל אינטרס בכך שהעותר יופלל...".
• בית המשפט שדן בבקשת המשיבה למעצרו של העותר עד תום ההליכים נגדו בתיק זה (אנוכי – ר.ס.מ) הורה על שחרורו לחלופת מעצר, ובעשותו כן כתב: "לנוכח התמונה שעלתה לנגד עיני כשעיינתי הן בחומר הסודי שהיה בתיק החקירה ואשר בקשר אליו הוגשה בקשה להארכת מועד לצורך הוצאת תעודת חסיון, והן במסמכים שהוגשו על ידי ב"כ המשיב בכל הנוגע למערכת היחסים בין המשיב לאשתו, אין בידי לשלול את האפשרות שבסופו של דבר תימצאנה רגליים לטענות ב"כ המשיב בדבר הקשר בין ההליך המתקיים בין בני הזוג בבית הדין השרעי, לבין החקירה שנפתחה בתיק זה".
• אלמלא גילוי הראיות החסויות בתיק זה, קרי – זהות מוסר המידע, המועד שבו הוא נמסר ותכנו, לא יוכל העותר להוכיח את הקשר שלטענתו קיים בין הסכסוך המשפחתי לבין הנשק שנתפס בביתו בשעה שהוא עצמו לא שהה במקום.

עמדת המשיבה

8.         בתגובתה לבקשה בכתב, טענה המשיבה כי גילוי הראיה עלול לסכן את שלומו של אדם ובמקרה זה – מוסר המידע, ולפגוע קשות בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה (ר' ע"פ 1335/91 מוסא אבו פאדה נ' מדינת ישראל וע"פ 383/71 יהודאי נ' מדינת ישראל).  

9. בדיון שהתקיים בפני הוסיפה ב"כ המשיבה וטענה כי עוד בחקירתו הראשונה הודה העותר בהחזקת הנשק, פרט את הנסיבות בהן הסליקו במקום שבו הוא נמצא, מסר עוד פרטים מוכמנים רבים, והגם שבהמשך חזר בו, אזי בנוסף לכל אלה נמצאה ראיית ד.נ.א. הקושרת אותו להחזקת הנשק גם כן.

דיון והכרעה

10. אקדים ואבהיר כי לצורך קבלת ההחלטה בבקשה זו וכמקובל, שמעתי גם את הסברי ועמדת דברי קצין המודיעין רפ"ק אוריאל וינקור, במעמד צד אחד.

המסגרת הנורמטיבית

11.       הזכות להליך הוגן היא זו שהולידה את חובת הגילוי המעוגנת בסעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב –1982 והפועלת לטובת נאשמים באשר הם. נאשם העומד לדין זכאי לקבל לידיו את חומרי החקירה בעניינו ובכך באה זכותו להתגונן לידי מימוש. אלא שלכלל זה מצויים גם יוצאים מן הכלל שמטרתם מתן ביטוי לשיקולים אחרים ובהם האינטרס הציבורי (ר' בש"פ 1917/13 יעקב גראד ואח' נ' מדינת ישראל).

12. סעיף 45 לפקודת הראיות קובע כי:

"אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל ראיה אם שר הביע דעתו

בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא

אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה,

כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה".

בע"פ 889/96 מוחמד מאזריב נ' מדינת ישראל, נקבע כי באיזון בין האינטרסים של הגנה על עניין ציבורי חשוב ועשיית צדק , גובר אינטרס עשיית הצדק:

"...על בית המשפט להורות על גילוי ראיה החיונית להגנה, גם אם הפגיעה

בעניין הציבורי או בבטחון היא חמורה. ואילו על התביעה להחליט אם

העניין הציבורי או הבטחון גוברים על האינטרס שבהרשעת הנאשם,

ומקום שסבורה היא שהעניין הציבורי או הבטחון חשובים מהרשעת

הנאשם, יופסק המשפט או יזוכה הנאשם... ראיה העשויה לעורר ספק

באשמת הנאשם, בין באופן ישיר על ידי ביסוס טענות הגנה ובין בעקיפין,

על ידי כרסום משקלן של ראיות התביעה, היא חיונית להגנת הנאשם".

ובהמשך:

"...ככלל יש להכריע בחיוניותה להגנת הנאשם של עדות חסויה על סמך

ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להציג באמצעותה, ובלבד

שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת..."

(דעת הרוב של כב' השופטים ברק ודורנר).

בב"ש 838/84 לבני נ' מדינת ישראל נפסק כי "לעתים הראיה אינה כה חיונית, אך היא עדיין בעלת משמעות מסוימת. לעתים עשויה הראיה להשתלב במערך הראיות הכללי, ובסופו של דבר עשוי שיהיה לה משקל מסוים בהרשעת הנאשם או בזיכויו. היא עשויה להשפיע בצורה מסוימת על מהימנות הנאשם או העדים. היא עשויה לשמש תמיכה לראיות אחרות ולשמש מנוף לקיומה של חקירה נגדית ראויה. היא עשויה להסיר ספק או ליצור ספק."

13. השאלה בה עלי להכריע היא, אם כן, האם קיים פוטנציאל ראייתי לנכונות ההנחה בדבר חיוניות העדות החסויה להגנת העותר?

3 השלבים בהם עלי לפסוע בהכרעת שאלה זו (כפי שנקבעו בפסיקה – ר' בש"פ 1917/13 גראד נ' מדינת ישראל), הם אלה:

• בחינת רלוונטיות החומר להגנתו של הנאשם.
• בחינת ההצדקה העומדת ביסוד הטלת החסיון – האמנם בחשיפת החומרים יש כדי לפגוע באינטרס חיוני?
• במידה והתשובה בשני השלבים דלעיל לחיובית – עריכת איזון בין שני השיקולים העומדים על כפות המאזניים.

הראיות

14. ואלה הראיות הקיימות בתיק החקירה:

א. החיפוש בביתו של העותר נערך ביום 8.3.20 בשעה 13:50, בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל, בטווח של 24 שעות מרגע קבלתו (ר' מזכר של רפ"ק אוריאל וינקור) והוא בוצע בנוכחות אשתו, אביו ואחיו מוחמד, בשעה שבה הוא עצמו לא היה בבית. מדו"חות הפעולה של השוטרים עולה כי הנשק נמצא כשהוא עטוף במגבת, בתעלה המובילה לחוטי חשמל במקום שבו בוצעה באותה עת עבודת גבס מסביב למנורה, כך שהיה צורך בשבירה קלה של הגבס על מנת לחלץ את המגבת שעטפה את הנשק ואשר היתה עטופה באיזולירבנד שחור. ממזכרו של פקד מנצור מיום 9.3.20 עולה כי הנשק היה עטוף במגבת ובגרביים לבנות, כי "שלושת העדים לחיפוש נכחו בסלון הבית וראו את האמל"ח שיצא מקיר הגבס" וכי בתום החיפוש הודיעו השוטרים לאשת המשיב שהיא מעוכבת ולקחו אותה לחקירה בתחנת המשטרה. במהלך החיפוש נתפס בבית גם חומר צמחי החשוד כסם.

ב. העותר נעצר מספר שעות לאחר מכן, בשעה 18:15.

בתגובתו להודעה בדבר מעצרו אמר: "אמרו לי שתפסתם סמים וכלי יריה. כלום" (ר' דו"ח המעצר).

ג. אשת העותר, הגב' רשה גנאים, נחקרה כחשודה בחזקת הסמים והנשק שנתפסו, כמחצית השעה לפני שהעותר נעצר, דהיינו ביום 8.3.20 בשעה 17:44. בחקירתה טענה כי הבית שבו היא מתגוררת עם העותר וילדיהם מעולם לא שופץ (בניגוד לטענת העותר – ר' להלן) וכי לאף אחד חוץ משניהם אין גישה לבית. לשאלה בדבר מערכת היחסים בינה לבין העותר השיבה כי "הכל בסדר", טענה כי הסמים שנתפסו שייכים לו, ציינה שהוא "מעשן בבית כל הזמן סמים" וסיפרה כי הם "רבים בגלל זה כל הזמן" משום שיש להם ילדים והיא לא רוצה שהם יתנהגו כמותו בעתיד. לשאלות בנוגע לנשק השיבה האשה כי לא ידוע לה על כך דבר וכשנשאלה למי הוא שייך, אמרה: "לבעלי, למי יהיה".

ד. גרסאות העותר - בחקירתו הראשונה מיום 8.3.20 אשר החלה בשעה 19:01 והסתיימה ב- 19:53, טען העותר כי הוא גר בבית מזה כ- 14-15 שנים ביחד עם אשתו וילדיהם וכי גם לאביו ושני אחיו – מוחמד ועלא יש מפתח לביתו משום שהוא עובד ונמצא מחוץ לבית במשך מרבית שעות היום. לאחרונה (וכדבריו - לפני ארבעה חודשים) היו בעיות בינו לבין אשתו ששהתה בבית הוריה בעוד שילדיהם נשארו עמו. בתשובותיו לשאלות החוקר, הודה העותר כי הוא משתמש בחשיש ומעשן מדי יום כמעט, וכשנשאל למי שייך הנשק שנתפס, השיב שהוא לא יודע, אמר כי הוא מבין שהחשד העיקרי נופל עליו והעלה את ההשערה לפיה "אולי השאיר את זה אצלו הקבלן שעשה עבודות גבס". דא עקא, שבהמשך החקירה, וכמעט מיד לאחר מכן, כשנשאל פעם נוספת היכן נמצא הנשק ולמי הוא שייך, אמר העותר: "...הנשק הזה שמצאו לא שלי, אבל אני מצאתי אותו מוסלק ליד גדר המערכת בטחון בנזלת עיסא, הייתי בטיול עם הכלב על הגדר בשטח ישראל ויש שם מלא שיחים ועצים ושם מצאתי את זה". לשאלה כיצד היה הנשק מונח שם, השיב: "היה עטוף בכל מיני דברים וכל מה שהיה עטוף ככה החבאתי אותו... כמו מגבת כזאת בצבע לבן... זה היה עטוף רק במגבת ואני עטפתי אותו רק באיזולירבנד בצבע שחור. אני ראיתי את המגבת בשיחים והרמתי את זה והרגשתי שיש בפנים משהו, לא פתחתי את זה ולקחתי הביתה ואז פתחתי את המגבת וראיתי שזה אקדח בצבע אפור כזה ועטפתי חזרה עם אותה מגבת ועם איזולירבנד שחור ושמתי את זה בתקרה למעלה... בחדר של הסלון כי אף אחד לא נכנס לשם חוץ ממני... בפינה בתקרה של הסלון...". כשנשאל מדוע הביא את האקדח הביתה, ענה: "כי לא ידעתי מה לעשות איתו ואני לא יכול להשאיר את זה שם כי יש שם הרבה אנשים מהשטחים קופצים כל הזמן. יש חורים ברשת, בגדר" ולשאלה מדוע לא התקשר למשטרה או לצבא, השיב: "כי אני טמבל, חמור". בהמשך, אמר העותר כי הוא מוכן להישבע בקוראן ובילדיו שזה מה שהיה ולשאלה מדוע קודם לכן אמר שאולי הנשק הוחבא שם ע"י קבלן הגבס שלו, השיב: "כי אני יודע שזה דבר מאוד לא חוקי ואני לא בן אדם של בעיות". בשלב זה של החקירה, הציג החוקר בפני העותר את תצלומי החיפוש וממצאיו והוא אישר אותם (ר' הן בגוף ההודעה והן במזכר של החוקר אלון צברי מיום 11.3.20).

ד. בחקירתו הנוספת מיום 10.3.20 ולאחר שהתייעץ עם באת כוחו, אמר העותר שהוא "חוזר לגרסה הראשונה", טען כי נחקר תחת איום של החוקר "שיגיד את האמת וראה את אשתו כשהיא אזוקה בידיים". לשאלה מתי נודע לו אודות תפיסת הנשק בביתו, אמר: "אבא שלי הודיע לי שהיה חיפוש ולקחו את אשתי ומצאו אצלך נשק בבית והיה מאוד עצבני". כשנשאל כיצד ידע היכן בדיוק נתפס הנשק, השיב שהחוקר הראה לו תמונות וכי גם את האיזולירבנד ראה בתמונות, ואת צבעו של האקדח "זרק במקרה". דא עקא, שבתצלומים שהוצגו בפניו במהלך חקירתו, לא נראית המגבת הלבנה שעליה דיבר העותר בחקירתו הקודמת.

ה. מאחר שבשלב הדיונים בבקשות המשיבה להארכת מעצרו של העותר לצרכי חקירה ("מעצר ימים"), טענה ב"כ העותר כי תצלומי הנשק שנתפס במהלך החיפוש הוצגו בפניו עוד בטרם נמסרה גרסתו המפורטת הנ"ל, וכי עובר להודאתו יזמו החוקרים מפגש בינו לבין אשתו במטרה להפעיל עליו לחץ, כתב החוקר אלון צברי מזכר הנושא את התאריך 9.3.20, כהאי לשנא: "אני החוקר שטיפל בתיק וחקר את שני העצורים ולא היה שום מפגש בין החשוד לחשודה. אני מציין שגם לאחר שנאמר לחשוד שאשתו שוחררה, הוא ביקש ממני לראות אותה ולדבר איתה ואני אמרתי לו שאני לא מאשר להם להיפגש. ראמי בקש לדבר איתה בעברית כשאני נוכח ואני לא אישרתי והוא אף ביקש לפחות לראות אותה כדי שיוכל להתנצל בפניה ואמרתי לו בכל פעם שהוא ביקש שאין אישור להפגיש ביניהם כל עוד מתנהל התיק. ראמי לאחר מכן ביקש ממני שאודיע לאשתו שהוא עצור ושתבקש מאחיו מוחמד שיארגן לו עו"ד וביקש שאגיד לה שהוא מבקש סליחה ואת כל מה שביקש למסור לה מסרתי".

ו. אביו של העותר שמדו"חות השוטרים עולה כי נכח בחיפוש, טען בחקירתו ש"ראה שהם חפשו פעמיים ואז הם מצאו ולא יודע מה זה, זה היה משהו עטוף עם ניילון ולא ראה בכלל מה זה... יש גבס בתקרה ואחרי שהם מצאו את זה, השוטר קרא לי שאבוא לראות מה הוא מצא ואני לא יודע מה זה בכלל, זה היה עטוף ואני לא יודע מה זה". לשאלה האם שוחח עם העותר אחרי החיפוש השיב האב: "לא, הוא היה פה בתחנה ולא הרשו לי לדבר איתו, אני רק הבאתי לו בגדים וסיגריות ולא ראיתי אותו", אך לאחר מכן הוסיף שקודם לכן התקשר לאחד מהעובדים עם בנו משום שהוא עצמו לא ענה לטלפון ואז דיבר עם העותר ואמר לו שאשתו בתחנה ושילך לשם.

ו. הן אביו של העותר והן אחיו ספרו שבשל הבעיות שהיו בינו לבין אשתו בתקופות מסוימות בהן היא עברה לבית הוריה, היו גם להם מפתחות של הבית.

ז. בתיק החקירה קיימות מספר חוות דעת - האחת בדבר היות האקדח שנתפס "כלי נשק יורה שבכוחו להמית אדם", השניה קובעת כי הסם שנתפס בבית העותר הוא חשיש ומהשלישית עולה כי בחומרים שנדגמו מהמגבת ומהגרביים שנתפסו ביחד עם הנשק התקבלו פרופילי ד.נ.א בולטים של העותר.

15. לאחר שבחנתי את הראיות שפורטו לעיל, ונתתי דעתי לטענות הצדדים, למסמכים מבית הדין השרעי שהוגשו ע"י ב"כ העותר במסגרת הליך המעצר עד תום ההליכים – נ/1 ושאליהם כיוונה היא את טיעוניה גם במסגרת בקשה זו, ולפרטים שנמסרו לי על ידי קצין המודיעין, מסקנתי היא כי דין הבקשה להתקבל.

ואלה הם טעמי:  

א. אכן, בחומר החקירה שנאסף בתיק זה קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעותר בכתב האישום ועיקרן בהודאתו המפורטת הכוללת פרטים מוכמנים רבים אשר ההסבר שניתן על ידו לידיעתו אותם נסתר בדו"חות ובמזכרי השוטרים, וגם בממצאי פרופיל הד.נ.א שלו בחומרים שנדגמו מהמגבת והגרביים שנתפסו ביחד עם הנשק. עם זאת, אני סבורה כי לא יהא זה נכון לשלול מראש את האפשרות שהעותר יצליח לשכנע את בית המשפט בבוא העת, כי אשתו עמה הוא מסוכסך או מי מבני המשפחה האחרים , הביאו להפללתו על רקע אותו סכסוך קשה אשר דבר קיומו הוכחש על ידי אשתו בחקירה, גם אם לא בהטמנת הנשק במקום שבו הוא נמצא, אלא בכל דרך אחרת.

ב. הראיה החסויה שאת גילויה מבקשת ב"כ העותר כי אתיר – זהות מוסר המידע, מועד מסירת המידע ותכנו, יכולים לדעתי לסייע לקו ההגנה של העותר כפי שהצהירה עליו באת כוחו בטיעוניה בבקשה וגם בפני, והגם שמובן לי כי חשיפת הראיה עלולה לפגוע בשיתוף הפעולה של הציבור עם המשטרה ובמידת מה אף בשלומו של אדם, נראה לי כי האיזון בין שני השיקולים הללו מוביל למסקנה שהצורך לגלותה לשם עשיית צדק, עדיף מן העניין שיש שלא לגלותה.

ג. בע"פ 889/96 מזאריב נ' מדינת ישראל, קבעו שופטי הרוב (כב' השופטים ברק ודורנר) כי "... חיוניות הראיה נקבעת על סמך בדיקה פרטנית של המקרה הנדון לרבות כתב האישום, חומר הראיות הכולל בחזית המריבה בין התביעה לבין הנאשם..." ופסקו שיש לאפשר לנאשם להביא ראיות העשויות לבסס ספק סביר באשמתו, זאת לאחר ש"שדה המערכה נחשף בפני בית המשפט במלואו, לרבות חומר הראיות, קווי הטיעון של התביעה ושל ההגנה, השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין וכיו"בו'".

16. מפני כל אלה, ומאחר ששוכנעתי כי באיזון שאותו עלי לערוך בין השיקולים השונים כפי שפורטו לעיל, נוטה הכף לכיוון הצורך בגילוי הראיה לצורך עשיית צדק, החלטתי לקבל את הבקשה. משמעות הדבר היא כי עתה יהא על המאשימה לחשוף בפני ב"כ הנאשם את זהות מוסר הידיעה, מועד מסירתה ותכנה המלא, אלא אם תסבור ותחליט כי העניין הציבורי העומד בבסיס החסיון, גובר על האינטרס שבהרשעת הנאשם.

המזכירות תמציא ההחלטה לצדדים.

תיק החקירה יימצא בלשכתי החלא מיום 14.6.20 בשעה 08:30, ויימסר לנציג המאשימה

באמצעות פקיד העזר.

ניתנה היום, כ"א סיוון תש"פ, 13 יוני 2020, בהעדר הצדדים.