1. התביעה בתיק זה עניינה החלטת הנתבע שלא לאשר את תביעת התובע להלוואה להחלפת רכב.

רקע עובדתי

1. לתובע נקבעה מוגבלות בניידות בשיעור 70% החל מחודש 1/2002.
2. לפי הסכם הניידות, מבוטח אשר נכותו בניידות 40% ומעלה, זכאי לקבל הלוואה לרכישת רכב (המכונה בהסכם הניידות הלוואה עומדת). עוד קובע ההסכם כי שיעורי ההלוואה העומדת הינם כדלקמן: מבוטח שיש לו 80% מוגבלות בניידות ומעלה, זכאי ל-100% משיעור ההלוואה, כאשר הרכב הקובע המובא בחישוב ההלוואה העומדת הינו עד 1800 סמ"ק; מבוטח שיש לו מ-40% ועד 79% מוגבלות בניידות, זכאי לרכב עד 1300 סמ"ק, ושיעור ההלוואה נקבע בהתאם לאחוז המוגבלות בניידות.
3. בהתאם לנתונים אלו, התובע היה זכאי להלוואה עומדת בשיעור 70% עבור רכב עד 1300 סמ"ק.
4. התובע הגיש לנתבע בקשה להלוואה עומדת לרכישת רכב, אשר התקבלה, וביום 25.12.2017 מימש התובע את ההלוואה העומדת.
5. הדגם המייצג אותה עת היה יונדאי 110 נפח מנוע 1300 סמ"ק. בפועל, רכש התובע רכב אחר מסוג טויוטה נפח מנוע כ-1600 סמ"ק ולא את הרכב המייצג אשר נקבע לו.
6. ביום 7.3.2019 הגיש התובע תביעה להלוואה עומדת נוספת להחלפת רכב (המכונה הלוואה עומדת בטרם עת). בטופס התביעה ציין התובע: "אני קיבלתי רכב נפח מנוע 1300 וזה קטן ונמוך, ואני זקוק לרכב יותר גבוה ויותר רחב". התובע סימן בטופס התביעה כי הוא מבקש להיבדק במכון הרפואי לבטיחות בדרכים לשם בדיקת זכאותו לרכב השונה מהרכב המייצג על פי הסכם הניידות, וכן ציין התובע בטופס כדלקמן: "'קשה לי להיכנס לרכב קטן ולכן מבקש רכב גדול שיהיה לי נוח לנהוג בו. הרכב שברשותי 1300 סמ"ק. אני זקוק לרכב יותר רחב והיקף מנוע יותר גדול" – כל זאת כאשר ברשות התובע היה באותה שעה כאמור רכב אחר ולא הרכב המייצג.
7. ביום 28.4.19 הגיע התובע לוועדה להתאמת רכב במשרד הבריאות. הוועדה רשמה את דבריו של התובע כדלקמן: "הנבדק הגיע לבדו ברכב שברשותו מסוג טויוטה קורולה שלדבריו לא טוב לו כי הוא נמוך מאוד. לדבריו הרכב המייצג לא מתאים לו כי הוא גם נמוך כמו הרכב שיש לו. מבקש המלצה לרכב גבוה שיהיה רחב ויתאים לו".
8. הוועדה ערכה לתובע בדיקה קלינית וציינה כי "מדובר בנבדק עם החלפה מלאה של מפרקי הברכיים וסכרת לא תלויה באינסולין". הוועדה ציינה עוד כי תנועות הראש והצוואר מלאות, הטיית הגב מלאה, לגבי גפיים עליונות נרשם "טווח תנועה וכח מלא עם הגבלה קלה של הרמת יד שמאל", ולגבי גפיים תחתונות נרשם: "שמאל – יישור וכיפוף בברך מלא. ימין – יישור פחות מ-180 מעלות וכיפוף מלא, מוסר על התרופפות במפרק ברך".
9. בסיכום קבעה הוועדה כדלקמן: "לדעת הוועדה הרכב המייצג לא מתאים לו. זקוק לרכב עם סביבה מרווחת ומושב שיתאים לו, המלצת הוועדה על רכב מסוג: במסגרת בדיקת כשירות נהיגה נקבע כי יוזמן להמשיך בדיקת כשירות נהיגה במרב"ד". הוועדה גם ציינה כי הרכב המתאים לתובע הינו "MG-ZS נפח מנוע 1000 סמ"ק".
10. ביום 28.7.19 בוצעה בדיקת כשרות על-ידי המכון ונקבע כי התובע "נמצא כשיר לנהוג ברכב מנועי מסוג: B בהגבלה/ות 234".
11. ביום 1.8.19 דחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק כי טרם חלפו 42 חודשים ממועד קבלת ההלוואה הקודמת. על החלטה זו לא הוגשה תביעה באותה עת.
12. על פי רישומי הנתבע, ביום 9.9.19 הגיע התובע לסניף נצרת ומסר שאינו מעוניין להחליף את הרכב אשר ברשותו.
13. לאחר מספר חודשים, פנה התובע באופן עצמאי ללשכת הבריאות המחוזית בבקשה לבדיקה רפואית. התובע הופיע בפני ועדה לעניין מוגבלות בניידות, אשר קבעה כי נכותו בניידות נותרה בשיעור 70%.
14. בסמוך לחודש 1/20 פנה התובע לנתבע והגיש מסמכים רפואיים עדכניים. טופס תביעה חדש לא הוצג לבית הדין. עניינו של התובע עבר להתייעצות עם רופא אשר קבע ביום 12.1.20 כי בחומר הרפואי "לא נמצא ממצאים חדשים המעידים על החמרה".
15. ביום 14.1.20 ניתנה החלטה נוספת על-ידי פקיד התביעות הדוחה את תביעתו של התובע, בנימוק כי טרם חלפו 42 חודשים ממועד קבלת ההלוואה הקודמת, ומכאן התביעה שלפנינו.

השתלשלות ההליכים

1. ביום 4.6.20 הגיש התובע תביעה כנגד החלטת פקיד התביעות מיום 14.1.20 וטען כי החלטה זו שגויה שכן הנתבע לא נתן דעתו לכך כי אף אם לא חלפו 42 חודשים, ניתן לאשר הלוואה עומדת בטרם עת אם קיימות הגבלות בנהיגה שאינן מאפשרות לו המשך השימוש ברכב הקודם, כפי שקבעה הוועדה. עוד נטען בתביעה כי פקיד התביעות השתהה באופן לא סביר ממועד הוועדה ועד למתן ההחלטה ביום 14.1.20. על כן, טען התובע כי יש להורות לנתבע לאשר הלוואה בטרם עת.
2. ביום 21.7.20 הודיע הנתבע כי בנסיבות החריגות של העניין, הוא מסכים להחזיר את עניינו של התובע לוועדה להתאמת רכב, על מנת שזו תבחן האם הרכב אשר רכש התובע ובו הוא נוהג בפועל (1600 סמ"ק) מתאים לו.
3. ביום 31.7.20 הודיע התובע כי אינו מסכים להצעת הנתבע, שכן מדובר בחזרה על ההליך שהתקיים כבר בפני הוועדה אשר קבעה כי התובע עונה לתנאים המזכים אותו בהחלפת רכב. עוד ציין התובע כי אין הוא נוהג בפועל ברכב הטויוטה לאור מצבו הרפואי והעדר יכולתו להשתמש ברכב זה, כפי שפורט בהחלטת הוועדה.
4. ביום 18.8.20 הוגש כתב הגנה ובו פורטה השתלשלות העניינים שהוצגה בפרק העובדתי, לרבות קיומה של החלטה מיום 1.8.19. לטענת הנתבע בכתב ההגנה, לא נפלה טעות בהחלטת פקיד התביעות מיום 14.1.20 בדבר דחיית התביעה, שכן הוועדה לא קבעה כי התובע סובל מהגבלות בנהיגה שאינן מאפשרות לו המשך שימוש ברכב הקודם. עם זאת, ציין הנתבע כי על פניו נפלה טעות בהחלטת הוועדה עת היא התייחסה לרכב המייצג ולא לרכב אשר ברשותו של התובע, וחזר על הצעתו כי עניינו של התובע יחזור אל הוועדה על מנת שתבדוק אותו בשנית בהתייחס לרכב אותו רכש בפועל.
5. ביום 25.11.20 התקיים דיון מוקדם. התובע חזר על טענתו כי החלטת הוועדה מלמדת על החמרה במצבו של התובע תוך הסבר כי התובע אינו יכול להשתמש ברכב הקודם. מנגד, טען הנתבע כי הוועדה לא אישרה שהרכב בו נוהג התובע לא מתאים בשל הגבלה בנהיגה, ולכן לא ניתן לאשר על בסיסה החלפת רכב. בסיומו של הדיון, הוצע לתובע להחזיר את עניינו לוועדה או לחילופין לשקול האם לעמוד על התביעה נוכח הזמן שנותר עד שיוכל לבקש הלוואה חדשה, ללא מגבלת ה-42 חודשים.
6. התובע הודיע ביום 18.12.20 כי הוא אינו מסכים למתווה האמור שכן לטענתו החלטת הוועדה הינה תקינה ועל בסיסה הוא זכאי להלוואה בטרם עת. נוכח כך ניתנה החלטה על הגשת סיכומים בכתב, ולאחר מכן התיק עבר למתן פסק דין.

טענות הצדדים

1. בסיכומיו, טוען התובע כי יש לראות בהחלטת הוועדה מיום 28.4.19 החלטה אשר קובעת כי הרכב המייצג אינו מתאים לו, ובהתאם לכך יש לקבוע כי מצבו הרפואי עונה לתנאים המזכים אותו בהלוואה. עוד טוען התובע כי לא נפל כל פגם בהחלטת הוועדה, אשר ציינה מפורשות כי התובע הגיע ברכב מסוג טויוטה, כך שהיתה מודעת לכך שהתובע אינו נוהג ברכב המייצג אלא ברכב אחר, וזאת בניגוד לטענת הנתבע כי הוועדה לא נתנה דעתה לכך. כמו כן, טוען התובע כי החלטת הוועדה מתייחסת לרכב המייצג, כפי שנדרש על פי הסכם הניידות, כאשר היא אף ציינה את סוג הרכב הייעודי המתאים.
2. עוד טוען התובע כי היה זכאי להלוואה עומדת להחלטת הרכב כבר במועד החלטת הוועדה, אולם הנתבע "משך את הזמן" עד שיחלפו 42 חודשים. במצב דברים זה, ומאחר והמועד להחלפת הרכב קרב ובא, טוען התובע כי יש לקבוע כי החלטת הוועדה מיום 28.4.19 הינה מחייבת עת יגיש בקשה להלוואה עומדת חדשה, ללא שיידרש לבחינה נוספת של מצבו הרפואי.
3. מנגד, טוען הנתבע בסיכומיו כי מפרוטוקול הוועדה מיום 28.4.19 לא עולה בבירור שהרכב המייצג לא מתאים לתובע, שכן לא נקבעו לתובע כל הגבלות בנהיגה שאינן מאפשרות לו המשך שימוש ברכב המייצג שנקבע לו מלכתחילה. עוד טוען הנתבע כי הוועדה היתה צריכה לקבוע קביעה מפורשת לפיה לתובע הגבלות רפואיות אשר אינן מאפשרות לו המשך שימוש ברכב, ולא לציין באופן כללי כי הרכב המייצג אינו מתאים לו. הנתבע מוסיף וטוען כי אם אכן סבר התובע שהרכב המייצג אינו מתאים למידותיו, היה עליו לפנות לוועדה לגודל רכב כדי לבחון אם הוא זכאי לדגם אחר, אך לא עשה כך. כך או כך, טוען הנתבע שהדיון הוא תאורטי בלבד, שכן כבר ביום 25.6.21 זכאי היה התובע להלוואה עומדת חדשה להחלפת רכב ללא מגבלת ה-42 חודשים.

מסגרת נורמטיבית

1. הלוואה עומדת לרכישת רכב היא הטבה שמוענקת למוגבל בניידות מכוח "הסכם בדבר גימלת ניידות" (להלן: הסכם הניידות) שמטרתה מימון מלא או חלקי של המסים החלים על הרכב הנחוץ למי שמוגבל בניידות. כפי שהוסבר לעיל, הלוואה עומדת ניתנת למבוטח שאחוזי הנכות בניידות שלו הינם מעל 40%, לצמיתות, ובהתאם לתנאים הקבועים בהסכם הניידות והרכבים המייצגים הנקבעים על ידי הנתבע.
2. סעיף 9 להסכם הניידות קובע כי מוגבל בניידות, אשר זכאי להלוואה עומדת ואשר סבור כי הרכב המייצג אינו מתאים למגבלותיו, רשאי להופיע בפני ועדת התאמת רכב במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, שבודקת את הצרכים המיוחדים של המוגבל בניידות וקובעת את סוג ודגם הרכב המתאים.
3. לעניין הלוואה להחלפת רכב, קובע סעיף 11(א)(1) להסכם כדלקמן: "(א) הלוואה עומדת להחלפת רכב תינתן - (1) למוגבל בניידות שיש לו רשיון נהיגה בר תוקף - אם חלפו 42 חודשים לפחות ממועד קבלת ההלוואה העומדת שניתנה לרכישת הרכב שהמוגבל בניידות מבקש להחליפו (להלן - הרכב הקודם)".
4. סעיף 11(ב)(3) קובע כי "על אף האמור בסעיף קטן (א) יהא המוסד רשאי ליתן הלוואה עומדת להחלפת רכב, אף אם טרם חלפו 42, 48 או 60 חודשים, לפי הענין בנסיבות אלה: ...(3) המכון קבע הגבלות בנהיגה של המוגבל בניידות שאינן מאפשרות לו המשך השימוש ברכב הקודם".
5. מהוראות אלו עולה כי מבוטח אשר קיבל הלוואה עומדת לרכישת רכב (והחזירה), יכול לקבל הלוואה נוספת לאחר 42 חודשים, ואם הוא מבקש לקבל הלוואה בטרם חלפו 42 חודשים, רשאי הנתבע להעניק הלוואה נוספת אם קיימת הגבלה שאינה מאפשרת המשך נהיגה ברכב הקודם אותו רכש באמצעות ההלוואה העומדת הקודמת.

דיון והכרעה

1. לאחר עיון בחומר הראיות, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. בקשת התובע להלוואה בטרם עת הוגשה ביום 7.3.19, ונדחתה ביום 1.8.19 (להלן: ההחלטה הראשונה). התובע לא הגיש תביעה בגין החלטה זו, אלא טען בכתב התביעה כי הוא טוען כנגד ההחלטה מיום 14.1.20. גם לאחר שהסתבר לתובע כי קיימת החלטה מיום 1.8.19, בחר שלא לתקן את התביעה ולתקוף את ההחלטה הראשונה, ומסיכומיו לא ברור איזו החלטה עומדת במרכז טענותיו.
3. התובע פנה אל הנתבע בסמוך לחודש 1/20 עם מסמכים רפואיים חדשים. לא ברור מה מהות פנייתו של התובע באותו שלב, שכן לא הוצג לנו טופס תביעה חדש או כל אסמכתה המלמדת מה ביקש התובע. ניתן להניח כי התובע ביקש לבחון מחדש את בקשתו להלוואה בטרם עת, שכן הגיש מסמכים רפואיים עדכניים. יצוין, כי התובע לא היה מיוצג על ידי בא-כוח עד להגשת התביעה לבית הדין. לאחר שרופא הנתבע בחן את המסמכים הרפואיים וקבע שאין החמרה במצבו, ניתנה החלטת פקיד התביעות מיום 14.1.20 לפיה התובע אינו זכאי להלוואה בטרם עת (להלן: ההחלטה השנייה).
4. הדיון בנוגע לנכונות החלטות פקיד התביעות הוא בעיקרו תאורטי, שכן ביום 25.6.21 חלפו 42 חודשים בהתאם לסעיף 11(ב)(3) להסכם הניידות, וממילא אין צורך לבחון את זכאותו של התובע להלוואה עומדת בטרם עת, ואין מניעה כעת מלהגיש בקשה חדשה להלוואה עומדת להחלפת רכב לפי סעיף 11(א)(1) להסכם הניידות.
5. למעלה מן הנדרש נציין כי אם היתה מוגשת תביעתו של התובע במועד בו ניתן היה ליתן החלטה אופרטיבית, הרי שעל פניו לא ניתן היה לקבל את החלטת פקיד התביעות מיום 1.8.19, שכן היא אינה מנומקת וכלל לא ניתן להבין ממנה מה היו השיקולים שנשקלו שהוחלט כי התובע אינו זכאי להלוואה בטרם עת. כל שנרשם בהחלטה הוא כי טרם חלפו 42 חודשים ממועד ההלוואה הקודמת, מבלי להסביר מדוע התובע אינו עומד בתנאי סעיף 11(ב)(3) להסכם הניידות ומדוע בחר פקיד התביעות שלא לאמץ את החלטת הוועדה.
6. גם החלטת הנתבע מיום 14.1.20 אינה מנומקת, שכן שוב כל שנרשם הוא כי טרם חלפו 42 חודשים, ללא כל נימוק או הסבר. אכן, כפי שנסביר בהמשך, גם החלטת הוועדה אינה מנומקת ואינה מסבירה מדוע התובע זקוק לרכב שאינו הרכב המייצג, אולם מחדליה של הוועדה עצמה אינם יכולים להכשיר את החלטת פקיד התביעות, כאשר על פניו היה על הנתבע להגיש השגה בנוגע להחלטת הוועדה, אולם הוא בחר שלא לעשות זאת. לכל הפחות, היה על פקיד התביעות לנמק בהחלטתו מדוע הוא אינו מקבל את המלצתה.
7. עוד נציין, כי בהקשר לסוג החלטות זה, בית הדין אינו מחליף את שיקול דעתו של פקיד התביעות, וכאשר עולה כי החלטתו אינה מנומקת, הרי שיש להחזיר את עניינו של המבוטח כדי שפקיד התביעות ינמק את החלטתו כנדרש. באופן דומה, הובהר בהלכה הפסוקה כי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים הינו "גוף מקצועי, אשר הצדדים להסכם הפקידו בידיו את בדיקתם של המוגבלים בניידות" (דב"ע נב/0-84 שמעון הזנפרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כו 301 (1993)), ולכן יש להתערב בהחלטותיו רק ככל שחרגו מהוראות ההסכם המסמיך, ממתחם הסבירות או ניתנו שלא בדרך המקובלת ושלא בתום לב (דב"ע נו/0-33 רויטל לוי מלמד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 364 (1998); עב"ל (ארצי) 1346/00 שלום בן שלום נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 24.5.01). נזכיר, כי הסכם הניידות אינו מחייב את הנתבע להעניק הלוואה בטרם עת. לשון הסעיף נוקטת בלשון "רשאי" – "יהא המוסד רשאי ליתן הלוואה עומדת להחלפת רכב...". כלומר, שיקול הדעת מסור לפקיד התביעות להחליט האם יש מקום להעניק הלוואה עומדת להחלפת רכב, בהתאם לתנאי ההסכם, ובית הדין מוסמך לבחון את הפעלת שיקול הדעת בהתאם למבחנים הידועים של סבירות והנמקה ברורה.
8. נזכיר גם את שנקבע בעניין דועא עומר (עב"ל (ארצי) 18559-07-10) בדבר סמכויות פקיד התביעות אל מול סמכות המכון הרפואי לבטיחות בדרכים:

"כלל הוראותיו הרלוונטיות של הסכם הניידות, כפי שפורטו לעיל, מלמדות כי במסגרת ההסכם נעשתה חלוקת סמכויות ברורה בין שלושה גופים - הוועדה הרפואית, המכון הרפואי לבטיחות בדרכים והמוסד. ... המכון הרפואי לבטיחות בדרכים, על שתי ערכאותיו (ועדה לגודל רכב וועדת השגה), הוסמך לקבוע את הרכב והאביזרים המיוחדים המתאימים למוגבל בניידות, בהתאם לצרכיו הרפואיים-שיקומיים ולקריטריונים המפורטים בהסכם; והמוסד - הוסמך לקבוע אם קיימת זכאות בהתאם להוראות ההסכם ולבצע את התשלומים הנובעים מכך, אך זאת 'בהסתמך על החלטת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים או המכון, הכול לפי העניין...'.

המוסד אינו רשאי, לפיכך, לבכר את שיקול דעתו תחת שיקול דעתם של הגורמים המקצועיים, אשר להם ניתנה הסמכות לקבל את ההחלטות הרפואיות/שיקומיות במסגרת ההסכם. סמכותו מוגבלת ליישום החלטותיהם של הגורמים המקצועיים, ולבדיקה עצמאית של תנאי הזכאות באותם היבטים שאינם רפואיים/ שיקומיים (דוגמת המפורט בסעיף 21 י' להסכם).

במסגרת סמכותו המקצועית של המכון הרפואי לבטיחות בדרכים כפי שנקבעה בהסכם, מוטל עליו לקבוע את הרכב המתאים למוגבל בניידות בהתאם לצרכיו, כמו גם את האביזרים המיוחדים אשר נדרש להוסיפם לרכב.

הרכב המתאים אמור להיקבע בהתאם לצרכיו הרפואיים-גופניים של המוגבל בניידות, תוך הנמקה בכתב בקשר לכך, וככל שקיימות מספר אפשרויות מתאימות - תוך בחירת האפשרות הזולה ביותר מביניהן. בנוסף יש לאשר כל אביזר מיוחד אשר 'דרוש לצורך הנהיגה ובטיחות הנסיעה והשימוש ברכב', בהתאם לשיקול דעתו המקצועי של המכון".

1. כך או אחרת, משעה שחלפו 42 חודשים, אין נפקות לשאלה האם נפלה טעות בהחלטות פקיד התביעות מיום 1.8.19 או מיום 14.1.20, ביחס להלוואה עומדת בטרם עת, ולכן מתייתר הצורך בהכרעה לעניין זה.
2. הואיל והתובע היה זכאי כבר בחודש 5/2021 להלוואה עומדת להחלפת רכב, שכן חלפו 42 החודשים, טוען הוא בסיכומים כי קביעת הוועדה מיום 28.4.19 הינה מחייבת, לעניין בקשה להלוואה עומדת להחלפת רכב שיגיש בעתיד, ובהתאם לכך אין לדרוש ממנו לבצע את ההליך מול המכון פעם נוספת אלא לאשר החלפת רכב לאותו רכב אשר אושר לו על ידי הוועדה.
3. במילים אחרות, משעה שמתייתרת הבקשה להלוואה בטרם עת לפי סעיף 11(ב)(3) להסכם הניידות, ומאחר והתובע על פניו זכאי להלוואה עומדת להחלפת רכב לפי סעיף 11(א)(1) להסכם, ביחס לרכב המייצג, טוען התובע כי אין לאשר לו הלוואה עומדת ביחס לרכב המייצג אלא ביחס לרכב שנקבע על ידי הוועדה ביום 28.4.19. התובע מבקש ככל הנראה לראותו כמי שעונה על סעיף 9(א) להסכם הניידות שדן בקבלת אישור לרכב מיוחד וקובע כך:

"(1) מוגבל בניידות הזכאי להלוואה עומדת שהמכון קבע לגביו כי מטעמי בריאות או מבחינה גופנית או מפאת הגבלותיו בנהיגה (להלן – צרכים מיוחדים) הוא זקוק לרכב מיוחד, יהיה הרכב הקובע לגביו, לעניין תוספת ג' להסכם זה, הרכב שקבע המכון בכפוף לאמור בפסקה (2).

(2) הרכב שיקבע המכון לעניין פסקה (1) יהיה הרכב שמחירו כולל מסים, לרבות המסים החלים על האביזרים, הוא הזול ביותר ממחירי כלי הרכב המתאימים למוגבל בניידות."

1. לעמדת התובע, כפי שניתן להבינה מסיכומיו, יש לראות את החלטת הוועדה מיום 28.4.19 אשר התכנסה לצורך בחינת סעיף 11(ב)(3) כעונה על דרישות סעיף 9(א)(1) להסכם הניידות – כאילו הופיע בפני ועדה לגודל רכב, ולכן יש ליישם את החלטת הוועדה כאשר יגיש בקשה להלוואה עומדת חדשה להחלפת רכב. יצוין כי מדובר בטענה שכלל לא עלתה במהלך ההליך וגם לא נטענה בתביעה. לאחר שבחנו את המסמכים ואת ההלכה הפסוקה, מצאנו כי אין לקבל טענה זו מהטעמים שיפורטו להלן:
2. ראשית, התובע אינו מצביע על כל מקור נורמטיבי מכוחו ניתן לחייב את הנתבע לאמץ את החלטת הוועדה מיום 28.4.19 גם בהחלטה מאוחרת של פקיד התביעות אשר תינתן ביחס לבקשה חדשה שתוגש על ידי התובע. אין בהסכם הניידות הוראה כלשהי לפיה החלטות של ועדות גודל רכב מחייבות מאוחר יותר, בכל מקרה של בקשה לאישור רכב מיוחד, ואין כל הוראה הפוטרת מבוטח מבדיקה מחדש במכון הרפואי לבטיחות בדרכים, אם המוגבל בניידות נבדק בעבר במכון. נזכיר כי כבר נפסק כי אין בית הדין מוסמך להעניק זכויות למוגבל בניידות מעבר להוראות ההסכם (דב"ע נא/0-337 רויטל לוי מלמד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לג 364) וכי אין להעניק זכויות למוגבל בניידות, ככל שהדבר אינו תואם את ההסכם ואת הזכויות המעוגנות בו (דב"ע נז/0-282 עטל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל 501 (1998)).
3. שנית, עניינו של התובע נבדק לאורו של סעיף 11(ב)(3) להסכם הניידות, ולא לפי הוראות סעיף 9(א) להסכם אשר קובע שני שיקולים לעניין מהו הרכב המיוחד המתאים למוגבל בניידות – התאמת הרכב למצב בריאותו, גופו או הגבלותיו בנהיגה של המבוטח וכן כי הרכב יהיה הזול ביותר ממחירי כלי הרכב המתאימים למוגבל בניידות. תנאים אלו אינם חופפים את סעיף 11(ב)(3) להסכם הניידות, והתובע כלל אינו מסביר מדוע מצבו עונה להגדרת סעיף 9(א) להסכם, כאשר יוזכר כי הוועדה כלל לא קבעה מפורשות כי קיימות הגבלות בנהיגה ואף לא התייחסה לתנאי השני שעניינו בחירת הרכב הזול ממחירי כלי הרכב המתאימים לתובע.
4. שלישית, אומנם הנתבע בחר שלא להגיש השגה על החלטת הוועדה, אולם אין לומר כי החלטה זו נכונה בהכרח בכל מועד עתידי בו יבקש התובע לקבל הלוואה עומדת נוספת להחלפת הרכב. לא מן הנמנע שמצבו הפיזי של התובע ישתנה, וגם הרכבים המייצגים בהסכם הניידות עשויים להשתנות, ולכן על פקיד התביעות לבחון את מצבו של התובע ואת התנאים המזכים מחדש. קבלת בקשתו של התובע נוגדת את תכליתו של הסכם הניידות, וכפי שנקבע בעב"ל 1248/00 יהודה יששכר נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 212 (2004): "ככלל, זכות המוענקת לפי הסכם הניידות למבוטחים – והמערער בכללם – איננה זכות קנויה בידם לקבלת הגימלה לעולם וָעד. מטרתו של הסכם הניידות ותכליתו הן לסייע בידיו של אדם שמפאת מצבו הרפואי הוגבלה ניידותו. תנאי הכרחי להענקת הגימלה הוא מצב בריאותו של המוגבל בניידות ועמידתו בכלל הדרישות שבהסכם הניידות. במסגרת זו שְמוּרָה למבוטח הזכות לבקש שינוי במעמדו, אם חל שינוי במצבו המצדיק הכרה בזכאות לגימלת הניידות או בהעלאת שיעורי ההגבלה שנקבעו לו. בה במידה יכול ויימצא כי אין הוא עונה עוד על דרישות ההסכם וייצא מגדר תחולתו. על "הגמישות" בזכאות לגימלת ניידות, על כך שאין המדובר בנכות יציבה או "צמיתה", ועל כך שהגימלה נקבעת בכל פעם מחדש, בהתאם למצב כפי שקבעה הוועדה הרפואית, עמדה השופטת פורת בעניין כץ ודבריה טובים לענייננו: "הגימלה הניתנת מכוח הסכם הניידות, איננה בגדר פיצוי המוגבל בשל מצבו הרפואי-הביולוגי, אלא מטרתו לסייע במימון 'תחליף לרגליים' שאינן מתפקדות כראוי ולהקל על ניידות המוגבל. אם זוהי תכלית הסכם הניידות – אין כל רלבנטיות למצב 'ההיסטורי' של הנכה, אלא הקובע הוא מצבו 'כאן ועכשיו', לאמור, בעת עמידתו בפני הוועדה, הבוחנת אם זקוק הוא (ולא אם זקוק היה) לתחליף לרגליו.. עוד פסק בית-דין זה כי הסכם הניידות, מעצם טיבו, נתון לשינויים הנעשים בו מעת לעת, אשר יש בהם כדי להשפיע על זכויותיו של המוגבל בניידות, בין לטובה ובין שלא לטובה."
5. על יסוד טעמים אלו, לא שוכנענו כי יש לחייב את פקיד התביעות לאמץ את החלטת הוועדה מיום 28.4.19 במסגרת תביעות עתידיות. למעלה מן הנדרש, נציין כי גם הוועדה עצמה אינה מנמקת כנדרש מדוע התובע זקוק לרכב שונה מהרכב המייצג. התובע הגיע לוועדה עם רכב טיוטה, טען כי רכב זה דומה לרכב המייצג וכי הוא זקוק לרכב גדול יותר, ולאחר מכן נבדק על ידי הוועדה בדיקה קלינית לעניין המוגבלות בתנועה. קביעתה של הוועדה כי "הרכב המייצג לא מתאים לו" אינה ברורה ומנומקת, שכן התובע לא הגיע עם הרכב המייצג, ואין גם כל הסבר מהי המגבלה הפיזית שמונעת ממנו שימוש ברכב המייצג. מהבדיקה הקלינית עולה על פניו כי הוועדה לא בדקה את התובע מבחינת ניידות במעברים או מבחינת יכולתו להיכנס או לצאת מהרכב, ולכן לא ברור מהפרוטוקול מהי המגבלה הגופנית אשר מצדיקה רכב שונה מהרכב המייצג. מעבר לכך, התובע הציג בטופס נתונים שאינם נכונים, שכן ציין כי ברשותו רכב 1300 סמ"ק והוא זקוק לרכב בהיקף מנוע גדול יותר, כאשר אין מחלוקת כי אותה שעה היה ברשותו רכב בעל נפח מנוע 1600 סמ"ק ולא 1300 סמ"ק. הוועדה אינה מתייחסת לנושא זה ואינה מסבירה כאמור מדוע הרכב שברשותו של התובע, שהינו בעל מנוע 1600 סמ"ק, אינו מתאים למגבלותיו בניידות. במובן זה, צודק הנתבע כי היה על הוועדה להסביר אילו הגבלות בנהיגה קיימות אצל התובע שאינן מאפשרות לו המשך השימוש ברכב הקודם, כלשון הסעיף, ושמצדיקות את החלפת הרכב. כך או אחרת, אין באמור כדי לשלול את תוקפה של החלטת הוועדה, אשר הפכה להיות תיאורטית בלוח הזמנים הנוכחי, וככל שהתובע סבור כי ממצאיה או קביעותיה רלוונטיים לעתיד, יוכל להציגה גם במסגרת ההליכים שינקוט בהם בהמשך.
6. בטרם סיום ולמעלה מן הצורך, נתייחס גם לטענתו של התובע כי הנתבע "משך זמן" עד שיחלפו 42 חודשים. החלטתו הראשונה של הנתבע ניתנה ביום 1.8.19. התובע אינו טוען כי לא קיבל החלטה זו, ואף אינו מסביר מדוע בחר שלא להגיש השגה לנתבע או תביעה לבית הדין לאחר מתן ההחלטה אשר דוחה את בקשתו להלוואה בטרם עת. למעשה, התובע בחר להודיע לנתבע כי החליט שלא להחליף את רכבו, ורק לאחר מספר חודשים פנה והגיש מסמכים רפואיים נוספים, וכאשר ניתנה ההחלטה השניה ביום 14.1.20, המתין כחצי שנה בטרם פנה לבית הדין. כמו כן, גם במהלך ניהול ההליכים, לא עמד התובע בכל המועדים שנקבעו. לכן, אין מקום להלין על פרקי הזמן שנדרשו לנתבע לטפל בעניינו של התובע.

סוף דבר

1. על יסוד כל האמור התביעה נדחית.
2. הואיל ומדובר בתיק ביטחון סוציאלי, אין צו להוצאות.
3. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ה תמוז תשפ"א (5 יולי 2021) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.