בפני בקשה לפי סעיף 57ב לפקודת התעבורה, שעניינה, ביטול איסור השימוש ברכב, שניתן על רכבו של המבקש.

ביום 2.6.20 הוצאה כנגד מכוניתו של המבקש הודעת איסור שימוש ברכב, ל-30 יום, לפי סעיף 57א לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדו"ח הזמנה לדין מספר 15250002407, שעניינו נהיגה בזמן פסילה, המיוחסת לאחר- מר אבו עסל מוחמד, עובד בעסקו של הנאשם. (להלן: "הנהג").

ביום 20.10.19 נתפס מר אבו עסל כשהוא נוהג בהיות בלתי מורשה לסוג. הרכב בו נהג שייך לעסקו של המבקש וזאת במסגרת עבודתו.

ביום 02.02.20 הורשע הנהג בעבירה זו בבית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה, במסגרת תת"ע 2148-11-19. בית המשפט הטיל על הנהג פסילה למשך 30 ימים. על הנהג היה להפקיד רישיונו עד ליום 3.5.20.

יצויין כי בדיון הופיע סניגור בשמו של הנהג.

הנהג לא הפקיד רישיונו וביום 2.6.20 נתפס כאשר הוא נוהג ברכבו של המבקש, שוב, במסגרת עבודתו עבור המבקש.

מסיבה זו, נתנה הודעת איסור שימוש על רכבו של המבקש.

המבקש הגיש הבקשה בטענה כי לא ידע על הפסילה, כי לא זומן לשימוע, כי הינו מזהיר את עובדיו באופן קבע לנהוג כחוק וכי איסור השימוש ברכב גורם לנזק לעסקו.

המשיבה טענה כי אין לקבל טענת המבקש בנוגע לפיקוח על הנהגים שעובדים עבורו מהטעם כי העבירה המקורית נעברה ברכב עבודה- הנהג נהג ברכב אשר אינו תואם את המשקל המקסימאלי המתאפשר ברישיונו של הנהג.

כמו כן, טענה המשיבה כי המבקש עצמו, הורשע בעקבות הודאתו בעבירה של הרשאה לאחר לנהוג בהיותו בלתי מורשה לסוג. זאת, בנוגע לאותו אירוע מיום 20.10.19.

גם המבקש הורשע בבית המשפט לתעבורה בפתח תקווה במסגרת תת"ע 3325-11-19 ביום 2.2.20 ונגזר דינו. המבקש היה מיוצג בדיון באמצעות סניגור גם הוא.

המבקש והנהג טענו בדיון כי לא ידעו על הפסילה.

לטעמו של ב"כ המבקש, הסניגור לא עדכן את המבקש והנהג אודות דבר הפסילה וכי לכל הפחות, היה על הקצין הפוסל לזמן הסניגור בתיק הקודם ולבחון הסוגיה מולו טרם מתן הודעת איסור השימוש.

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

דיון והכרעה

שמעתי טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה ובכתבי האישום וגזרי הדין הקודמים.

לא מצאתי מקום לקבל טענת המבקש בנוגע לאי ידיעתו אודות הפסילה שהוטלה על הנהג ועל העובדה כי נגזר דינו בעבירה של הרשאה לאחר באותו האירוע.

ההרשעות וגזרי הדין נתנו ביום 2.2.20. דהיינו, 3 חודשים טרם מועד כניסת הפסילה לתוקף ו-4 חודשים טרם תפיסת הנהג באירוע דנן.

המבקש והנהג היו מיוצגים בדיון. לא נשמעה טענה לפיה הייצוג היה שלא על דעתם.

גם אם הייתי מקבלת את הטענה לפיה הסניגור לא עדכן את המבקש והנהג אודות הפסילה, מקום בו שכרו שירותי סניגור וחלף זמן רב ממועד הדיון, הרי שהתנהגותם מהווה, לכל הפחות, עצימת עיניים בנוגע לתוצאות ההליך.

הצדק עם המשיבה בנוגע לטענה לפיה יש לדחות הבקשה מקום בו המבקש עצמו הוא זה שהתיר לנהג לבצע את העבירה המקורית ומשכך, לא יוכל לטעון לחוסר ידיעה בעניין הפסילה.

באשר לטיעוני המבקש בדבר פגיעה בפרנסתו, הרי שמדברי ההסבר להצעת החוק, עולה כי המחוקק היה מודע לפגיעה הכלכלית ולפגיעה באורח החיים של בעל הרכב, פגיעות הנלוות לסנקציה של איסור השימוש ולמרות זאת הוטלה מגבלה זו כדי להילחם בעבירות התנועה וכדי לוודא שבעל הרכב יעשה ככל שביכולתו כדי למנוע עבירות בעת השימוש ברכבו.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה דנן, בו המבקש עצמו מעורב בעבירה המקורית ועצם עיניו בנוגע לתוצאות כתבי האישום שהוגשו כנגדו וכנגד הנהג.

אין די לטעמי בטענה העובדה שהמבקש ריפא את הפגם המקורי ורכש רכב תואם לרישיונו של הנהג, מלמדת על ניקיון כפיו.

יכול והיה מקום לקבל טענת המבקש בנוגע לבחינת הידיעה אודות הפסילה (המלמדת על יסוד נפשי הדרוש בעבירה זו) מול הסניגור. ואולם, מקום בו מדובר במבקש עצמו, אשר היה מעורב בעבירה המקורית, היה מודע לכתב האישום שהוגש כנגד הנהג ונגזר דינו בגין אותה העבירה והמבקש עצמו עצם עיניו בנוגע לתוצאות ההליך, הרי שאין מדובר בפגם שיורד לשורשו של עניין שכן עצימת העיניים מאיינת את היעדר היסוד הנפשי הדרוש בעבירה זו.

בשולי הדברים אציין כי אכן, בדו"ח ובשימוע מצויין תאריך 30.5.20 ואולם, מעיון בחומרים נראה כי ככל הנראה מדובר בטעות סופר שכן, מועד תחילת הפסילה היה 3.5.20. לכן, בשלב זה, אין בכך בכדי להוות עילה לקבלת הבקשה.

כאמור לעיל, נחה דעתי, כי החלטת קצין המשטרה ניתנה כדין ובסמכות, ואני דוחה את הבקשה.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.