לפני תביעה בגין גניבת אופניים של התובע.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. התובע הנו סטודנט באוניברסיטת בן-גוריון, נכה צה"ל (פגיעת גפיים תחתונות), בעל תו חניית נכה.
2. בזמנים הרלוונטיים לתביעה, היה התובע בעלים של אופניים חשמליים מסוג Rainbow GTI.
3. ביום 12.10.19 בסמוך לשעה 11:00, הגיע התובע ל"מרכז הספורט" של האוניברסיטה, שם הוא מנוי לחדר כושר ובריכה. התובע נעל את האופניים במקום המיועד לחניית אופניים.
4. התובע יצא ממרכז הספורט, בסמוך לשעה 12:00, ואז הבחין שהאופניים נעלמו.
5. מנהל מרכז הספורט, מר ויקטור חדד, אליו פנה התובע, מסר לתובע שעד ראיה שהיה במקום, ראה אדם מעמיס את האופניים בצורה חשודה, לרכב מסוג סיאט לבנה. אותו עד ראיה מסר מספר רכב "149765", כאשר לא היה בטוח לגבי הספרה האחרונה.
   מנהל מרכז הספורט הפנה את התובע להגיש תלונה בתחנת המשטרה בבאר-שבע.
6. התובע ביקש לראות את תצלומי האבטחה ונענה בסירוב, אולם נמסר לו שהעניין בטיפול.
7. בינתיים זיהו עובדי האבטחה של האוניברסיטה את הרכב החשוד בעקבות תחקור מצלמות האבטחה.
   עובדי האבטחה זיהו את הרכב בחניית האוניברסיטה מול בית-חולים סורוקה. בוצעה תצפית על הרכב, כאשר הנהג ברכב נכנס לבית-חולים סורוקה. האבטחה תצפתה על הרכב עד לשובו של הנהג.
   נציגי האבטחה התקשרו למשטרת-ישראל. תוך מספר דקות הגיעה ניידת למקום ובה שני שוטרים.
   בדו"ח הפעולה הרלוונטי (דו"ח שמספרו 91842266), נרשם אכן כי ניידת הגיע למקום ועוד נרשם על ידי השוטרים שהגיעו למקום, כדלקמן: "...אשר מסר שבמקום שכרגע חונה הרכב לא התרחשה הגניבה ושבמקום שהוא חונה זה שטח מת של מצלמות האבטחה עוד מסר כי הוא חושב שבעל הרכב נמצא באתר בנייה אך לא יכול לזהות אותו הסברתי למודיע ולמנהלו שאין באפשרותו לבצע כל פעולה מכיוון שאי להם זיהוי ודאי של החשוד ואין מצלמות עוד מסרתי שכאשר בעל האופניים יגיש תלונה עם מספר הרכב נדע לקשר זאת ולהתחיל טיפול. בסיום הטיפול עזבתי את המקום לשמך טיפול באירועי השיגרה.." (הדגשה שלי – הח"מ).
   בדו"ח הפעולה תואר המספר המדויק של הרכב – 41-976-56

פחות משעה לאחר שהשוטר עזב את המקום, זיהו נציגי האבטחה אדם שמגיע לרכב החשוד, לפי טענת האוניברסיטה לא היה זה אותו אדם שנראה גונב את האופניים, אך הרכב היה אותו רכב, שיש לו סימן זיהוי – כיסוי מראת צד שחורה, והשנייה לבנה.

1. בין לבין פנה התובע להגיש תלונה במשטרת ישראל, בגין הגניבה. בתלונה תיאר התובע את האופניים, פירט היכן חנו טרם הגניבה, ציין שישנן מצלמות אבטחה המתעדות את הגניבה, וכן מסר להם את הטלפון של מר ויקטור חדד.
2. בדרכו של התובע חזרה מהמשטרה, הוא צלצל לאבטחה באוניברסיטה נמסר לו כי מתבצעת תצפית על הרכב החשוד בחניה בסמוך לאוניברסיטה.

התובע לפיכך מיהר לאוניברסיטה ושם למד כי הגנב לא נתפס.

התובע ביקש שוב את תצלומי האבטחה אולם נענה בשלילה ונמסר לו שרק המשטרה יכולה להוציא את הצילומים, וככל ועומד על הצגתם עליו להציג צו מטעם בית המשפט.

1. התובע חזר לתחנת המשטרה וביקש לעדכן שיש תצלומי אבטחה בהם רואים בבירור את המתרחש ושעל המשטרה לגשת לשם ולקחת את הצילומים.
2. ביום 14.10.19, קיבל התובע הודעה שהתיק נסגר.
3. ביום 17.10.19 התובע פנה ללשכת המפכ"ל והלין במכתבו על התנהגות לקויה של המשטרה והתנערותה מלחקור את הפשע ולמצות את הדין עם הפושע (ראה גם פנייה ללשכת המנכ"ל מיום 13.10.19).
   לאחר אותה פנייה הועבר הטיפול בעניינו של התובע לטיפולה של קצינת תלונות הציבור במרחב נגב, פקד יערית דרעי.
4. לאחר מספר ימים התקשרה עו"ד יערית דרעי לתובע במענה לפנייתו וציינה בפניו כי ניתן להגיש ערר על ההחלטה. כמו כן שלחה אליו גם מכתב תשובה בכתב.
   בהתאם להמלצתה הגיש התובע ערר על סגירת התיק.
5. בין לבין ניהל התובע שיחות טלפון עם מר אבי קפל ועם מר טל, מאבטח באוניברסיטה, לגבי הפניות של המשטרה אליהם וסרטוני האבטחה. השיחות הוקלטו על ידי התובע וגם תומללו על ידו.
6. ביום 23.10.19 פנתה קת"צ נגב לתחנת משטרת באשר שבע וביקשה כי יפעלו להוריד את סרטוני האירוע ממצלמות האבטחה של האוניברסיטה וכך נעשה.
7. ביום 24.10.19 מסר התובע עדות במשטרה במסגרתה מסר את שמו של קב"ט האוניברסיטה, מר אביתר.
8. תיק החקירה נפתח מחדש בעקבות הערר, ונעשו מספר ניסיונות לאתר את בעל הרכב החשוד בגניבה, הן באמצעות טלפונים שלו הרשומים במערכת והן דרך בני משפחתו, אך הדבר לא צלח.
9. ביום 30.11.19 במהלך פעילות יזומה הבחינה המשטרה ברכב סיאט לבנה שמספרו

41-976-56 כאשר על ההגה יושב אבראהים אבו סבילה. בבדיקה במסוף עלה כי הוא דרוש לחקירה. בנסיבות אלו עוכב מר סבילה לחקירה, אולם לבסוף שוחרר כי התברר כי מדובר באדם חירש – אילם, כאשר על פי הדין חקירתו מחייבת נוכחות ותרגום של מתרגם. מר סבילה זומן לפיכך לחקירה במועד אחר, והוא שוחרר באותו יום בערבות עצמית.

1. ביום 10.12.19 נחקר מר אבראהים אבו סבילה, הבעלים של רכב הסיאט, באזהרה, כחשוד בגניבת האופניים. מר אבו סיבלה הודה שהמראות ברכבו בצבעים שונים, לבן ושחור. מר סבילה אולם הכחיש בחקירתו את החשדות נגדו. מר סבילה הכחיש בין היתר כי הוא זה שנראה בסרטון ניגש לאופניים וגונב אותם. מר סבילה ציין גם כי אנשים נוספים נוהגים ברכב החשוד.
2. ביום 11.12.19 התקבלה החלטה סופית על סגירת התיק וסיום ההליך הפלילי כנגד החשוד.
3. בחודש 06/20 הוגשה התביעה דנן בה טוען התובע כי על המשטרה והאוניברסיטה לפצותו בגין רשלנותם בטיפול ו/או בחקירת אירוע הגניבה.

טענות הצדדים בתמצית

1. התובע טוען כי האופניים שימשו אותו ככלי תחבורה עיקרי והוא התנייד איתם כמעט לכל מקום.
2. על האוניברסיטה חלה החובה לחקור אירועים ביטחוניים בשטחה, כפי שכתוב באתר האינטרנט של האוניברסיטה. באתר נרשם כי ייעוד מחלקת הביטחון באוניברסיטה הוא בין היתר לשמור על רכוש הציבור במתקני האוניברסיטה השונים.
3. על אף שבידי האוניברסיטה היו צילומי אבטחה בהם רואים בבירור את החשוד נעמד להעמיס את האופניים לצד רכב לבן מסוג סיאט טולדו, בעל סימן זיהוי ברור - כיסוי מראת צד שחורה והשנייה לבנה. נציגי האבטחה לא הציגו בפני השוטר בזמן אמת, את צילומי האבטחה ולכן לא בוססו הטענות והחשדות נגד בעל הרכב. התפקוד הלקוי של האוניברסיטה הביא לכך שהשוטר לא יצר קשר מידי בשטח עם בעל הרכב ולא תחקר אותו, ולא ביקש לבדוק את תכולת רכבו. אם היה עושה כן היה מוצא את האופניים.
4. האוניברסיטה מסרה למשטרה סרטוני אבטחה קצרים ולא מלאים מתוך רשלנות ו/או חוסר עניין למלא את תפקידה בשמירה על רכוש הסטודנטים.
5. על אף שגניבות מאותו סוג מתרחשות באותו מקום, האוניברסיטה אינה פועלת לארגן חנייה מסודרת ובטוחה לאופניים של הסטודנטים שמגיעים למרכז הספורט.
6. האוניברסיטה אינה מרשה להחנות את האופניים בתוך מרכז הספורט. החניה בה חנה הגנב והעמיס את הגניבה נמצאת בחניית מרכז הספורט, שטח שהוא באחריות האוניברסיטה. כמו כן האופניים היו בקצה המדרכה שלפי תיחום הסקיצה שצרפה האוניברסיטה לכתב ההגנה, נמצאת בתוך שטחי האחריות של האוניברסיטה.
7. המשטרה סגרה לראשונה את התיק מתוך התנערות מהתובע, ומסרה שחקרה חשוד מבלי שחקרה באמת, כמו כן סגרה את התיק מבלי לקחת ראיות – צילומי האבטחה.
   אם לא היה פסול בסגירת התיק, מדוע אם כן נפתח שוב לאחר הגשת הערר של התובע?
8. השוטר בשטח לא גילה אחריות בעת מילוי תפקידו, ולא חתר לחקר האמת על אף שהיה עליו לעשות כן.
9. בפעם השנייה המשטרה סגרה את התיק מחוסר ראיות על אף שרואים בבירור את הרכב של החשוד במקום ובזמן הגניבה, כאשר ניתן להסיק שלמרות שהסרטון קצר ואינו מלא, הגנב נעצר בסמוך ליד הרכב המדובר, וזהו סימן ברור להעמסת האופניים על הרכב.
10. המשטרה יכלה להוריד את הסרטון המלא שמתאר את הרכב בשעת העמסה, חנייה ועזיבה. בכך שלא עשתה כן הצילומים נמחקו לאחר כ – 14 ימים וכעת אינם בנמצא.
11. המשטרה לא פעלה לחקור את מר ויקטור חדד, אלא במהלך ניהול ההליך דנן. את עד הראיה בכלל לא טרחה המשטרה לחקור.

אם המשטרה הייתה מתשאלת את עד הראייה, היה ניתן לקשור את בעל הרכב לגניבה ולסיים את האירוע בדין פלילי או בהליך אזרחי.

1. המדינה חבה בחובת זהירות כלפי הציבור במסגרת הפעלת סמכויותיה ומילוי תפקידיה השונים לאכיפת החוק. השיקולים העומדים ביסוד קביעה זו פורטו בהרחבה בפסק הדין בעניין וייס.
2. גם המשטרה וגם האוניברסיטה לא העידו עדים רלוונטיים במהלך ניהול הליך זה.
3. זכותו של התובע למיצוי הדין נפגע, זכות התובע לקבל מידע אמין על החקירה ושלביה נפגע גם כן.
4. מאחר והתובע סובל מבעיות ניידות, רכש התובע אופניים חדשות מאותו סוג, בעלות של
   3,999 ₪ וכן רכש ציוד נלווה בעלות 500 ₪. לאחר מכן החזיר את האופניים לבית העסק עקב תקלה טכנית, וקיבל חזרה את כספו. אביו של התובע שהיה רגיש למצבו, השאיל לו את רכבו בתנאי שישלם בעצמו את ביטוח הרכב. התובע קיבל אישור כניסה לבעלי תו נכה לאוניברסיטה.

ביום 19.04.20 התנגש רכב אחר ברכבו, והרכב הוכרז טוטאל לוסט.
מאז חודש 05/20, התובע שוב מחוסר ניידות ועצמאות.

התובע השקיע אלפי שקלים על ניידות, דלק ביטוח, וכן כספים בגין הצורך להתנייד בתחבורה ציבורית ומוניות.

על הנתבעים לפצות את התובע בהוצאות אלו בסך של 19,500 ₪.

התובע נכה ובשל העדר ניידות מצבו הרפואי החמיר, פיצוי בגין כך הינו גבוה מערך האופניים. לתובע נגרמה גם עוגמת נפש.

1. האוניברסיטה טוענת כי התובע קשר את אופניו בשטח ציבורי, במתקנים לחניית אופניים שהניחה עיריית ב"ש על המדרכה הציבורית. מקום האירוע אינו כלול בשטח האוניברסיטה/מרכז הספורט. לאוניברסיטה אין כל אחריות על גניבות המתרחשות בשטחים ציבוריים, גם אם שטחים אלו סמוכים לשטחיה.
2. בכל מהלך הדברים הלין התובע נגד המשטרה ולא נגד האוניברסיטה. האוניברסיטה עשתה ככל שלאל ידע כדי לסייע לאיתור הגנב של האופניים. נציגי האוניברסיטה איתרו רכב שנראה חשוד, דווחו למשטרה ורתקו צוות אבטחה עד להגעת שוטר. מכאן ואילך טופל הנושא על ידי משטרת ישראל. לאוניברסיטה אין ידיעה ו/או שליטה על אופן הטיפול של המשטרה באירוע.
3. מצלמות האבטחה של האוניברסיטה הן מאגר מידע. חלים עליהם דיני הגנת הפרטיות ובין השאר גם הנחיות רשם מאגרי מידע.
   סעיף 3.17 להנחיות האמורות קובע: "הגבלת השימוש במידע". "אין לעשות שימוש בצילומים ובכלל זה העברה מסירה או גילוי גורמים שאינם קשורים לארגון מצב המצלמות או למטרה המקורית של השימוש בצילומים". האוניברסיטה אינה מוסרת צילום שאינו בשטחי האוניברסיטה לצד ג', ללא צו שיפוטי או הוראה ממשטרת ישראל.
   לפנים משורת הדין שמרה האוניברסיטה את הצילומים והעבירה אותם למשטרה כאשר התבקשה לעשות כן.
4. לאוניברסיטה אין כל אחריות בגין האירוע הנטען. למרות האמור ניסתה לסייע לתובע לפנים משורת הדין מתוך רצון לעזור לו ופעלה כמיטב יכולתה לאתר את החשוד ולהזעיק את המשטרה. האוניברסיטה פעלה כדין בכל הנוגע למסירת הסרטונים ממצלמות האבטחה הן כאשר סירבה למסור אותם לתובע והן כאשר מסרה אותם בהמשך למשטרה.
5. האוניברסיטה מסרה את כל הסרטונים שהיו בידיה. הטענה כי יש לייחס לאוניברסיטה רשלנות כי הסרטים לא כלל את רגעי הגניבה היא טענה אבסורדית. מטרת המצלמות אינה לאתר גניבות מחוץ לשטחה, וכל מה שנקלט במצלמות – נמסר.
6. התובע מצהיר כי האופניים שנגנבו ממנו נרכשו על ידו כשנה ו – 3 חודשים לפני תאריך הגניבה, בסכום של כ – 3,000 ₪. תביעה לסכום שהוא פי 6.5 מסכום האופניים, וזאת בהתעלם מגריעת ערכם בזמן שחלף מאז רכישתם, היא תביעה מנופחת, מוגזמת, חסרת ביסוס ופרופורציה כלשהי.
7. המשטרה טוענת כי לא התרשלה בטיפול בתלונה אלא טיפלה בה במקצועיות, במיומנות ובגדרי סמכותה. המשטרה מיצתה את החקירה, והחלטתה על סגירת תיק החקירה מצויה כל כולה בליבת שיקול הדעת המנהלי המסור למשטרה.
8. המשטרה אינה אחראית בנזיקין ביחס לגניבת האופניים או ביחס להתרשלות בחקירת התלונה.
9. המשטרה קיבלה את הערר שהגיש התובע בלב פתוח ובנפש חפצה ופעלה בשנית למיצוי החקירה ביחס לתלונתו של התובע.
10. מעדויות עדי הראייה ומסרטוני האבטחה עלה כי עדי הראייה אינם יכולים לזהות בוודאות את הגנב או את הרכב שנטען כי אליו הוכנסו האופניים. לא ניתן לזהות את החשוד או את פניו, לא ניתן לראות מאיזה רכב יוצא החשוד, לא ניתן לראות האם האופניים הוכנסו לרכב כלשהו, מספר הרכב שדווח על ידי עדי הראייה שונה ממספר רכבו של החשוד. סוג הרכב של החשוד שונה מסוג הרכב עליו העידו עדי הראייה.
11. רכבו של החשוד הינו מדגם סיאט טולדו ואילו הרכב הנטען כרכב שאליו הוכנסו האופניים הוא מדגם סיאט איביזה. מספר הרכב כאמור לא היה שלם ולא הייתה זהות מלאה בינו לבין מספר הרכב של מר אבו סבילה.
12. לשוטרים שהגיעו למקום לא קמה סמכות לבצע חיפוש ברכב בהעדר זיהוי ודאי של הרכב או הגנב.
13. צפייה של גורמים רלוונטיים במשטרה בסרטוני האבטחה מביאה למסקנה הברורה לפיה לא ניתן לראות מאיזה רכב יוצא הגנב וכן לא ניתן לזהות את פניו של הגנב. כמו כן לא ניתן לראות האם האופניים הוכנסו לרכב כלשהו.
14. על אף כל האמור פעלה המשטרה לזמן את בעל הרכב לחקירה. בעל הרכב הכחיש את גניבת האופניים וטען כי הוא משאיל את רכבו לחברים ולבני משפחה. בעקבות כך ובשל העדר די ראיות הקושרות את החשוד לביצוע העבירה, החליט הגורם הרלוונטי במשטרה על סגירת תיק החקירה ועל סגירת תלונתו של התובע.
15. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מידי, שתביא לסרבול באופן קבלת ההחלטות של הגורמים המקצועיים, כמו כן יש להישמר מפני הצפה של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים.
16. התובע מתייחס למשטרה כאילו היא חברת הביטוח שלו, או שהיא חברת חקירות פרטיות שאמורה לאסוף לו ראיות להליך אזרחי. זה לא התפקיד שלה. משאבי המשטרה מוגבלים, אי אפשר לעשות חקירה אופטימלית. זה בלתי סביר שהמשטרה תחקור כל כיוון אפשרי עד הסוף. התובע יכול היה להגיש תביעה אזרחית נגד החשוד אולם בחר שלא לעשות כן.
17. סכום התביעה הינו מופרז ומוגזם כאשר על אף שהתובע הודה כי רכש את האופניים בעלות של 3,000 ₪ בלבד הוא נוקב בתביעה בסכום מוגזם של 19,500 ₪.

מהלך ודיון

1. לאחר הגשת התביעה הוגשו כתבי הגנה מטעם האוניברסיטה ומטעם המדינה. התובע הגיש כתבי תשובה לשני כתבי ההגנה.
2. לאחר הגשת כתבי בית הדין התקיים דיון הוכחות בתיק.

במהלך אותו דיון נשמעו הצדדים. כמו כן בית המשפט הציע פשרה בתיק, אולם הפשרה לא הסתייעה.

בסיום הדיון ניתנה לתובע הזדמנות להגיש לבית המשפט פסיקה התומכת בטענותיו (עוד ציון כי לאחר שהתובע יגיש הפסיקה, הנתבעים יקבלו גם כן זכות להגיש פסיקה).

מאחר ובמהלך הדיון עמד התובע על הטענה לפיה היה עד ראיה שראה את האירוע עצמו אולם מעולם לא זומן על ידי המשטרה למתן עדות, התבקשה נציגת המשטרה ליתן תשובה לטענות התובע, לפיהן היה עד ראיה שלא נחקר.

כמו כן האוניברסיטה התבקשה לציין האם יש זמנים של הסרטונים.

בסיום הדיון יצא התובע מאולם בית המשפט וכך גם הח"מ, ולם נציגי הנתבעים ביקשו מבית המשפט לחזור כאשר טענו לפניו כי התובע מסר להם שהקליט את הדיון. התובע התבקש לפיכך להגיב לטענות אלו בכתב. התובע אכן הגיב לטענות אלו בכתב, כאשר ציין כי לא הקליט את הדיון, כן ציין כי ספג הקנטות מנציגי הנתבעים במהלך הפסקה שהייתה בדיון.

1. לאחר הדיון הגישה המשטרה הודעה לגבי חקירת עד הראייה כאשר ציינה שדובר בעד ראייה שפנה למנהל מרכז הספורט, מר ויקטור חדד. המשטרה ציינה כי מר ויקטור חדד לא נחקר בזמנו בשל שיקולי חקירה, אולם נחקר בימים אלו, ומתצהירו עולה כי הוא עצמו לא היה עד לגניבת האופניים וכי אין לו פרטים אודות עד הראייה אותו ציין התובע.

להודעה צורף תצהירו של מר חדד בו הצהיר כי ביום האירוע פנה אליו מנוי בחניית מרכז הספורט וציין שראה מישהו לוקח אופניים, ומעמיס אותם, והושיט לו פתק עם מספר הרכב שרשם. הפתק הועבר למאבטח של מרכז הספורט. עוד נרשם כי מר ויקטור עצמו לא ראה דבר מתוך האירוע וגם אינו מכיר אישית את המנוי שפנה אליו.

כמו כן לאחר הדיון הוגש על ידי האוניברסיטה פירוט של הזמנים של האירועים הנחזים בסרטון.

1. התובע הודיע בתגובה כי הוא מבקש לחקור את מר ויקטור חדד על תצהירו, שכן האמור שם שקרי, כאשר לטענתו מר ויקטור חדד ידע בזמן אמת מי המנוי שפנה אליו.
   בנסיבות אלו הוריתי על קיום דיון הוכחות נוסף בתיק (בתחילה סברתי שהתובע מסתפק בהגשת טענות בכתב אולם בהמשך הבהיר התובע כי הוא עומד על קיום דיון נוסף ולפיכך הוריתי על קיום דיון נוסף בתיק).
2. טרם הדיון הגיש התובע הקלטה של שיחה בינו לבין ויקטור אשר מוכיחה לטענתו כי ויקטור מסר בתצהירו דברים שאינם אמת.
3. טרם הדיון הגיש התובע סיכום טענות בכתב בו פורטה גם פסיקה.
4. בדיון הנוסף נחקר מר ויקטור חדד וכן הצדדים שטחו טענותיהם בפני בית המשפט פעם נוספת. במהלך הדיון הודיע התובע שיש לו התכתבויות נוספות עם מר ויקטור (כאלו שלא צורפו על ידו). בית המשפט הורה לפיכך לתובע להגיש ההתכתבות לבית המשפט.

לאחר הדיון הודיע התובע כי מסך הטלפון שלו נשבר וכי הטלפון נמסר לתיקון וכי ההודעות נמחקו, ואינן ניתנות לשחזור.

דיון והכרעה

1. בפסיקה הוכרה האפשרות לתבוע פיצוי נזיקין מהמשטרה בגין ניהול חקירה רשלנית /ואו חקירה בלתי ראויה, ראה לדוגמא ת"א (ירושלים) 5122/99 עומר צאלח עבד נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים). יחד עם זאת לאחר שעיינתי בכל המסמכים בתיק, ושקלתי את טענות הצדדים לא מצאתי כי במקרה דנן החקירה שנוהלה הייתה רשלנית.
2. ודוק, מה שעומד בפני הינן הן הפעולות שבוצעו טרם סגירת התיק בפעם הראשונה והן הפעולות שבוצעו טרם סגירת התיק בפעם השנייה. נכון שחלק מפעולות החקירה בוצעו רק לאחר שהוגש הערר, אולם כאמור בסופו של דבר בוצעו ולכן לא ניתן להתעלם מביצוען.
3. הוכח לפני כי לשוטרים שהגיעו למקום בו נצפה לאחר האירוע רכב שנחזה להיות כרכב החשוד, לא קמה סמכות לבצע חיפוש ברכב בהעדר זיהוי ודאי של הרכב או הגנב.
   ראו בעניין זה מה שנרשם בדו"ח הפעולה: "...עוד מסר כי הוא חושב שבעל הרכב נמצא באתר בנייה אך לא יכול לזהות אותו הסברתי למודיע ולמנהלו שאין באפשרותי לבצע כל פעולה מכיוון שאין להם זיהוי ודאי של החשוד ואין מצלמות.."
4. התובע לא הוכיח כי היו סרטונים נוספים שיכלו להראות את הגנב מעמיס את הרכב על האוטו.
   נכון שמר אבי קפל, ממחלקת הביטחון באוניברסיטה אמר לתובע בשיחה עמו: "לא יודע מה להגיד לך, צר לי זה מה שהמוקדנים הורידו...השוטרים היו פה ראו את זה אם היו רוצים משהו אחר היו אומרים.." אולם דברים אלו, כפי שעולה מעיון מהתמלול, נאמרו כתגובה לדברי התובע למר אבי קפל, לפיהם הסרטונים לא מלאים. מר קפל לא מאשר בתשובתו כי הסרטונים לא מלאים, אלא רק מגיב לטענות התובע.

וראו עדותו של מר קפל בדיון שהתקיים בתיק זה ביום 22.11.20: "לשאלה האם יש חסר בסרטונים אני אומר שאין חסר בסרטונים. לשאלה אז על מה הוא מדבר אני אומר המצלמות קבועות, מצלמות טווח מסוים, ומופעלות בשיטה של בקרת תנועה. בטווחים בהם המצלמה צילמה הסרטונים הורדו על ידי המוקדנית. גם כשהגיע נציג המשטרה נותנה לו גישה לקלטות והוא ראה מה שהורד על ידי המוקדנית ואת החומר הזה הוא אסף. לא יודע על מה הוא מדבר שלא רואים" (פרו' עמ' 1 שורות 19 – 24) (הדגשה שלי – הח"מ).

1. בעניין זה ראו גם הערת בית המשפט שצפה בסרטונים בדיון: "בית המשפט רואה סרטון רואים אדם מתעסק עם האופניים ואחר כך רוכב עליהם לכיוון החניה, לוקח ימינה ליד רכב מסוים. זה נראה למרחוק מאוד מהמצלמה, כאשר הרכב חונה ובכיוון הבגאז' יש עצים /צמחיה, וגם יש רכבים חונים מימין ומשמאל לרכב החשוד. אחר כך לא רואים את הרכב יוצא מהחניה אבל רואים סרטון אחר שהרכב יוצא מהחניה, אין את הזמנים" (פרו' עמ' 2 שורות 8 – 11) (הדגשה שלי –הח"מ).

ראו גם דברי נציג האוניברסיטה: "...הרכב החשוד חנה שהבאג' אחורה.." (פרו' עמ' 3 שורה 22 – 23).

1. התובע טוען כי מאחר ורכב הגנב החנה עם הפנים כלפי חוץ ובצמוד לגדר חיה כדי להעמיס אופניים חשמליות, הגנב היה מוכרח להזיז את הרכב קדימה כדי לאפשר מרחב להעמסה, ואם התיעוד בסרטון לא היה נקטע אפשר היה לראות את ההזזה של הרכב הרחק מהגדר לשם ההעמסה של האופניים.
   טענה זו מהווה ספקולציה. לא ניתן לדעת האם הרכב החשוד אכן חנה או לא חנה ממש בצמידות לגדר, באופן שלא אפשר הכנסת האופניים לרכב, אלא לאחר הזזת הרכב מעט קדימה.
2. לכך אוסיף כי המדינה ציינה בכתב הגנתה כי צפייה של גורמים רלוונטיים במשטרה בסרטוני האבטחה, הביאה למסקנה הברורה כי לא ניתן לראות מאיזה רכב יוצא הגנב, וכן לא ניתן לזהות את פניו של הגנב. כמו כן לא ניתן לראות האם האופניים הוכנסו לרכב כלשהו.
3. צפייה שלי בסרטונים מביאה למסקנה דומה.

בסרטונים נראה הגנב נוסע על האופניים לכיוון החניה, כאשר הוא מתרחק מהמצלמות, בשלב מסוים הוא נעלם מהעין ולא רואים שמעמיס את הרכב על רכב כזה או אחר.
הרכבים נראים חונים בצורה צפופה וגם יש כאמור צמחיה מאחור ולא רואים האם הגנב מעמיס את האופניים על רכב כלשהו או על הרכב החשוד.
התובע לא טען בשום שלב כי ישנן מצלמות בגב הרכבים בחניה, ליד הצמחייה, שיכולות לתעד את רגע העמסת האופניים לרכב.

1. בעל הרכב שנחקר במשטרה כחשוד בגניבה, הכחיש את גניבת האופניים וטען כי הוא משאיל את רכבו לחברים ולבני משפחה. וראו דבריו: "ש. מי עוד משתמש ברכב שלך:
   ת. אני מביא את הרכב להרבה אנשים ומשפחה, הזמן אני שומר בלילות אני מביא את הרכב לאנשים וגם בבקרים..." (עמ' 3 לחקירתו, שורות 25 – 26).
2. צודקת נציגת המשטרה בדבריה שגם ככל והיה סרטון ו/או עד ראיה שהיה קושר בין האוטו לבין האופניים, דומה לכאורה שלא היה בכך די כדי להגיש כתב אישום נגד הבעלים של הרכב. וראו דבריה: "..לשאלת ביהמ"ש אם הוא יביא לנו את השעות, מה זה יעזור הרי ממילא לא ניתן לזהות את החשוד באופן ברור. החשוד מכחיש את הקשר שלו לאירועים. הוא גם אומר שמספר אנשים שונים נוהגים ברכב הזה. גם אם נראה שהרכב יצא סמוך לכך שהגנב אופניים ניגש לרכב, גם אז זה לא מוכיח שבעל הרכב הוא הגנב. מדובר ברף הוכחה פלילי.." (פרו' עמ' 3 למטה, עמ' 4 למעלה) (הדגשה שלי – הח"מ).
3. לא מצאתי כי מר ויקטור שיקר בתצהירו. בסעיף 3 לתצהיר נרשם: "..וגם איני מכיר אישית את המנוי שפנה אלי". גם בחקירתו חזר מר ויקטור על אך שאינו מכיר את המנוי בשמו. ראו עדותו: "...אני אומר שאני מכיר הפרצוף ולא השם, יש לנו 5,000 מנויים, ועוד 20,000 סטודנטים, הם מנויים חינם..." (פרו' עמ' 8 שורות 24 – 25).
4. לכל האמור אוסיף כי העובדה שהמשטרה החליטה לסגור את התיק אינה מונעת מהתובע לנקוט הליך אזרחי נגד הבעלים של רכב הסיאט, בגין גניבת רכבו. התובע נשאל בדיון מדוע אינו מגיש תלונה נגד הגנב וראו תגובתו: "...לשאלה למה לא הגשתי נגדו את התביעה אני סבור שהשופט יראה שהתיק נסגר בשנית ואי אפשר לראות ויזואלית את הרכב מקושר לגניבה. אפשר לראות את הרכב היחידי שיוצא משם וזה רק הוא. אין שם לוח זמנים.." (פרו' עמ' 2 שורות 15 – 19). וראו בהמשך התייחסות נוספת שלו לשאלה זו: "...לגבי תביעת בעל הרכב, אני סבור ששופט ברגע שישמע את בעל הרכב אומר שזה לא הוא וגם יגיד שלא רואים את ההעמסה על הרכב שופט סביר יגיד שהוא לא אשם ויעשה משהו מחוותי שהתובע יצא עם הרגשה טובה. ואני מרגיש שגופים מקבלים זכות יתר..." (פרו' עמ' 2 למטה).

תשובה זו אינה מניחה את הדעת שכן מחד טוען התובע שהיו בידי המשטרה די חומרים להביא את בעל הרכב לדין, ומהצד השני טוען כי אין לו יכולת להביא לחיוב בעל הרכב בגניבה במסגרת הליך אזרחי, זאת על אף שרף ההוכחה בהליך אזרחי הוא נמוך יותר.

1. התובע טוען כי נכון להיום אין פרטים על מקום מגוריו של בעל הרכב או פרטי קשר עמו, אולם עיון בעדותו במשטרה של בעל הרכב מעלה כי נרשם שם תעודת הזהות שלו, והפלאפון שלו, כך שהתובע יכול לאתר אותו אם חפץ לעשות כן, וכן יכול להגיש נגדו תביעה, שכן יש לו את הפרטים שלו.
2. יש לזכור כי אף אם חקירה כזו או אחרת לא הייתה מושלמת ו/או ניתן היה לבצע אותה טוב יותר, הדבר לבדו אינו מקנה לנפגע עבירה לקבל פיצוי נזיקין בגין חקירת המשטרה. וראה בעניין זה למשל מה שנקבע בת"א (פתח תקווה) 38361-02-16 אריה סמיונוב נ' משטרת ישראל (פורסם במאגרים משפטיים): "...לעולם ניתן לבקר חקירה משטרתית, על כך שניתן היה להעמיק ולחקור בכוון כזה או אחר, כמו גם זאת שהיה ניתן לבצע פעולת חקירה נדרשת כדוגמת חקירת עדים נוספים. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו אף לאחרונה בע"א 2979/15 חמד בן עמאר סעד נ' מדינת ישראל [פורסם במאגרים] (5/7/17), עמ' 23: "... בראיה לאחור ניתן לטעון כמעט תמיד (ואף נטען כמעט תמיד) שגורמי החקירה לא בדקו זווית כזו או אחרת; אך לרוב לא ניתן לומר כי מדובר במחדל חקירה רשלני. הדבר תלוי במכלול הנתונים שעמדו לרשות גורמי החקירה בשעת מעשה. לעתים, קצה חוט מוביל את החקירה לכיוון מסוים, ומטבע הדברים מופנים חיצי החקירה לאותו הכיוון, כאשר בדיעבד מתברר שהפתרון לתעלומה מצוי במקום אחר. אין משמעות הדבר שהחקירה נוהלה ברשלנות; יש לבחון האם לאור הנתונים שהיו גלויים לעיני החוקרים וידועים בעת ההיא, התעלמות מכיוון חקירה כזה או אחר היתה בגדר הסביר."

באותו מקרה מסקנת בית המשפט הייתה כי לא נפל כל דופי בחקירה שיש בו לבסס עוולה בנזיקין (ערעור שהוגש על פסק הדין – נדחה).

1. למעלה מהצורך אציין כי גם אם הייתי מוצאת שהחקירה התנהלה באופן רשלני, אזי גם אז דומה כי לא היה בכך כדי לסייע לתובע בתיק הספציפי שלפני. בעניין זה ראו למשל קביעת בית המשפט המחוזי בע"א 12104-04-19 ג'ג'או בימארו נ' המחלקה לחקירת שוטרים, מדינת ישראל (פורסם במאגרים המשפטיים), שם התקבל ערעור על בית משפט השלום אשר סבר שחקירת המשטרה נוהלה ברשלנות, אולם על אף האמור לא נפסק פיצוי, וראו מה נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי הנכבד: "...למרות מסקנתי לפיה החקירה נוהלה ברשלנות ושלא על פי הסטנדרטים המצופים, לא ניתן לחייב את המדינה בפיצוי המערער בשל ראש נזק זה מכיוון שלא הובהר מה הנזק הכספי שנגרם למערער בשל אי הגשת כתב אישום נגד הפוגע, ובעיקר לאור העובדה שקשה כיום לקבוע שאלמלא הכשלים שפורטו לעיל, ניתן היה לגבש די ראיות להגשת כתב אישום נגד מאן דהוא...".

וראו בעניין זה דברי נציגת המשטרה בדיון, שדבריה מקובלים עלי: "...יש לזכור שמדובר ברף הוכחה פלילי שהוא מעל לכל ספק סביר. לכן ככל שסובר התובע שזהו הגנב ועל אף שהמשטרה מצאה לא להעמידו לדין, הרי שעליו לפנות לאפיק אזרחי. גם לא ניתן לדעת בוודאות אם היה מורשע ואם כן האם ניתן היה לגבות ממנו בהליך אזרחי. המדינה אינה חברת ביטוח..." פרו' עמ' 4 שורות 27 – 33).

1. אני דוחה את הטענה כאילו האוניברסיטה והמשטרה כשלו להביא עדים רלוונטיים, אני לא רואה במה הייתה מעולה עדותו של מר ויקטור חדד או של השוטרים שרשמו את דו"ח האירוע.
2. לסיום אציין כי יש ממש בטענות הנתבעים לפיה התובע יכול היה להקטין את נזקיו אם היה רוכש אופניים חדשים בסמוך לגניבה. דומה לכאורה כי טענה לנזק בסך כ – 20,000 ₪ שניתן היה להקטינו באמצעות רכישת אופניים בסך של כ – 3,000 ₪, אינו סביר. רכישת האופניים גם הייתה מקטינה את עוגמת הנפש שטען התובע שארעה לו בשל כל השתלשלות העניינים שארעה לאחר מכן.

סיכום

1. לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.
2. אין צו להוצאות לאור מצבו הרפואי של התובע ונכותו.
3. הודע לתובע הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין לידיו.
4. המזכירות תשלח לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, י"ח תמוז תשפ"א, 28 יוני 2021, בהעדר הצדדים.