לפנינו ערר על החלטת המשיבה (המקורית) לפיה נדחתה בקשת העורר להכרה בפגימת טכיקרדיה/הפרעת קצב לב כקשורה בנרדפותו בשואה.

עם העברת הערר לטיפולנו ניתנה על ידנו ביום 14.6.20 החלטה שבין היתר נרשם בה:

"המשיבה תבדוק האם אכן יש ראיה לגילוי טכיקרדיה לסוגיה עוד משנות החמישים ותשקול האם אין לתת לדבר ביטוי, גם בשים לב להכרה המלאה ביתר לחץ דם."

בעקבות הערר והחלטתנו, שקלה שוב המשיבה את עמדתה והפעם החליטה להכיר בתובע בגין הפרעת הקצב/הטכיקרדיה כמחלה מוסבת מיתר לחץ דם ובשיעור המקסימלי האפשרי למחלה מוסבת כזו בהתאם למדדי וועדת שני ולמועד בדיקת ההולטר בה התגלתה הפגימה קרי 2/5 ע"ח הנרדפות, ההכרה לפנים משורת הדין ובעניין זה אין אלא להעריך את עמדת המשיבה וגישתה.

למעשה, הערר שהוגש ללא חוות דעת, ללא הפניה למקור משפטי או רפואי בעניין הקשר שבין הפגימה הרפואית לנרדפות בשואה, השיג את מטרתו, העורר זכה בהכרה במחלה ויקבעו לו אחוזי נכות בגינה בהתאם לשיקול דעת הוועדה הרפואית. יצוין שהפגימה ממנה סובל העורר לא הוכרה ע"י וועדת שני.

לא מצאנו אם כך בסיס או נימוק לפיהם יש להתערב בהחלטת המשיבה (זו המאוחרת להגשת הערר המכירה בעורר בגין הפגימה).

אלא שבדיון העלה העורר טענה חדשה, לכאורה אין מקום לדון בה היות ואיננה חלק מהערר המקורי (ולמצער אין בערר נימוקים הנוגעים לטענה זו). מדובר בטענתו של העורר על פיה היה מקום להכיר בו ולתגמל אותו באופן מלא בגין פגימת יתר לחץ הדם מהיום הראשון בו זכה להכרה במחלת יתר לחץ הדם.

בדיון הרחבנו והסברנו לעורר מדוע טענתו "צודקת" מהפן הסובייקטיבי שהרי הוא אכן סובל מיתר לחץ דם מגיל צעיר וזכאי לכאורה להכרה מלאה במחלה זו אך טענה זו איננה יכולה לעמוד במבחן המשפטי.

לא נאריך שוב בנימוקים שבכתב אך הכלל המשפטי הוא שניצול שואה זכאי להכרה במחלה כלשהי מהרגע שביקש אותה ובהנחה שהוכיח שהוא עומד בתנאים לקבלת ההכרה.

אין חולק שהעורר זכה בשעתו להכרה במחלת יתר לחץ הדם אך בשיעור נמוך, הוא אף פנה לוועדת הערר בעניין זה אך באותה זמנים (בתחילת העשור), לא היו בידו מסמכים וראיות להוכיח כי הוא סבל מיתר לחץ דם עוד מתקופת שירותו בצבא ולכן בשעתו הוכר כפי שהוכר, באופן חלקי, גם הנכות והתגמול היו בהתאם, העורר שהיה מיוצג (ע"י משרד מומחה בתחום) לא ערער לבית המשפט המחוזי (ולא בכדי) ושיעור ההכרה החלקי, הפך לחלוט.

כיום השיג העורר מסמכים, הראה כי המחלה הופיע אצלו בגיל צעיר ובהתאם למדדי וועדת שני, זכה בהכרה מלאה, כאשר מועד תחילת הזכאות החדשה ממועד פנייתו בעניין זה.

איננו יכולים להתערב בנקודה זו. מרגע שלא נשמר רצף דיוני והכרה מסוימת הופכת לחלוטה, הדרך לשנותה היא בהגשת בקשה חדשה להכרה על יסוד סעיף 18 לחוק כלומר ניצול השואה מבקש הכרה בהתאם לראיה/מסמך חדש שהשיג והגיע לידיו (ולא בכדי אפשר זאת המחוקק) ואז מועד ההכרה בבקשה החדשה אם מתקבלת הוא מרגע הגשתה.

חוק נכי רדיפות הנאצים איננו מקנה תגמולים רטרואקטיביים למועדים המוקדמים למועדי הבקשה, התביעה או ההכרה. החוק עוסק באירועים היסטוריים אך מפצה בהווה, נרדפי הנאצים היו נרדפים עוד הרבה לפני שהוכרו, רובם גם חלו לפני שהוכרו ובכל זאת, על פי הדין, הם לא מקבלים תגמול ממועד נרדפותם או ממועד המוקדם לתביעתם או בקשתם בכלל וכשמדובר בבקשה להכרה במחלה, בפרט.

משכך, אין אנו יכולים להתערב גם במועדי תחילת ההכרות ובמיוחד ההכרה המלאה בפגימת יתר לחץ הדם ולכן גם הערכתו למשיבה שהכירה ולו לפנים משורת הדין בפגימת הטכיקרדיה ובכך יש לפצות את העורר ולו באופן סמלי על השלכות המצב המשפטי שלא אפשר ולא מאפשר פיצוי מלא בגין יתר לחץ דם בשנים עברו.

משכך ולאחר שהמשיבה הכירה בעורר בגין טכיקרדיה/הפרעת קצב בשיעור 2/5 על חשבון הנרדפות אין לנו עוד מה להתערב בהחלטותיה.

אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 60 יום.

ניתן היום, כ"ח אלול תש"פ, 17 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.