1. בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית משפט השלום בראשל"צ (כב' הרשמת הבכירה ד. אסטרייכר) בת"א 4579-08-19:

האחת, מיום 5.4.20, אשר דחתה את בקשת המבקשת לחייב את המשיב בהוצאות; והשנייה, מיום 4.5.20, אשר דחתה את הבקשה לחילוט כספי העירבון שהפקיד המשיב כתנאי להטלת העיקול הזמני.

רקע והחלטות בימ"ש קמא

2. המבקשת (להלן: "החברה"/"המבקשת") הנה חברה בע"מ, בעלת נכס מקרקעין הידוע כגוש 3901, חלקות 17 ו- 41 (להלן: "הנכס"). המשיב הנו אדם פרטי, אשר הגיש תביעה כנגד מר אמנון רחמין (להלן: "מר רחמין") בבימ"ש השלום בראשל"צ (ת"א 4579-08-19), במסגרתה עתר ביום 20.2.20 להטלת עיקול זמני על מניותיו של מר רחמין בחברה וכן, על זכויות המבקשת בנכס, וזאת בשעה שהמבקשת אינה צד לסכסוך בין המשיב למר רחמין, ואינה צד להליך קמא.

בהחלטתו מיום 22.2.20 נעתרה כב' הרשמת לבקשה וניתנו צווים בהתאם.

3. ביום 17.3.20 הגיש מר רחמין "בקשה דחופה לביטול העיקול הזמני שניתן במעמד צד אחד", בטענה, כי לא ניתן להטיל עיקול על נכס של החברה, כאשר היא אינה צד לסכסוך בין המשיב ובין מר רחמין.

בהחלטה מיום 18.3.20 קבעה כב' הרשמת כי החלטה מתייחסת לעיקול זכויותיו של מר רחמין המוחזקים בידי החברה, ככל שיש כאלה. כן נקבע כי "למען הסר כל ספק ומשכעת מתברר כי למשיב אין כל זכויות במקרקעין הרי שממילא העיקול לא חל זכויות במקרקעין".

בהחלטה מיום 22.3.20, שניתנה על גבי תגובת המשיב לבקשה לביטול צו עיקול זמני, חזרה כב' הרשמת על קביעותיה והורתה כי: "צו העיקול לא הוטל מקום בו לנתבע אין זכויות וממילא לא בוטל. ההחלטה מיום 18.3.20 מדברת בעד עצמה. לא מצאתי להוסיף על החלטה זו".

בהחלטה נוספת מיום 23.3.20, שניתנה על גבי בקשת מר רחמין והמבקשת "לקביעת מועד לדיון בבקשה הדחופה לביטול העיקול הזמני שניתן במעמד צד אחד", קבעה כב' הרשמת כי: "כאמור בהחלטה מיום 18.3.20 לא הוטל עיקול על זכויות המחזיקה/המבקשת ועל כן אין מקום לקיים דיון בביטול עיקול שכזה. ככל שנרשם בלשכת רישום המקרקעין עיקול כאמור בבקשה זו הוא מבוטל".

בהחלטה מיום 24.3.20, הרביעית במספר, חזרה כב' הרשמת על קביעותיה לעניין ביטול העיקול על זכויות המבקשת, וביום 26.3.20 ניתן "ביטול צו עיקול מקרקעין".

4. ביום 30.3.20 הגישו מר רחמין והמבקשת בקשה לחייב את התובע (הוא המשיב) בתשלום הוצאות וזאת בשל ההוצאות שנכפו על החברה "על לא עוול בכפה", מאחר שנדרשה להגשת בקשה לביטול צו העיקול שהוטל שלא כדין על הנכס. בהחלטה מיום 5.4.20 דחתה כב' הרשמת את הבקשה, תוך שנקבע כי מאחר שלא הוטלו הוצאות בבקשת העיקול, אין מקום להטיל הוצאות גם בבקשה זו.

5. ביום 28.4.20 הגישה החברה "בקשה לחילוט ערבון", אשר הפקיד המשיב כתנאי לקבלת צו העיקול הזמני. בהחלטה מיום 4.5.20 נדחתה, כאמור, הבקשה ונקבע כי: "נתנה החלטה בבקשה להטלת הוצאות לעניין העיקול. אין מקום לדון בה שוב".

על החלטה זו (מיום 4.5.20), ועל החלטה מיום 5.4.20 הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

תמצית טענות הצדדים

6. לטענת המבקשת, ביהמ"ש שגה בשתי החלטותיו הנ"ל: הבקשה שהגישו לביטול העיקול התקבלה; אין ולא יכול להיות חולק שלמבקשת נגרמו הוצאות בגין עיקול זמני שהוטל על הנכס במעמד צד אחד; מטרת הפקדת העירבון על ידי המשיב נועדה בדיוק למקרים כגון דא; העובדות היו מונחות לפני ביהמ"ש עוד בבקשת העיקול עצמה ולא היה חולק, כי המבקשת אינה צד לתובענה; המשיב ניסה מס' פעמים להותיר את העיקול על כנו (הגיש תגובה לבקשה לביטול עיקול ובקשה לעיון מחדש) ובמקרה כזה, מצופה היה שביהמ"ש ייעתר לבקשה לפסיקת הוצאות; מאחר שהמבקשת אינה צד להליך, היא אינה יכולה לערער על החלטות אלה במסגרת ערעור על פסה"ד בתובענה שבין הצדדים; למבקשת נגרמו הוצאות בסך 15,000 ₪ בגין הבקשה לביטול העיקול והבקשה לפסיקת הוצאות וסך 10,000 ₪ בגין הגשת הבר"ע.

7. לטענת המשיב, לא נפל פגם מהותי בהחלטות ביהמ"ש קמא, המצדיקות התערבות ערכאת הערעור: בתיק לא הופקד עירבון אלא ערובה, שאינה ניתנת לחילוט; לא היה מקום להגיש את הבקשה לביטול עיקול על הנכס, שכן ביהמ"ש קבע שכלל לא הטיל עיקול זמני על הנכס. על כן, אין מקום להטיל הוצאות על עיקול שלא הוטל; יש למחוק את הבקשה על הסף בהסתמך על סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984; יש למחוק את הבקשה על הסף בהסתמך על צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009; המבקשת לא טרחה לפרט מה הנזק שנגרם לשמה הטוב, אם בכלל נגרם; ביטול העיקול לבקשת המבקשת שהיא המחזיקה, נעשה בחוסר סמכות של ביהמ"ש ובניגוד לאמור בתקנות 367 ו- 376 לתקסד"א; הפסיקה הכירה באפשרות להטיל עיקול על נכסים שאינם רשומים ע"ש נתבע; מר רחמין והמבקשת מהווים יחידה כלכלית אחת, גוף עסקי אחד; ביהמ"ש דחה 3 פעמים את בקשת המבקשת לפסיקת הוצאות ולא חייב את המבקשת בהוצאות, לא לטובת ביהמ"ש ולא לטובת המשיב.

8. בתשובה לתגובה טענה המבקשת, כי בניגוד לטענת המשיב, הטלת העיקול היתה מותנית בהפקדת התחייבות עצמית, ערבות צד ג' וערבון כספי בסך 30,000 ₪ והמשיב אף הפקיד סכום זה במזומן; בניגוד לטענת המשיב, העיקול נרשם אצל רשם המקרקעין ורק לאחר פניית המבקשת לביהמ"ש- בוטל העיקול- זו הפניה בגינה מבוקשות הוצאות; המבקשת אינה צד לתובענה ועל כן, סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט והוראות הצו – אינם חלים לגביה; לעניין חריגה מסמכותו של ביהמ"ש קמא, הרי שהמשיב לא השיג על החלטות ביהמ"ש לעניין ביטול העיקול ועל כן, הוא אינו יכול לטעון טענות חדשות במסגרת הבר"ע, והדבר בבחינת "הרחבת חזית אסורה".

דיון והכרעה

10. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי יש ממש בבקשה. על כן, ניתנת רשות ערעור והבקשה תדון כערעור.

דין הערעור להתקבל, כפי המפורט להלן.

אומנם, ככלל, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות שעניינן פסיקת הוצאות וחילוט עירבון, בדומה להחלטות נשוא הבר"ע שלפני. ואולם, הגעתי לכלל מסקנה, כי העדרה של הנמקה בהחלטות ביהמ"ש קמא מחייבת, בנסיבות העניין, את קבלת הערעור.

ההחלטות נשוא בקשת רשות הערעור עוסקות, כאמור, בדחיית הבקשות לפסיקת הוצאות לטובת המבקשת וחילוט עירבון שהפקיד המשיב, כתנאי לקבלתו צו עיקול זמני, במעמד צד אחד. אין חולק, כי המבקשת אינה צד לתובענה שבין המשיב ומר רחמין, וכי בהיותה חברה בע"מ, הרי שהיא ישות משפטית נפרדת. נראה, לכאורה, כי בנסיבות אלה, לא היה מקום להטיל עיקול זמני על הנכס שבבעלותה, ועל כן, הורתה כב' הרשמת, במספר החלטות חוזרות ונשנות, כמפורט לעיל, כי משהתברר שאין למשיב זכויות בנכס, הרי שהעיקול לא חל על הנכס וממילא הנו בטל.

עוד אין חולק, כי המבקשת נדרשה להגיש בקשה לביטול העיקול ואף הוצא צו ביטול עיקול, כאמור, ומשכך נראה, לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות, כי נגרמו למבקשת הוצאות.

בנסיבות האמורות, ההנמקה של ההחלטות חסרה. ההנמקה נועדה לשמש כלי בידי ביהמ"ש לגיבוש החלטתו. היא נחוצה על מנת להבהיר לצדדים על מה מבוססת ההחלטה, לאפשר לערכאת הערעור להעבירה תחת שרביט הביקורת כראוי ובאופן ענייני, ולמנוע חשש להיווצרות "אבק של שרירות" בעשייה השיפוטית. ר' ע"א 668/89 יוסף פאר נ' חברת פרישמן 38 בע"מ (בפירוק מרצון) ו- 16 אח', 8.11.90; רע"א 4244/06 דדון נ' כרמל, 21.5.07.

ידוע, כי היקפה של הנמקה כדבעי משתנה ממקרה למקרה וייתכנו מקרים בהם "ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית". ר' רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' יצחק ארזי, 23.6.98; רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני, 23.1.06. ואולם, ההנמקה נדרשת, ובענייננו, כאמור, הינה חסרה.

11. בנסיבות העניין דנן, החלטות ביהמ"ש קמא, הדוחות בקשה לפסיקת הוצאות וחילוט העירבון, לוקות בהעדר הנמקה ואינן מסבירות את האדנים שעליהן מושתתות. ודוק - חילוט עירבון אפשרי על פי תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. ר' גם רע"א 3208/13 עופר פריוב נ' מתי בוטביקה, 05.06.13.

כך גם לא ברורה החלטת ביהמ"ש קמא מיום 5.4.20, לפיה מאחר ולא הוטלו הוצאות בבקשת העיקול, אין להטיל הוצאות גם בבקשת המבקשת לחיוב המשיב בהוצאות, שכן לא ברור אילו הוצאות היה מקום להטיל בבקשה למתן צו עיקול.

יש צורך, אפוא, להחזיר עניין נקודתי זה לבית המשפט קמא, כדי שיתן דעתו על העניין וינמק החלטותיו.

12. אינני מקבלת את טענות המשיב, כי חלים בענייננו סע' 52 (ב) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 וצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), תשס"ט-2009, שכן המבקשת אינה צד להליך בביהמ"ש קמא. על כן ההמתנה לפס"ד לא תועיל לה בנסיבות העניין וסע' 52 (ב) הנ"ל אינו ישים לגביה.

13. התוצאה הנה, כי הערעור מתקבל.

החלטות ביהמ"ש קמא מיום 5.4.20 ומיום 4.5.20 - מבוטלות.

הבקשות לחיוב המשיב בהוצאות וחילוט העירבון תדונה על ידי בימ"ש קמא ותוכרענה בהחלטות מנומקות, תוך התייחסות לכלל טענות הצדדים, כאשר בית המשפט אינו כבול לתוצאות ההחלטות נשוא הבר"ע.

המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך 4,000 ₪.

העירבון שהפקידה המבקשת יושב לה באמצעות ב"כ.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תש"פ, 19 יולי 2020, בהעדר הצדדים.