1. בית המשפט קמא דן בתביעת המשיבה, חברה קבלנית בניין, נגד המבקש, לתשלום חובות שלא שולמו בקשר להסכם בנייה שנעשה ביניהם.

בפסק דינו מיום 11.5.2020 קיבל בית המשפט את תביעת המשיבה בחלקה וחייב את המבקש לשלם למשיבה סכום של 568,689 ₪ בתוספת אגרה על סכום זה ושכ"ט עו"ד בסך 60,000 ₪ (להלן – "פסק הדין").

המבקש הגיש ערעור זה על פסק הדין ויחד עמו בקשה זו לעיכוב ביצועו.

2. כידוע, עצם הגשתו של ערעור אינו עילה לעיכוב ביצוע פסק הין.

הנטל להצדקת עיכוב ביצוע פסק הדין מוטל על המבקש, וכאשר מדובר בסעד כספי הנטל גבוה מן הרגיל.

טענות בדבר קושי כלכלי של המשיב אינן יכולות להיטען בעלמא ויש לתמוך אותן בראיות (ע"א 2829/18 רב העיר אשדוד נ' קומפורטי (8.5.2018); ע"א 388/16 ברזל נ' מוסדות נחמת ציון ירושלים (בפירוק) (20.1.2016)).

בענייננו כל שנטען על ידי המבקש הוא כי "יש חשש ממשי כי לאחר תום הערעור לא יהיה ממי לגבות כספים בחזרה".

לא פורט מאומה מעבר לכך ולא צורפה כל אסמכתא.

יתר על כן, גם התצהיר שצורף לבקשה הוא על דרך ההפנייה לסעיפי הבקשה והמבקש אינו מצהיר על כל ידיעה ממשית.

3. למעשה מרכז הכובד של הבקשה מבוסס על הטענה שלמבקש עצמו אין יכולת לשלם את הסכום שנפסק, אף לא באמצעות הפקדתו בבית המשפט, וכי כדי לשלם אותו הוא ייאלץ למכור את הנכס שנבנה, דבר המשול, לדבריו, לפינוי נכס מקרקעין.

טענה זו נדחית מחמת כל אחד מהנימוקים הבאים:

א – המבקש לא הוכיח גם את טענתו זו. כאמור, לא צורף תצהיר ממשי, אלא תצהיר המפנה לסעיפי הבקשה. המבקש לא פירט מהם נכסיו, מה מקור הכנסותיו, מה מצבו הכלכלי, ומדוע, לדבריו, יהיה עליו למכור את הנכס לשם תשלום החוב.

ב – גם אם יהיה על המבקש למכור את הנכס לשם פירעון החוב, הדבר אינו הופך את פסק הדין הכספי לפסק דין פינוי.

נוסף לכך הפסיקה מבחינה בין פינוי מדירת מגורים לבין פינוי מנכס עסקי.

לא צוין כי הנכס משמש למגורים של המבקש ומפסק הדין עולה, לכאורה, כי המדובר בנכס עסקי של המבקש (יחד עם שותפים נוספים) (השוו: רע"א 214/88 כהן נ' דויטש, פ"ד מד(3) 752, 754; רע"א 4765/97 כהן נ' רודיטי (9.12.1997)).

ג – מצבו הכלכלי הקשה של המבקש, גם אם היה מוכח (והוא לא הוכח), אינו מצדיק כשלעצמו את קבלת הבקשה ולעיתים דווקא מצב כלכלי רעוע של מבקש עיכוב הביצוע עשוי להיות שיקול לדחיית בקשתו, מחשש כי בהמשך ההליך, אם ידחה ערעורו, לא תיוותר בידיו היכולת לעמוד בתשלומים הנדרשים (ע"א 852/15 מקס נ' דינר (9.2.2015); ע"א 5481/17 א.ש. טינה חברה לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד האוצר (28.8.2017)).

4. גם סיכויי הערעור לא נוטים, על פני הדברים, לכיוון המבקש, מאחר שפסק הדין מבוסס על קביעות עובדתיות שערכאת הערעור איננה נוהגת להתערב בהן וכן הוא מבוסס על חוות דעתו של המומחה שבית המשפט מינה.

5. הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות בקשה זו בסך 1,500 ₪.

ניתנה היום, ב' תמוז תש"פ, 24 יוני 2020, בהעדר הצדדים.