בקשה לסעד זמני הקוראת לבית המשפט להתעלם ממוסד העיכבון הקיים במשפטנו, ואגב כך לתת צו שאינו זמני ואף אינו משרת את ההליך העיקרי.

1. תמצית העובדות הצריכות לעניין, ורבות אינן צריכות להכרעה בבקשה כאן: המבקשות (להלן: "טטי" ו"סמל" בהתאמה) הן חברות אם ובת. הן הגישו את בקשתן לסעד זמני יחד והגדירו עצמן יחד כ"מבקשת", אף שעד לסיום בירור הבקשה השמיטה טטי את סמל מן הבקשה, כנראה לצרכי בידול השתיים. המבקשת עוסקת בין היתר בפיתוח, ייצור ושיווק קו מוצרים לתינוקות במותג BFREE. היא נעזרת בקבלני משנה. המשיבה, העוסקת בפיתוח וייצור מוצרים בתחום הפלסטיקה, היא אחד מהם. המשיבה מספקת מזה שנים מוצרים למבקשת, בעבר – באמצעות סמל. בשנת 2015, מה שהצניעה המבקשת בבקשה, הגיעה המשיבה כדי פתיחת תיק הוצל"פ נגד סמל, שלא דאגה לסילוק החוב למשיבה, מהלך שסופו בחודש מרץ 2016 בהסכם שהסדיר את יחסי כל הצדדים (נספח ו' לכתב התביעה), שהמבקשת מכנה "הסכם סמל" (שוב, בניסיון להבחין באיחור בין טטי וסמל), והמשיבה מכנה ובדין "הסכם סילוק החוב". בהתאם להסכם, נקבע כי החוב, של כ-429 אלף ש"ח, ישולם חלקו מיידית וחלקו בדרך של העברת תשלומים בשיעור של 15% מכל הזמנת פלסטיק של טטי או סמל מן המשיבה. ההסכם כלל בסעיף 7 לו תניה מרכזית לענייננו, שלא מצאה דרכה לבקשה, ולפיה:

"טטי וסמל מצהירות ומאשרות שתבניות הייצור המצויות אצל פלסאל תעוכבנה על ידי פלסאל ותשמנה בטוחה לפרעון מלוא יתרת החוב ולפירעון מלוא התלשומים בגין הזמנות שתבוצענה על-ידי סמל או טטי לאחרה מועד החתימה על הסכם זה. טטי וסמל מוותרות על כל טענה, דרישה או תביעה כנגד פלסאל בכל הקשור לעיכוב תבניות הייצור" (להלן: "תניית העיכבון").

2. החוב לא נפרע במלואו, מסכימה רוב העת גם המבקשת. נכון לחודש אפריל 2020 עמד החוב לשיטת המשיבה על כ-192 אלף ש"ח, בינתיים פחת כדי 162 אלף ש"ח. טענה המבקשת: 103 אלף ש"ח דווקא, מה גם שבאמתחתה שלל טענות כלפי המשיבה. השינויים בחוב הם תולדה של המשך ההתקשרות בין הצדדים, מה שהמבקשת מבקשת להגדיר כהסכם חדש ונפרד. לטענת המשיבה, מוסר התשלומים הלוקה של המבקשת נמשך גם לאחר חתימת הסכם סילוק החוב. לאחר שהמשיבה עמדה על כך שעל המבקשת להסדיר את חובה (נספח 6 לתשובה), באה הודעת המבקשת ביום 7.4.2020: ההסכם מחודש מרץ 2016, קרי הסכם סילוק החוב – בטל, מחמת הפרתו בידי המשיבה. המשיבה נדרשת להשיב למבקשת את חומרי הגלם, הציוד, הכלים, התבניות והבקבוקים המצויים במפעלה (להלן: "התבניות") ושהם בבעלות המבקשת. השיבה המשיבה ביום 16.4.2020 (נספח 7 לתשובה): טענת ההפרה נדחית, המבקשת היא שאינה עומדת בהתחייבויותיה. החוב עומד על כ-192 אלף ש"ח. המשיבה תהיה נכונה עדיין להמשיך ולספק שירותים למבקשת כנגד תשלומים ובטוחות מתאימות. ואשר לציוד, כיוון שהמבקשת גילתה דעתה כי לא תסלק את החוב, הודיעה המשיבה על עיכבון התבניות מכוח זכותה ההסכמית ולפי דין. הגיבה המבקשת, והתמקדה בסוגיית העיכבון: חוסר תום לב, שימוש לרעה בזכות, שווי הנכסים המעוכבים עולה בהרבה על שווי החוב. ענתה המשיבה, ביום 16.5.2020: היא תהיה נכונה לשקול חלופות יחד עם המבקשת, אולם הדרך הקצרה היא בתשלום, ודאי ככל שגובה החוב כה נמוך יחסית לשווי התבניות כנטען (נספחים 9 ו-10 לתשובה).

3. כחודשיים חלפו ממועד הודעת העיכבון הראשונה של המשיבה, והמבקשת הגישה בקשה לסעד זמני לשחרור התבניות המעוכבות ללא תנאי לידיה. הבקשה נדחתה על הסף בהחלטת כבוד השופט א' צימרמן, שביאר כי אין מקום לבירור הבקשה בלא הליך עיקרי, אך הוסיף הערות באשר להיעדר הטעם הנחזה גם בהגשת תובענה לשחרור התבניות ולבקשה נוספת לסעד זמני בצידה בציינו כך:

"ורק בשולי הדברים, טרם נקיטת הליכים בהולים נוספים: המבקשת נזקקת בבהילות לטענתה לאותן תבניות, כהגדרתן בבקשה. המשיבה מימשה את זכותה הנטענת לעכבון הסכמי, כזו שיסודה בהוראת סעיף 11(ה) לחוק המטלטלין. מוסד העיכבון מקים סעד של "עזרה עצמית", כזה שאינו מחייב בהכרח הגשת תביעה משפטית על מנת שהדין יכיר בתוקפו (ראו: ע"א 79/89 סולל בונה בע"מ נ' אחים גולדשטיין חברה לשיכון ופיתוח בע"מ, פ"ד מו(3) 58, 66 (1992); רע"א 430/89 מתתיהו ליפשיץ בע"מ נ' כוכב שומרון בע"מ (בפירוק), פ"ד מג(4) 539, 542 (1989)). דרך המלך שבידי המבקשת ללכת בה בניסיונה להביא לשחרור הנכסים מעוכבים אינה בבקשות לסעדים זמניים כי אם זו שבסעיף 11(ג) לחוק המיטלטלין, והיא "במתן ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב" (עיינו: נינה זלצמן עיכבון 269-268 (1998)). בבקשתה לסעד זמני לא התמקדה המבקשת בזכות זו (אף לא זו שבסעיף 11(ב) לחוק), אלא גרסה בפשטות כי עומדת לה זכות לקבלת הנכסים בלא כל תנאי, וזאת בדרך של סעד זמני (ואניח כאן לבקשתה לאיסור דיספוזיציה, שמעכב אינו רשאי לה אך המעכבת לא טענה לה). היעתרות לבקשה כזו עלולה לקעקע את יסודותיו של מוסד העיכבון ולהפר את האיזון בין הצורך להגן על האינטרס של הנושה­־הנטען באמצעות זכות העיכבון לבין הצורך לצמצם ככל האפשר את הפגיעה בזכות החזקה של החייב־הנטען כתוצאה ממימוש זכות העיכבון (ראו: ע"א 6492/00 שלדות מפעלי מתכת בע"מ נ' שחיבר, פ"ד נו(5) 925, 939 (2002)). למותר לציין: אפשר כמובן שלעת סיום ההתדיינות המשפטית יתחוור שהצדק עם המבקשת, וכי אינה חייבת למשיבה דבר. אולם לעת הזו איננו יכולים לדעת שזהו המצב, ובקשה לסעד זמני הקוראת לאיונה של זכות העיכבון הקניינית – תהיה מוקשית גם לגופה.

משמעות כל האמור היא פשוטה: חפצה המבקשת לשחרר את התבניות הכה־חיוניות לה, בידה להעמיד ערובה להבטחת החוב, דוגמת ערבות בנקאית אוטונומית שתעמוד בתוקפה לעת בירור המחלוקת, להנחת דעת המשיבה (שמצדה לא שללה במכתבה אפשרות למציאת ערובה מתאימה). בכך יעלה בידי המבקשת לקבל לידה את התבניות בהקדם, ולברר את המחלוקות עם המשיבה בדרך של תביעה חוזית-כספית, בנחת. בכך ייחסך גם למבקשת הצורך בהגשת תובענה (זו הפעם) ובצדה בקשה לסעדים זמניים (בעייתיים), ומן העבר האחר ייחסך למשיבה לפחות חלק מטענות ותביעות המבקשת באשר לנזקים שנגרמו לה מעכבון התבניות, ודאי אם יימצא בדיעבד שלא היה בסיס לעיכבון." (החלטה מיום 11.6.2020).

4. דברים אלה לא הניאו את המבקשת מלשוב ולעתור לסעד זמני. זו הפעם עשתה כן, בחלוף שבועיים נוספים, לצד כתב תביעה, כספי בלבד, על סך 1.2 מיליון ש"ח. היא שבה ועתרה ב"בקשה בהולה" לכך שהתבניות תשוחררנה ללא תנאי. ביקש בית המשפט (כבוד השופט א' צימרמן, שלפניו הובאה הבקשה בתחילה טרם שעבר הטיפול אליי) לברר, עוד טרם תשובה, תגובה, דיון וההוצאות הניכרות בכל אלה: האם לא ניתן להגיע להבנה, ולו בדמות העמדת ערבות בנקאית בגובה החוב כנגד שחרור התבניות? ביארה המבקשת: לא תעמיד ערבות בנקאית כלשהי, והרי הדבר "יפגע באופן משמעותי בפעילות העסקית של המבקשת ובתזרים המזומנים שלה" (הודעתה מיום 5.7.2020).

5. נוכח האמור נתבקשה המשיבה להשיב ועשתה כן. תמצית עמדתה: חוסר נקיון כפיים, סעד זמני שאינו תואם את העיקרי, מאזן נוחות שוודאי נוטה לטובתה בהיעדר כל בטוחה לסילוק החוב, ולגוף הטענה ודאי שעומדת לה הזכות לעיכוב התבניות, מכוח הסכם וחוק גם יחד. תגובה לתשובה לא הוגשה.

6. דיון בבקשה לסעד הזמני התקיים לפניי, לאחר דחיות מרובות בעטיים של הצדדים, ביום 9.9.2020. בראשיתו ביקשתי לברר מדוע לא תסכים המבקשת, שכה חפצה בשחרור התבניות, להעמיד את הערבות הבנקאית כפי שהציע כבר בית המשפט, הצעה שאותה דחה מנהל המבקשת מכל וכל והסביר טעמו: "כי אני לא מסכים", וחלף זו פנתה המבקשת לבאר מדוע תסתפק בשחרור חלק מן התבניות, ללא תנאי. בהיעדר הסכמה של הצדדים, וזו זכותם כמובן, נפנו הצדדים לחקירות ממושכות, ולאחריהן ביקשו ליטול פרק זמן ארוך ומתארך לסיכומים, שהגשתם נשלמה רק עתה, אף זאת לאחר שהמבקשת האריכה מעבר לשהותר לה בסיכומיה. לעיקר הטענות הצריכות התייחסות אדרש להלן.

7. לאחר העיון, מצב הדברים לא השתנה לטובת המבקשת כהוא זה מאז ניתנה אותה החלטת ביניים ראשונה בתיק ביום 11.6.2020, שבה חפץ בית המשפט להניא אותה מלהגיש בקשות סרק. כל טעמיי אותה החלטה כוחם יפה לדחיית הבקשה עתה, ולא אחזור על האמור, שצוטט לעיל. למעשה, מצבה של המבקשת רק הוחמר, שעה שהתביעה שהגישה מנותקת מבחינת הסעדים המבוקשים בה מן הבקשה לסעד זמני. אציין אפוא רק נקודות אחדות.

8. מבחינת היעדר הקשר בין הבקשה לסעד זמני לזה הקבוע המבוקש: כאשר בית המשפט נקרא לתת סעד זמני, נקודת המוצא היא כי הסוגייה המתבררת, טרם הבאת ראיות באורך מלא, במסגרת הבקשה לסעד זמני, היא סוגיה שתתברר גם בהליך העיקרי, ועל כן יש לבחון את סיכויי התביעה כמקרינים על צדקת קבלת הבקשה, כמו גם את מאזן הנוחות: מה יקרה אם יינתן הסעד זמנית, או שמא לא יינתן, עד שתוכרע סופית השאלה אם יש לתתו. אולם כאשר הסעד הזמני מנותק מן ההליך העיקרי, אין סיכויי תביעה שיש לבוחנם, גם לא מאזן נוחות. סעד זמני שאינו משרת את ההליך העיקרי לא יינתן (רע"א 5741/19 בית הכנסת ישיבה וכולל אבן החיים נ' חוג ידידי המדרשיה בישראל (11.9.2019); רע"א 1330/20 א.ב.א ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ נ' ברנד פור יו בע"מ (24.3.2020)). וכאן: התביעה היא כספית. הבקשה לסעד זמני עוסקת בשאלת העיכבון, ובפרט הזכות והדרך למימושה. אך הנושא לא יידון עוד בהליך העיקרי. כיוון שכך, אין מקום למתן הסעד הזמני, כטענתה הנכונה של המשיבה, ודי היה בכך להביא לדחיית הבקשה.

9. אך גם בכל יתר טענותיה של המבקשת, שאדרש בקצרה למרכזיות שבהן, אין כדי לשנות מן התוצאה.

10. טענה מרכזית של המבקשת היא שהמשיבה נוקטת "סעד עצמי", בלא להגיש תביעה בעניין. אין באותו עיכבון אלא כדי ליצור לחץ עליה, הכל בניסיון לשכנעה לשלם את החוב הנטען, בלא שיש בתבניות כדי להועיל למשיבה בכל דרך אחרת. לעמדת המבקשת, אם נסכם: מהלך פסול ומחוסר תום לב של המשיבה.

טענה זו מדגימה אי-הכרה של המבקשת במוסד העיכבון: זכות קניינית שהדין ייסד וודאי מכיר בה, בכך שנושה הזכאי לכך יחזיק בנכס של החייב, זאת "כאמצעי בידי הנושה ליצור לחץ על החייב על מנת להניעו לקיים את חיובו לנושה" (נינה זלצמן עכבון 220 (1998)). נושה אינו חייב להגיש תביעה עצמאית כתנאי להחזקה בנכס: העיכבון כל כולו הוא סעד עצמי, שאין בו כל פסול כשלעצמו (עיינו: עניין ליפשיץ ועניין שלדות הנ"ל).

11. טענה נוספת של המבקשת, אם נתמצת, הוא שחובה הנכון (גם זאת טרם שקלול טענותיה, הרחוקות מלהיות משכנעות לעת הזו, באשר להפרות שונות מצד המשיבה), עומד על כ-103 אלף ש"ח דווקא, ולא כ-162 אלף ש"ח כטענת המשיבה באשר למצב החוב כיום. טענה זו לא רק שאינה מסייעת למבקשת, אלא מקשה עליה. כידוע, חילוקי דעת בשאלת גובה החוב אינם גורעים מזכות העיכבון (ראו: רע"א 5095/93 פ.א. ארבן בע"מ נ' גבי א.ג.ר. שותפות לבנין ופיתוח, פ"ד מט(1) 730, 738 (1995)), כך שהעיסוק המדוקדק בגובה החוב המדויק, שמקומו הרגיל הוא בהליך העיקרי, אינו בעל תועלת רבה לחייב לרוב. אך אפילו נניח כי בשל עקרון תום הלב, השולט גם בענייני מימוש העיכבון, אפשר שבית המשפט ישקול אם למנוע מן הנושה-המעכב לטעון לחיוב נטול עיגון ולעכב נכסים (או לדרוש ערובה מתאימה) בזיקה לגובה החוב שטען לו, הרי שמקרה קיצוני שכזה ודאי אין כאן. המבקשת, מלכתחילה, הודתה בכך שאת חובה מכוח ההסכם לסילוק החוב לא סילקה במלואו. דיון בשאלה האם החוב הוא 162 אלף ש"ח או שמא רק 103 אלף ש"ח (זאת לצד טענות המבקשת להיעדר חוב כלשהו) הוא נטול נפקות. לעת הזו, טענות המשיבה ביחס לקיום החוב די בהן.

12. טענת המבקשת כי התבניות נחוצות לה עד מאוד, הייתה רחוקה מלשכנע, כך לכאורה. זאת, גם לגופה וגם בשים לב לפרק הזמן הרב שחלף מאז מימוש זכות העיכבון (16.4.2020), הבקשה הראשונה (11.6.2020), הנוכחית (25.6.2020), והשלמת סיכומי המבקשת (עתה). אולם אפילו אם נניח כי התבניות אכן רבות ערך מבחינת המבקשת ונטולות כל ערך מבחינת המשיבה, זולת כנכס שניתן לעכבו, אין לטענה זו כל נפקות: זו בדיוק תכלית העיכבון. עיכוב נכס שערכו הסובייקטיבי הוא מבחינת החייב שנכסיו מעוכבים, לא מבחינת הנושה-המעכב, וזאת כאמצעי לחץ, לפי דין.

13. טענת המבקשת, שנאלצת להכיר בכך שבהסכם סילוק החוב קיים סעיף מפורש הדן בזכות העיכבון על תבניות שבבעלותה כאמצעי לסילוק החוב, היא כי חלק מן התבניות הגיעו לידי המשיבה מכוח "הסכם" מאוחר יותר. טענה הנראית כבלתי משכנעת. ראשית, חרף הניסיון של המבקשת לחלק את יחסיה עם המשיבה ל"הסכם סמל" והסכם מאוחר יותר, הרי שלשיטתה שלה הצדדים חיים עדיין מכוחו של הסכם סמל, הוא הסכם סילוק החוב. והרי זה ההסכם שהמבקשת הודיעה על ביטולו במכתבה מיום 7.4.2020, בלא להותיר על כנו כל "הסכם" אחר. שנית, סעיף 7 בהסכם סילוק החוב, שצוטט לעיל, המדבר אמנם בתבניות "המצויות" בידי המשיבה, אינו בהכרח כזה העוסק רק בתבניות שהחזיקה המשיבה לעת כריתת ההסכם, במרץ 2016, אלא צופה פני עתיד: הוא מתייחס להמשך פעילות משותפת (זו שממנה ישולם החוב טיפין טיפין), ולחובות "בגין הזמנות שתבוצענה על-ידי סמל או טטי לאחר מועד החתימה על הסכם זה". שאלה פרשנית אפוא, היא האם העיכבון חל רק על תבניות שהחזיקה המשיבה בידה לפני שנים, או על תבניות שתהיינה מצויות בידה לאורך חיי ההסכם ופריסת החוב. וודאי שלא ניתן לקבוע כי המבקשת בהכרח תשכנע כי היא הצודקת בה. ושלישית, לא נמצאה בטענות המבקשת התמודדות ממצה עם טענת המשיבה שלפיה זכות עיכבון קמה לה לא רק מכוח ההסכם, אלא זכות עיכבון סטטוטורית, כאשר המשיבה מתמקדת בהוראת סעיף 19 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970. "זיקת החזקה", כהגדרת בית המשפט העליון, לכאורה ודאי יש למשיבה בתבניות, שהרי ביחס אליהן ממש נדרש השירות של המשיבה, ולכאורה די בכך לבסס את זכותה לעיכבון (ראו: רע"א 7204/18 אריגים תוצרת ארצנו בע"מ נ' עוה"ד מור נרדיה וליזה חדש (13.5.2019)).

14. טענת המבקשת, שלפיה יש לשחרר לידה למצער חלק מן התבניות, אף היא אינה משכנעת. מובן שלעתים גובה החוב ייפול דרמטית מגובה הנכס המעוכב, זאת שכן בידי המעכב אין כל חלופה אחרת זולת עיכוב אותו נכס שברשותו. פתרון אפשרי לקושי זה טמון בהוראת סעיף 11(ב) לחוק המיטלטלין, התשל"א-1971: "עלה שווי המיטלטלין המעוכבים על שווי החיוב במידה בלתי סבירה, זכאי החייב לשחרור מקצת המיטלטלין אם הם ניתנים להפרדה לחלקים". אולם אפילו היינו מניחים כי ניתן לערוך הפרדה ולזהות שווי השוק של כל תבנית מהו, המקרה דנן אינו מאפשר את ביצוע ההפרדה, שכן הדבר מעקר את זכות העיכבון. נניח לצורך הדיון שאל מול החוב הנטען של כ-162 אלף ש"ח היה בידינו לזהות תבניות שאילו הייתה המבקשת מוכרת אותן, הכנסתה מהן הייתה מגיעה כדי הסכום האמור, ואת יתרת התבניות משיבים לה. אולם בניגוד לנכס שאין כל שאלה באשר לשוויו והאפשרות להיפרע ממנו, אותן תבניות אין כל דרך לדעת אם הן בנות מכירה. אין כל דרך לדעת האם המבקשת, לאחר שתזכה בהשבה של יותר מ-90% מן התבניות (חישובה), תוכל או תרצה לעשות שימוש בתבניות הנותרות, להשלים את הכנתן למכירה, ולמוכרן בהצלחה. התנהלות המבקשת עד הנה, שכנגד תבניות ששווין הנטען הוא של כשני מיליון ש"ח לא הייתה נכונה להעמיד ערבות בנקאית של 160 אלף ש"ח, והגישה בקשתה חודשים ארוכים לאחר ההודעה על מימוש העיכבון, רומזת היטב שאותן תבניות שתיוותרנה בידי המשיבה תהיינה חסרות ערך מבחינת המבקשת. שאז לא ייוותר בידי המשיבה דבר מזכותה הקניינית לעיכבון, זולת תבניות שאין בהן תועלת לא לה לא לחייבת. מובן כי לא זו אותה "ערובה מספקת" שבה דיבר חוק המיטלטלין (סעיף 11(ג)), שבהעמדתה זכאי החייב לשחרר את הנכס המעוכב.

15. ולעת סיום אנו חוזרים להצעה המקורית, זו שעמדה לפני המבקשת, וזו שהמשיבה הביעה נכונותה לה: ערבות בנקאית אוטונומית בגובה החוב הנטען. ערבות שכזו היקפה הכספי קטן לאין שיעור משווי התבניות (לפי טענות המבקשת), העמדתה תאפשר למבקשת את קבלת התבניות, ומאידך גיסא תבטיח את המשיבה שתוכל להיפרע מן המבקשת, בסיומה של המחלוקת הכספית שבין הצדדים. המבקשת לא הציגה כל עילה לכך שבית המשפט יכפה על המשיבה את שחרור התבניות, גם לא חלקן, בלא כל בטוחה, שיהיה בה "ערובה מספקת אחרת לסילוק החיוב", לשון חוק המיטלטלין. דווקא הסירוב העיקש של המבקשת להעמיד ערבות שכזו, טענתה כי העמדתה תיפגע "באופן משמעותי בפעילות העסקית של המבקשת ובתזרים המזומנים שלה" (הודעתה מיום 5.7.2020), והגעת המשיבה כדי הליכי הוצל"פ בעבר לגביית חובה, מובילים כולם להערכה ברורה: בלא העמדת ערובה מספקת בדמות ערבות בנקאית אוטונומית (אם לא תשלום בפועל תוך שמירת זכות התביעה), קטן הסיכוי שהמשיבה תוכל להיפרע מן המבקשת במידת הצורך. ובהקשר זה: אפילו הייתי שוקלת ליתן בידי המבקשת סעד "זמני" (שאינו זמני) כבקשתה, היה עליי להתנותו הרי בהעמדת ערובה להבטחת נזקיה האפשריים של המשיבה כתוצאה ממתן הצו. נזקיה האפשריים: אובדן המנוף היחיד שהיה בידה לשם גביית חובה הנטען בסך של כ-162 אלף ש"ח. והפתרון: חיוב המבקשת, כתנאי למתן הצו, בהפקדת ערבות בנקאית אוטונומית בסכום החוב הנטען, זאת בנסיבות המקרה כאן, לא מכוח סעיף 11(ג) לחוק המיטלטלין אלא מכוח הוראת תקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מכאן שמכל זווית שהיא, ניסיונה של המבקשת לקבל לידה את התבניות ואפילו מקצתן חינם אין כסף נידון לכשלון.

16. סוף דבר: הבקשה נדחית, על כל רכיביה. המבקשת, כפי זכותה, החליטה חרף אותה החלטת ביניים מיום 11.6.2020 שדחתה את בקשתה לצו טרם הגשת הליך, לשוב ולהגיש בקשה שכזו, הפעם בגדרי הליך עיקרי. אגב כך הסבה הוצאות ניכרות לצד שכנגד, בכתובים ובדיון הממושך, בהתגוננות מפני הבקשה לסעד זמני, ומכאן שראוי למבקשת לשאת בהוצאות הריאליות בקשר עם הליך הביניים, לרבות בקשר עם החריגה מהיקף הסיכומים שנקבע בהחלטת בית המשפט. המבקשת תשא אפוא בשכ"ט עורכי דינה של המשיבה בסכום של 25,000 ש"ח, ובהוצאות המשפט שלה בדמות השחתת זמנו של מנהלה בסכום של 5,000 ש"ח, הכל בלא קשר לתוצאות ההליך העיקרי.

ניתנה היום, י"ב בטבת התשפ"א, 27 בדצמבר 2020, בהעדר הצדדים.