1. התובעת השכירה לנתבע דירה, בה התגורר בהתאם להסכם שכירות שהתחדש מעת לעת, החל מיום 5.5.2016, ועד שפינה את הדירה, לדבריו ביום 14.2.20.

עפ"י הנטען בכתב התביעה, הנתבע לא שילם את דמי השכירות עבור חלק מן התקופה. כן נטען, כי משפינה את הדירה שלא בהסכמה ומבלי לאתר דייר חלופי, הרי שיש לחייב את הנתבע, בהתאם להוראות ההסכם, בתשלום דמי השכירות עד תום התקופה. עוד עתרה התובעת, לחייב את הנתבע בעלות תיקון הנזקים שהותיר, לטענתה, בדירה.

1. בפתח הדברים יצויין, כי ערב הדיון עתר התובע להעברת התיק לבית משפט שלום, לדחיית הדיון ולמתן אפשרות לייצוג משפטי באמצעות הלשכה לסיוע המשפטי, וזאת, בין השאר, בהתחשב בקשיים נפשיים מהם הוא סובל. במעמד הדיון דחיתי את הבקשה מן הטעמים שפורטו בהחלטה, אך למען הסר ספק מצאתי להוסיף ולהבהיר, כי בעדותו לפניי היטיב הנתבע להתבטא ולייצג את עצמו ולא ניכר כל קושי, ועוד, כי אל הנתבע התלווה גם אחיו הגדול, אשר אף העיד לפניי, ויכול היה לסייע לו ככל שנדרש, כך שלא מצאתי כי בשל דחיית בקשת הנתבע נגרעה יכולתו להביא את עניינו בפני בית המשפט בצורה ממצה.
2. עוד יש לציין כבר בפתח הדברים, כי הצדדים האריכו והכבירו טיעון – הן בכתב והן בע"פ – הרבה מעבר לדרוש, ואף הטיחו האשמות קשות זה בזה, שלא לצורך.

אין בדעתי להידרש לכל טענות הצדדים אחת לאחת, שכן הדבר אינו נדרש להכרעה.

הלכה למעשה המחלוקות בין הצדדים מצומצמות ועיקרן - ראשית בשאלה עד מתי יש לחייב את הנתבע בדמי שכירות והאם יש לנכות מהם סכומים אלו או אחרים; ושנית בשאלה אם יש מקום לחייב את הנתבע בהוצאות בגין תיקונים ונזקים שהותיר בדירה.

1. בכל הנוגע לדמי השכירות, אין חולק, כי הנתבע שילם את דמי השכירות בשיקים שהאחרון בהם נשא תאריך 29.9.19, ובגין החודשים שבאו לאחר מכן לא שילם שכירות באופן סדיר, אלא באופן ספורדי בהעברות בנקאיות שסכומן הצטבר לכדי 6,600 ₪ כעולה מנספחי כתב ההגנה.

התובעת טענה כי הנתבע עזב ללא תאום, ואף לא הודיע על עזיבתו, ומכל מקום יש לחייבו בדמי השכירות עד תום תקופת החוזה כמתחייב מהחוזה. הנתבע טען, כי התובעת ונציגיה הם שדרשו ממנו לעזוב, ולפיכך אין לכפות עליו תשלום דמי שכירות מעבר למועד בו פינה את הדירה – 14.2.20. הנתבע הוסיף וטען כי הדירה לא הייתה ראויה למגורים וכי התובעת לא מילאה חובתה כמשכירה לתקן את הטעון תיקון. בעניין אחרון זה הרחיבו הצדדים טיעון שלא לצורך כאשר התובעת מפליגה בתיאור התיקונים שערכה במושכר והנתבע מפליג בתיאור מצבה הרעוע של הדירה וריבוי הליקויים בה שלא תוקנו. לצורך כך אף הביא הנתבע לעדות את אחיו, אשר התגורר במקומו בדירה למשך תקופה מסויימת, ואף הוא הרחיב בתאור הכשלים.

אלא, שאין חולק, כי הנתבע התגורר בשכירות בדירה משך מספר שנים, כאשר פעם אחר פעם חידש את הסכם השכירות. מצבה של הדירה, מן הסתם, מצא ביטוי בדמי השכירות ששילם, ומכל מקום הוא היה מודע לו, כך שאין הוא מהווה עילה להפסקת השכירות בטרם תום תקופת החוזה.

1. הנתבע טען כי היה על התובעת לספק מזגן בהתאם להסכם, והמזגן לא היה תקין, והתובעת מצידה הציגה אסמכתאות כי המזגן תוקן בעבר, ואין בידי להכריע אם המזגן אכן היה תקול והתובעת סירבה לתקנו.

כך או כך, מן התכתובות שצירף הנתבע לכתב הגנתו עולה, כי משהתגלעו המחלוקות בין הצדדים, בין היתר סביב עניין זה, הוסכם למעשה, על דעת שני הצדדים, כי יעזוב את הדירה. נציג התובעת כתב לנתבע מספר פעמים שיעזוב את הדירה והנתבע מצידו הודיע כי כך יעשה לאחר שימצא דיור חלופי. בנסיבות אלו, אין צורך להכריע בטענות הצדדים בעניין זה, שכן כך או כך, הייתה הסכמה על פינוי בשל הנסיבות, כאשר הנתבע מצידו סירב לדרישה לפנות את הדירה באופן מיידי, ועמד על כך שיתאפשר לו פרק זמן סביר להתארגנות לפינוי הדירה. וכך, אף כי התכתובות אודות פינוי הדירה החלו כבר בחודש אוקטובר 2019, הרי שכאמור לדברי הנתבע רק ביום 14.2.20 פינה את הדירה.

1. על כך יש להוסיף, כי אכן הנתבע הודיע כי בכוונתו לפנות את הדירה, אך הוא לא הודיע מתי בכוונתו לעשות כן, באופן שלא אפשר לתובעת להתארגן למציאת שוכר חלופי.

מן העובדות שהתבררו לפניי עלה, כי טענת התובעת כי הנתבע כלל לא הודיע על מועד עזיבתו אמנם נסתרה (במסרון שהוצג במעמד הדיון אך לא הוגש עולה כי ביום 22.1.20 הודיע הנתבע לנציגת התובעת כי כפי הנראה מצא דירה חלופית ויפנה את הדירה ביום 10.2.20; ובמכתב בא כוחו מיום 4.2.20 נמסר באופן סופי כי יפנה את הדירה ביום 14.2.20).

כאמור, הפינוי היה בהסכמה ובנסיבות אלו אין הצדקה לחייב את הנתבע בתשלום דמי השכירות עד סוף תקופת החוזה. יחד עם זאת, אני סבורה כי בנסיבות אלו בהחלט יש מקום לחייב את הנתבע בפיצוי בשל העובדה שלא מסר התראה מספקת על מועד הפינוי מבעוד מועד, באופן שלמעשה לא אפשר לתובעת פרק זמן סביר להיערך למציאת דייר חלופי. כאמור, באופן סופי וברור הודע לתובעת מועד הפינוי רק כעשרה ימים מראש. בנסיבות אלו, סברתי כי יש לחייב את הנתבע בחודש נוסף של שכירות כפיצוי בגין "הודעה מוקדמת".

לאור האמור, מצאתי כי יש לחייב את הנתבע בתשלום דמי השכירות החל מיום 1.10.2019 ועד ליום 14.3.2020, עבור 5.5 חודשים ובסה"כ (בהינתן דמי שכירות חודשיים בסך 2,600 ₪) 14,300 ₪, בניכוי הסכום ששילם עבור חודשים אלו כמפורט לעיל בסך 6,600 ₪, וסה"כ 7,700 ₪.

1. אשר לטענת הנתבע כי יש לקזז מדמי השכירות תשלומים שביצע – מצאתי לדחותה. בניגוד לטענתו, הנתבע לא צירף אסמכתאות על תיקון המזגן לאחרונה, והחשבוניות שצורפו על ידו לכתב ההגנה אינן ברורות ואף ישנות (קבלה על שרות למוצר חשמל, בסך 200 ₪, מיום 20.6.2016; חשבונית עבור שירות נוסף למקרר מיום 25.3.2018 וחשבונית בגין הדברה על סך 1,600 ₪, גם היא מיום 2.3.2018, כאשר מאז חודש ההסכם פעם נוספת).
2. מן העבר השני, אף מצאתי לדחות את טענת התובעת כי היא זכאית לפיצוי בגין תיקונים שביצעה, וזאת בהתחשב בעובדה שלא הוכח שמקורם בנתבע, שעה שנראה כי מדובר בשיפוץ של הדירה שבבעלותה (שכזכור היא דירה ישנה ובמצב רעוע) ולאו דווקא בתיקון נזקים שהותיר אחריו השוכר, שהם מעבר לבלאי סביר, ומכל מקום התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח שכך הוא.
3. סוף דבר אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 7,700 ₪. נוסף על כך, יישא הנתבע בהוצאות התובעת בסך 250 ₪.

סה"כ ישלם הנתבע לתובעת סך של 7,950 ₪, שישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים עפ"י כתובותיהם הרשומות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 יום מקבלתו, לבית המשפט המחוזי מרכז בלוד.

ניתנה היום, ד' חשוון תשפ"א, 22 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.