הבקשה וטענות הצדדים

1. לפניי בקשה להארכת מועד להישפט לפי סעיף 230 לחסד"פ בגין דו"ח שעניינו שימוש בטלפון נייד ללא דיבורית. לטענת המבקש הוא הגיש בקשה להישפט במועד, אך לא ברור מה עלה בגורל בקשתו. לגופו של עניין המבקש טען שלא ביצע את העבירה, ובהתאם ייגרם לו עיוות דין ככל שבקשתו תידחה.
2. המשיבה מתנגדת לבקשה מהטעם שהבקשה להארכת מועד להישפט לא הוגשה במסגרת התקופה שנקבעה בחוק. בנוסף הדגישה כי הדו"ח שולם ובהתאם השתכללה הרשעתו.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את הבקשה וטענות הצדדים אני מחליט לדחות את הבקשה.
2. אשר לטענת המבקש לפיה שלח בקשה להישפט במסגרת התקופה הקבועה בחוק, המבקש לא הוכיח טענתו זו אף לא לכאורה. המבקש צירף לבקשתו אישור משלוח בדואר רשום עם תאריך בלתי קריא, ולא צירף אישור קריא וברור חרף שתי החלטות שנתנו בהקשר זה. בנסיבות אלו, המבקש לא הוכיח כלל את טענתו לפיה הגיש בקשה להישפט במועד, ובכלל.
3. לציין שטענת המבקש לפיה ביקש להישפט, אינה מתיישבת עם העובדה שהוא שילם את הדו"ח בתאריך 12.2.19 (במסגרת 90 הימים הקבועים בחוק). מששולם הקנס על ידי המבקש יש לראותו כמי שהודה בביצוע העבירה, הורשע ונגזר דינו - ראה ע"פ 40584/07 ציפורה רייני נ' מ. ישראל - מחוזי ירושלים. רק במקרים חריגים יוארך המועד להישפט ביחס למי ששילם את הדו"ח, ועניינו של המבקש אינו בא בגדר אותם מקרים חריגים.
4. גם לגופו של עניין לא הועלתה כל טענת הגנה המצדיקה את קבלת הבקשה. אמנם המבקש טוען שלא ביצע את העבירה, אך לא די בכפירה כללית כדי להצדיק את קבלת הבקשה. ראה בהקשר זה רע"פ 2474/18 ‏ ‏ יואל גולדברג עו"ד נ' מדינת ישראל שם נקבע כי :"בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר, בטענה לעיוות דין, צריכה להיות מלווה בתשתית ראייתית בעלת משקל המצביעה על פוטנציאל ממשי לשינוי התוצאה".
5. מעבר לנדרש, מעיון בדו"ח המקורי אשר הוגש לבית המשפט עולה, כי המבקש לא כפר במיוחס לו ותגובתו במעמד קבלת הדו"ח הייתה: "אני רק הזזתי אותו", ומדובר לכל הפחות ב"ראשית הודיה".
6. לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי ייגרם למבקש עיוות דין אם בקשתו תדחה.
7. הבקשה נדחית.
8. להודיע לצדדים.

ניתנה היום, ג' אב תש"פ, 24 יולי 2020, בהעדר הצדדים.