1. בתאריך 19.5.20 הוגש כנגד הנאשמת כתב אישום המייחס לה עבירה של חנייה על מדרכה, לפי סעיף 5(ד)(3) לחוק עזר לחדרה (העמדת רכב וחנייתו) התשנ"א-1990.
2. בכתב האישום נטען כי ביום 15.1.19 סמוך לשעה 10:18, במתחם החניה של בית החולים "הלל יפה" בחדרה, העמידה הנאשמת את רכבה מ.ר. 2776466 (להלן: "הרכב") במקום המהווה מדרכה.

1. כתב האישום הוגש לבית המשפט בעקבות בקשת הנאשמת להישפט בגין דו"ח מס' 504406-7-6 (להלן: "הדו"ח").
2. בתגובתה לכתב האישום אישרה הנאשמת כי העמידה את רכבה במקום ובמועד כנטען בכתב האישום, וסיפרה כי מאז חודש יוני 2018 ועד סוף שנת 2020, מדי שבוע, היה עליה להגיע לבית החולים "הלל יפה" (ר' אישורים בקלסר המסמכים נ/1) וכי באותה תקופה "היתה מצוקת חניה מטורפת, כולם חנו בכל מקום אפשרי". לגופו של עניין, טענה הנאשמת כי המקום המסוים שבו החנתה את רכבה אינו מהווה מדרכה, ואמרה: "...נכנסתי למגרש חולי בקצה החניון..., הוא קצת מרוחק, יש שם מגרש חולי ושם חונים. המגרש הוא צפוף, נכנסתי לחנות את הרכב, חניתי על החול כשהאף של הרכב טיפה בולט לשביל אספלט וכשאין גבול בין האספלט לבין החול. זה לא מדרכה, אין שם שום גבול, פשוט חניתי על החול והוא טיפה בלט באספלט, זה כאילו המשך של המגרש..." (ר' התמונות בקלסר המסמכים - נ/1).
3. בהתייחסותה לדברי הנאשמת, טענה ב"כ המאשימה כי "שביל האספלט" שעליו החנתה את רכבה באופן שחסם לחלוטין את אפשרות המעבר עליו – ר' בצילום המצורף לדו"ח – ת/1), אינו אלא מדרכה המיועדת לשימוש הולכי הרגל ומשכך בקשה כי ארשיעה ואחייב אותה בתשלום כפל הקנס הקבוע לצד העבירה.
4. הנאשמת אישרה כי התמונות שצורפו על ידה (נ/1) בהן נראה רכבה כשהוא עומד על מגרש החול ולא על השביל כפי שנראה בתצלום המצורף לדו"ח, צולמו במועד מאוחר יותר, והסבירה: "... אני ראיתי את הדו"ח אחרי שיצאתי מהחניה, חזרתי על מנת לחנות ולהראות איך חניתי. יכול להיות שכשחזרתי חניתי בזווית אחרת, זה מה שזכרתי. זה היה גם לצורך תיעוד שלי. אני פשוט טוענת שזה לא נקרא מדרכה. אין שם שפת מדרכה...".

דיון והכרעה

1. השאלה בה עלי להכריע במקרה זה היא - האם המקום בו העמידה הנאשמת את רכבה מהווה מדרכה, אם לאו?
2. סעיף 5(ד)(3) לחוק העזר שמכוחו הוגש כתב האישום בתיק זה, קובע כי:

"(ד) לא יעמיד אדם, לא יחנה ולא ירשה להחנות רכב באחד המקומות

המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחר הוראה

מהוראות חוק עזר זה או תקנות התעבורה, או אם סומן בתמרור אחרת:

...

(3) על מדרכה, למעט במקום שהוסדר להעמדת רכב וחנייתו, ובלבד

שנותר מעבר להולכי רגל".

חוק העזר אמנם אינו מגדיר מה היא "מדרכה", אך עיון בפקודת העיריות ובתקנות התעבורה שלאורן הוא נחקק, מגלה כי בדברי חקיקה אלה מוגדרת "מדרכה" כ- "חלק מרחוב המיועד למעבר הולכי רגל..." (ס' 1 לפק' העיריות) וכ- "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש, המצוי בצד הכביש ומיועד להולכי רגל בין אם נמצא במפלס אחד עם הכביש ובין אם לאו" (ס' 1 לת"ת).

"דרך" מוגדרת בס' 1 לפק' התעבורה ככזו הכוללת גם "מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בו".

על פי הפסיקה, על מנת שמקום ייחשב כמדרכה, עליו לעמוד במבחן כפול - מבחן המיקום: "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש" ומבחן הייעוד: "מיועד להולכי רגל" (ר' ע"פ (מחוזי י-ם) 17161-04-13 ניצן נ' עירית ירושלים).

בע"פ 50/71 אנוש בר שלום נ' מדינת ישראל עמד כב' השופט עציוני על משמעות המונח "מדרכה" וקבע כי :

"ישנו שלב שבו מפסיק צד הדרך להיות מקום סתם ומתחיל להיות

ראוי להיקרא מדרכה. שלב זה הוא לדעתי שלב הפרדתו מהכביש

בדרך בולטת (למשל על ידי אבני שפה) והקצאתו לשימושם הבלעדי

של הולכי הרגל".

בעפ"א (מחוזי ת"א) 34483/11/12 זאב לוי נ' מדינת ישראל, קבע בית המשפט כי:

"...אין מקום שכל אזרח/תושב יערוך בדיקה אישית משלו ויחליט

על פי שיקול דעתו, אם על מדרכה X אפשר לחנות ועל מדרכה Y

אי אפשר לחנות כיוון שעל פי שיקול דעתו הסובייקטיבי, לא

עוברים שם די הולכי רגל כך שהחניה על המדרכה לא תפריע

בפועל להולכי רגל . האיסור לחנות על מדרכה הוא איסור גורף

אלא אם כן, ישנו תמרור המתיר חנייה על מדרכה".

1. לאור ההגדרות והקביעות הנ"ל, דעתי היא כי המקום בו העמידה הנאשמת את רכבה מהווה מדרכה. בתצלום המצורף לדו"ח - ת/1, נראה הרכב חונה כששניים מגלגליו (הגלגלים הקדמיים) עומדים על שטח אספלט ששוליו צבועים באדום לבן כך שהאפשרות של מעבר בשטח הזה חסומה לחלוטין. שטח האספלט מופרד מן הכביש, גבוה ממנו, נראה על פניו ככזה המיועד למעבר הולכי רגל ולכן יש בידי לקבוע כי הוא מהווה מדרכה.

1. מכיוון שכך ומאחר שהתמונות אליהן הפנתה הנאשמת (נ/1) אינן משקפות את אופן חניית רכבה במועד הרלבנטי למתן הדו"ח, לא נותר לי אלא להרשיעה בביצוע העבירה המיוחסת לה בכתב האישום.
2. אשר לעונש – אני מחליטה להימנע מהכפלת הקנס ומורה – לפנים משורת הדין, כי הנאשמת תשלום את סכום הקנס המקורי של 250 ₪ ותעשה כן עד ליום 27.1.22.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה, בתוך 45 ימים.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"א טבת תשפ"ב, 15 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.