1. לפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 17.6.2020.

העובדות

1. המערער, יליד 1957, עובד בתפקיד בוחן רכב לפני קניה ומכירה. תביעתו של המערער לפגיעה בעמוד השדרה הצווארי הוכרה כפגיעה בעבודה מכוח תורת המיקרוטראומה.
2. ביום 28.1.2020 התכנסה ועדה רפואית מדרג ראשון לדון בעניינו של המערער וקבעה כי נכותו היא בשיעור 0% מיום 18.10.2003.
3. המערער הגיש ערר על החלטת הוועדה מדרג ראשון.
4. ביום 17.6.2020 התכנסה ועדה רפואית לעררים (להלן: הוועדה) לדון בעניינו של המערער. הוועדה שמעה את טענות בא כוח המערער, עיינה בבדיקות ההדמיה והשוותה ביניהן, בזו הלשון:

"בדיקת MRI מיום 15.05.2020 – יישור של הלורדוזיס צווארית, קומפלקס דיסק אוסטאופיט המקטין למחצית את רוחב התעלה ב-5-6C עם לחץ ניכר ב-6-7C.

בדיקת CT מיום 16.02.2014 במגבלות של ההבדל בין שני סוגי הבדיקות – הרווחים המדוברים היו כבר אז עם רמת לחץ דומה 3-4C ו-5-6C ועם המרווח 6-7C היה תקין".

לאחר מכן בדקה הוועדה את המערער ופירטה את ממצאי הבדיקה הקלינית, באופן הבא:

"לורדזיס צווארית שמורה ללא כיווץ שרירים, תוך קבלת אנמנזה שינוי תנוחה. בבדיקה מכוונת טווחי תנועות ע"ש צווארי – יישור מלא מלווה בכאבים, הגבלה בצורה קלה בכיפוף, הטיה לצדדים ותנועה סיבובית.

מבחינה תחושתית אין לזהות פיזור דרמטומילי, יש ערות החזרים ביד שמאל ללא פגיעה מוטורית, יכולת עמידה והליכה על בסיס צר עם מגבלה קלה וסימן בבינסקי וערות החזר בקרסול השמאלי".

לסיכום קבעה הוועדה כך:

"הועדה צפתה בבדיקות הדימות ובהשוואה ביניהם כמתואר בסעיף 6.

לנוכח תוצאות הבדיקה הגופנית, עיון בחומר הרפואי, רישום וצפיית בדיקות הדימות הוועדה קובעת 10% נכות לפי סעיף 37(5)(2) בגין הגבלה קלה בהפעלת ע"ש צווארי.

10% לפי סעיף 31(1)(א) משמאל – לא דומיננטי – מותאם לפגיעה שורשית כביטוי לסימנים העצביים ללא פגיעה מוטורית.

בכך לא מקבלת הוועדה מסקנות חוות דעת קליגמן מיום 09.06.2020. בבדיקה שנערכה על ידי הוועדה אין עדות הגבלה בתנועות כמו שצוין באישורו.

לענין מועד התחולה הוועדה סבורה שבהתאם לממצאי בדיקות הדימות משנת 2014 המעידים על התפתחות שינויים ניווניים בע"ש צווארי וממצאי בדיקת מומחה עמ"ש מ-22.02.2014 ופנייתו לצורך קבלת טיפול, התחולה תהיה מיום 22.02.2014".

לסיכום קבעה הוועדה כי לתובע נכות צמיתה משוקללת בשיעור 19% מיום 22.2.2014.

1. על החלטה זו הוגש הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

1. המערער טען כי הוועדה טעתה עת קבעה את נכותו מבלי לנמק את החלטתה ומבלי להתייחס לחוות דעתו של ד"ר קליגמן ולתוצאות בדיקת ה-MRI מחודש 5/2020. כמו כן, הוועדה טעתה עת קבעה את תחולת הנכות לשנת 2014 מבלי לנמק את החלטתה לפי תוצאות בדיקת ה-MRI מחודש 5/2020.
2. המשיב טען כי יש לדחות את הערעור מכיוון שלא נפל פגם בעבודת הוועדה.

הכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.
2. כידוע, בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כאשר כבר נקבע כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה^[1]. עוד נקבע כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הן קביעות רפואיות מובהקות הנמצאות בתחום סמכותה הבלעדית של הוועדה ובית הדין אינו מוסמך להתערב בהן^[2].
3. הלכה היא כי אחת מהחובות המוטלת על הוועדה הרפואית לעררים, שהיא גוף מעין שיפוטי היא חובת ההנמקה על מנת לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה^[3]. בעניין לביא^[4] נפסק כי "ההנמקה צריכה שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר את הלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הועדה נתנה פירוש נכון לחוק".
4. הלכה נוספת הרלוונטית לעניינו היא כי הוועדה הרפואית לעררים חייבת להתייחס לחוות הדעת הרפואיות המוצגות בפניה התייחסות "עניינית ומנומקת". וכך פסק בית הדין הארצי:

"אין להסיק מהאמור שוועדה רפואית לעררים חייבת לפרט ארוכות על שום מה שוללת היא את חוות הדעת שהוגשה לה. הדרוש הוא שהתייחסותה תהיה 'עניינית ומנומקת'... וניתן להוסיף: מנומקת כמתבקש בנסיבות המקרה. יש ותעודה רפואית ישנה, שאינה משקפת עוד את מצבו של הנפגע, תידחה במלים קצרות או אף מהנימוק שהנאמר בה אינו משקף יותר מצב קיים, ויש והוועדה הרפואית לעררים תידרש, כדי לסתור מסקנה שבחוות-דעת אחרת, להקדיש דיון מעמיק ומפורט בסוגיה הנדונה, הכל לפי המקרה"^[5].

1. הוועדה בדקה את המערער, עיינה בבדיקות ההדמיה - בדיקת CT מיום 16.2.2014 ובדיקת MRI מיום 15.5.2020 - והשוותה בין ממצאיהן. על יסוד הבדיקה הקלינית שהדגימה הגבלה קלה בתנועות והיעדר פיזור דרמטומילי ועל יסוד ממצאי בדיקות ההדמיה קבעה הוועדה כי למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 19%. החלטת הוועדה מנומקת וברורה וניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה.

יובהר כי נדחית מכל וכל טענת המערער שלפיה הוועדה לא התייחסה לבדיקת ה-MRI מיום 15.5.2021, שכן כפי שעולה במפורש מהחלטת הוועדה, היא התבססה בקביעת אחוזי הנכות גם על ממצאי בדיקה זו.

לכן לא מצאתי שנפל פגם משפטי בהנמקת הוועדה.

1. כמו כן, הוועדה עיינה בחוות דעתו של ד"ר קליגמן והתייחסה אליה באופן מנומק וענייני. הוועדה ציינה כי קיים הבדל בין ממצאי בדיקתה הקלינית לממצאי בדיקתו הקלינית של ד"ר קליגמן, שכן האחרון מצא בבדיקה הקלינית של המערער הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה הצווארי, הגבלה שכאמור לא נמצאה בבדיקה הקלינית שביצעה הוועדה. ההלכה היא כי קביעה בדבר שוני בממצאים דיה כדי לצאת ידי חובת הנמקה עניינית ומנומקת^[6].

אי לכך, לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה בכל הנוגע לאופן התייחסותה לחוות דעתו של ד"ר קליגמן.

1. נוסיף, כי לא מצאנו שנפל פגם משפטי בקביעת מועד תחולת הנכות. הוועדה פירטה והסבירה כי מועד תחילת הנכות נקבע ליום 22.2.2014, נוכח ממצאי בדיקות הדימות משנת 2014 המצביעים על התפתחות שינויים ניווניים בעמוד השדרה הצווארי, ממצאי בדיקת מומחה עמוד שדרה מאותו מועד ופניית של המערער לקבלת טיפול רפואי באותו מועד.

קביעת הוועדה היא קביעה רפואית מובהקת שאין לבית הדין את הכלים או הסמכות להתערב בה.

יובהר כי לא עלה בידי המערער להראות כי ועדות רפואיות דנו בקביעת נכות בגין ליקוי בעמוד השדרה הצווארי לאחר שנת 2014 והחליטו שלא נותרה לו נכות. הוועדה הרפואית מיום 1.12.2014^[7] דנה בליקוי בעמוד השדרה המותני (כאב גב תחתון) כפי שעולה מסעיף 3 לפרוטוקול הוועדה שבו פורטה "מהות הפגיעה", ולכן קביעותיה אינן רלוונטיות לענייננו, אף אם היא עיינה בבדיקת ה-CT של עמוד השדרה הצווארי מיום 2.6.2014 ופירטה את ממצאיה.

כמו כן, אף במסמכים הרפואיים שהגיש המערער ביום 21.7.2021 לא מצאנו שיש להצביע על פגם משפטי בקביעת מועד תחולת הנכות על ידי הוועדה.

אי לכך, קביעת הוועדה בנוגע למועד קביעת הנכות מובנת וברורה וניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה. לכן, לא נפל פגם משפטי בקביעת מועד תחולת הנכות.

1. בנסיבות אלה, מצאתי כי החלטת הוועדה מנומקת וברורה, הוועדה התייחסה לממצאי בדיקות הדימות, לחוות דעתו של ד"ר קליגמן ואף נימקה היטב את החלטתה בנוגע למועד תחולת הנכות. אי לכך, לא נפל פגם משפטי בעבודת הוועדה.

סוף דבר

1. הערעור נדחה.
2. משערעור המערער מכוון כלפי קביעות רפואיות של הוועדה ומשהתקיים בהליך זה גם דיון לפני הרשם חסנין שרק במהלכו ביקש המערער להעביר את הדיון לפני שופט, יישא המערער בהוצאות המשיב בסכום של 1,000 ₪. הסכום ישולם בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום בפועל.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, ג' תשרי התשפ"ב, (19 ספטמבר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999). ↑

2. עב"ל (ארצי) 217/06 יוסף בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, (22.6.2006). ↑

3. דב"ע (ארצי) ם/1318-01 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60. ↑

4. דב"ע (ארצי) מג/1356 – 01 לביא – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130. ↑

5. דב"ע (ארצי) לב/120 – 0 צבי מנחם – המוסד לביטוח לאומי, כרך ד 73 (1972). ↑

6. דב"ע נד/01 – 21 המוסד לביטוח לאומי - כהן, פד"ע כז 54 (1994). ↑

7. פרוטוקול הוועדה מיום 1.12.2014 הוגש ביום 7.7.2021. ↑