לפניי תביעתו של התובע לפיצוי בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה שאירעה ביום 01.02.2020 ובה ניזוק רכבו.

דין התובענה להתקבל במלואה וזאת מהנימוקים שיפורטו להלן.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים, בקצרה

1. התובע הינו הבעלים של רכב מס‘ רישוי 3527867 (להלן: ”רכב התובע“) והוא זה שנהג בו בעת התאונה.
2. הנתבע 1 הינו הבעלים של רכב מס' רישוי 55156601 (להלן: ”רכב הנתבע“) והוא זה שנהג בו בעת התאונה. הנתבעת 2 הינה המבטחת של רכב הנתבע.
3. ביום 01.02.2020 אירעה, לשיטת התובע והנתבע 1, תאונה בה היו מעורבים שני הרכבים האמורים. לטענת התובע התאונה אירעה בעת שבלם בפתאומיות עקב בעל חיים שהתפרץ לנתיב נסיעתו. הנתבע 1 מאשר בכתב ההגנה כי פגע ברכב התובע מאחור. הנתבעת 2 טוענת כי כלל לא התרחשה תאונה כפי שנטען.
4. לכתב התביעה צירף התובע, בין היתר, חוות דעת של שמאי מטעמו אשר בדק את רכב התובע יום למחרת התאונה והכריז על הרכב אובדן מוחלט.
5. הנתבעים הגישו, כל אחד מהם, חוות דעת של בוחן תאונות דרכים. המומחים התבקשו לחוות דעתם בשאלה האם לנוכח הנזקים שנגרמו לשני הרכבים אכן התרחשה תאונה כפי שטענו התובע והנתבע 1, אם לאו.
6. בדיון שהתקיים נחקרו התובע, הנתבע 1 והמומחים מטעם הצדדים. בתום חקירתו של המומחה מטעם הנתבע 1 ביקש ב"כ הנתבעת 2 שהות על מנת להגיש הודעה ביחס להגשת דו"ח החוקר מטעם הנתבעת 2 (בטעות נרשם בפרוטוקול "דו"ח הבוחן" אף שאין מחלוקת כי דו"ח בוחן תנועה כבר הוגש). ב"כ התובע וב"כ הנתבע 1 התנגדו לבקשה אך התנגדותם נדחתה וניתנה לנתבעת 2 אפשרות להגיש הודעה ביחס לדו"ח החוקר מטעמה. הנתבעת 2 הגישה הודעה וציינה כי אין בכוונתה לעשות שימוש בדו"ח החוקר מטעמה. בהתחשב באמור נקבעו מועדים להגשת סיכומי טענות הצדדים ואכן הוגשו סיכומים.
7. המחלוקת העיקרית בין התובע לבין הנתבעת 2 נוגעת לשאלת קיומה של תאונה. ברי כי אם התאונה אכן אירעה הרי שאחריותו של הנתבע 1 לתאונה היא ברורה דיה שהרי מדובר בפגיעה מאחור ברכב התובע ואין כל טענה כי רכב התובע נסע אחורנית. לעומת זאת, במידה ויוכח כי התאונה לא התרחשה כפי שנטען בכתב התביעה ובכתב ההגנה של הנתבע 1 ברי כי אין מקום לחייב את הנתבעת 2 בפיצוי כלשהוא שהרי במצב כזה אין תחולה לפוליסה בשל כוונת מרמה.

מחלוקת נוספת הינה בין התובע לבין הנתבע 1 אשר בכתב ההגנה הכחיש את הנזקים שנגרמו (אם כי לא הכחיש את הפגיעה עצמה) וטען כי אין לו כל ידיעה האם הנזק לו טוען התובע הינו הנזק האמיתי כתוצאה מהתאונה (ס' 6 לכתב ההגנה).

1. אין בין הצדדים מחלוקת ביחס לגובה הנזק שנגרם לרכב התובע. הנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי מטעם התובע ולא הגישו חוות דעת נגדית.

דיון והכרעה

הכחשתו של הנתבע 1 את הנזקים שנגרמו כאמור בס' 6 לכתב ההגנה

1. טענה זו של הנתבע 1 היא כמובן לגיטימית אך הלכה למעשה הנתבע 1 לא עמד על טענתו זו באותה נחרצות יחסית כאמור בכתב ההגנה.
2. בחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבע 1 צוין באופן מפורש כי לאחר בחינת הנזקים נמצא כי מוקדי הנזקים תואמים את קרות התאונה כפי שטענו התובע והנתבע 1, קרי תאונה בה נפגע רכב התובע מאחור ע"י רכב הנתבע (ס' 4.8 לחוות הדעת של המומחה מטעם הנתבע). די בכך כדי לשלול לחלוטין את טענתו של הנתבע 1 כאמור בכתב ההגנה.
3. בחקירתו ע"י ב"כ התובע הוצגה לנתבע 1 תמונה מחוות הדעת של השמאי מטעם התובע והוא נשאל האם זה הנזק שאירע לרכב התובע ועל כך השיב כי "מה שזכור לי כן אבל זה היה בשעת לילה מאוחרת אבל זה היה הנזק שראיתי בעיניים פחות או יותר. לא התמקדתי בזה". הנתבע 1 לא נחקר על עניין זה ע"י ב"כ הנתבעת 2 אשר מיקדה את טענותיה בחוות הדעת של המומחה מטעמה. חרף ניסוחה של תשובתו של הנתבע 1 סבורני כי תשובתו של הנתבע 1 ברורה דיה והוא אישר כי הנזק שנראה בתמונות שצילם השמאי מטעם התובע יום לאחר התאונה הוא בעיקרו הנזק שנגרם בתאונה.
4. בחקירתם העידו התובע והנתבע 1 כי לא צילמו תמונות בזירת התאונה, כל אחד מסיבותיו שלו. עדויותיהם בעניין זה מהימנות עליי והן לא נסתרו. בנסיבות אלו לא מצאתי לזקוף לחובת התובע והנתבע 1 את העובדה כי לא צולמו תמונות בזירת התאונה. לא שוכנעתי כי אי צילום התמונות מעיד על כוונת מרמה מצד התובע או מצד הנתבע 1.
5. סיכומו של דבר, הכחשתו של הנתבע 1 את הנזק כאמור בכתב ההגנה נדחית.

האם אכן אירעה תאונה, אם לאו

1. לאחר בחינת הראיות והעדויות שוכנעתי די הצורך כי אכן אירעה תאונה במהלכה נפגע מאחור רכב התובע ע"י רכב הנתבע. טענתה של הנתבעת 2 לאי תחולתה של הפוליסה בשל כוונת מרמה, בין אם ע"י התובע ובין אם ע"י הנתבע 1, נדחית.
2. בחקירותיהם העידו התובע והנתבע 1 על האופן בו אירעה התאונה. שניהם העידו כי התובע בלם את רכבו ואז פגע בו רכב הנתבע. הנתבע 1 העיד בחקירתו כי "אני זוכר שבלמתי" וכאשר נשאל כיצד מתיישב הדבר עם האמור בס' 5 לכתב ההגנה הוא השיב "לא זכור לי, הייתי במהירות". לא מצאי שיש קושי בתשובה זו ולא מצאתי סתירה שכן את האמור בכתב ההגנה, שממילא לא נכתב בלשונו של הנתבע 1, ניתן לקרוא באופן שבו הנתבע 1 לא הספיק לבלום באופן מלא באופן שימנע את המגע ברכב התובע. יתירה מזו, גם אם נאמר כי הנתבע 1 כלל לא בלם אין הדבר משנה את המסקנה ביחס לקיומה של התאונה ובוודאי שאין הדבר גורע מאחריותו לתאונה אלא נהפוך הוא.
3. בחקירתו העיד התובע כי אין לו היכרות מוקדמת עם הנתבע 1 וכי בזירת התאונה "החלפנו פרטים וזהו" וכי לאחר התאונה שוחח עם הנתבע 1 בקשר לתאונה. התובע אמנם לא השיב על השאלה ביחס לתוכן אותן שיחות אך החקירה בעניין זה לא העמיקה ולא ניתן לקבוע כי באותן שיחות תיאמו התובע והנתבע 1 גרסאות ביחס לתאונה. ודוק, הנתבע 1 כלל לא נחקר על עניין זה בחקירתו ע"י ב"כ הנתבעת 2. ואם לא די בכך הרי שבחקירתו העיד התובע כי החוקר, וסביר להניח כי מדובר בחוקר מטעם הנתבעת 2, לקח ממנו פירוט שיחות. פירוט השיחות, בהנחה ואכן נמסר, אמנם לא מעיד על תוכן השיחות אך ניתן להניח כי החקירה של החוקר מטעם הנתבעת 2, חקירה שאין ספק שהתקיימה כפי שעולה גם ממכתב הדחייה שנשלח לתובע ע"י הנתבעת 2, לא התמצתה בקבלת פירוט השיחות. סביר להניח כי החוקר שאל את התובע ואת הנתבע 1 ביחס לאופן קרות התאונה, ביחס לעזיבתו של הנתבע 1 את הזירה מייד לאחר התאונה וביחס לאותן שיחות. הימנעותה של הנתבעת 2 מהגשת דו"ח החוקר פועלת לחובתה באופן מובהק ובפרט בנסיבות בהן טענתה של הנתבעת 2 הינה כי כלל לא התרחשה תאונה. ההנחה היא כי דו"ח החוקר אינו תומך בטענתה של הנתבעת 2 שהרי אם היה תומך בטענה הוא בוודאי היה מוגש כפי שנעשה כדבר ששגרה בתיקים מעין אלו. ויש לציין כי ניתנה לנתבעת 2 אפשרות להגיש את דו"ח החוקר אך היא ויתרה במפורש על הזדמנות זו.
4. בחקירתו העיד הנתבע 1 כי מייד לאחר התאונה ולאחר שהוחלפו הפרטים עזב את הזירה מאחר ומיהר לחזור לביתו למעצר בית לילי בו היה שרוי. הנתבע 1 אישר כי מרגע התאונה ועד לשעה בה היה עליו להגיע לביתו היה פרק זמן של שעה וחצי וכי המרחק בין זירת התאונה לבין ביתו הוא 500 מטר. עוד העיד הנתבע 1 כי "הייתי עוד צריך לתדלק לפני והייתי צריך גם לסגור את החנויות שלי ולהפקיד את הכספים" והעיד כי "פחדתי להפר את התנאים שלי". אף שתדלוק אינו הכרחי לאותו רגע ואף שלא ניתן הסבר ביחס לאפשרות המעשית להפקיד כספים בשעה זו של היום סבורני כי עדותו של הנתבע 1 ביחס לעזיבתו את הזירה לאחר החלפת הפרטים לא נסתרה והיא מהימנה עליי לחלוטין. איני סבור כי העזיבה את הזירה מעידה על כוונת מרמה או שיש בה כדי להביא למסקנה כי התעורר ספק ביחס לעצם התרחשותה של תאונה בה נפגע רכב התובע מאחור ע"י רכב הנתבע.
5. בחקירותיהם התייחסו המומחים מטעם הצדדים בהרחבה לנזקים שנגרמו והסבירו את מסקנותיהם כפי שנוסחו בבהירות בחוות הדעת שהוגשו. אין בידי להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת 2 על פני חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע 1. בחקירתו העדי המומחה מטעם הנתבע 1 כי "כיוון ועוצמת הנזק לא מושפע רק מכיוון ההתנגשות אלא גם ממערכת כוחות פנימיים שמתרחשת שמושפעות ממספר דברים..." כמו עוצמת הבלימה וממרכיבים רבים נוספים כגון לחץ אוויר בצמיגים, קיומם של פריטים בתא המטען (עניין שרלוונטי למשקל הרכב), המצב המכני של הבלומים וכדומה. עוד העיד המומחה מטעם הנתבע 1 ביחס להטבעות צבע בין שני הרכבים. עדותו בעניינים אלו מהימנה עליי לחלוטין והיא לא נסתרה.
6. המומחה מטעם הנתבעת 2 העיד בחקירתו כי לא בדק פיזית את הרכבים אלא נסמך על תמונות והעיד כי "כמובן שאין כמו בדיקה פיזית". עניין זה מעורר ספק ביחס לנחרצותה של המסקנה אליה הגיע המומחה מטעם הנתבעת 2. עניין נוסף שמעורר קושי הוא נחרצותו של המומחה מטעם הנתבעת 2 עת העיד כי "אין שום אפשרות" כי אירעה תאונה בין שני הרכבים. הטלת ספק היא כמובן עניין לגיטימי ואין מצופה מבעלי דין לקבל ככתבם וכלשונם את גרסתם של בעלי הדין שכנגד אך בענייננו סבורני כי טענה ולפיה אין שום היתכנות להתרחשותה של תאונה בין שני הרכבים המעורבים היא טענה שלא ניתן לקבלה בנסיבות ענייננו.
7. לכל הפחות אין שום אפשרות להעדיף את חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת 2 על פני חוות דעתו של המומחה מטעם הנתבע 1 ועל פני שאר העדויות. הנטל להוכיח את טענת המרמה ואת אי תחולתה של הפוליסה בשל כך מוטל על הנתבעת 2 וסבורני כי הנתבעת 2 לא עמדה בנטל זה ולא הציגה את כל הראיות שברשותה.
8. בסיכומיה טענה הנתבעת 2 כי עדותם של הנהגים הינה בגדר עדות יחידה של בעלי דין שיש להם עניין בתוצאות ההליך ומטעם זה קיים קושי להסתמך על עדותם. אין ספק כי אין ראיות מהזירה העצמה אך בהתחשב בכך כי לא הוכח שהיו עדים נוספים לקרות התאונה ובהתחשב בכך כי רכב התובע נבדק למחרת התאונה סבורני כי אין לזקוף זאת לחובת התובע. התובע אינו יכול, ואינו אמור, להמציא עדים נוספים והוא לא התחמק כאשר נשאל מדוע לא צילם תמונות בזירת התאונה ותשובתו בעניין זה מהימנה עליי לחלוטין.
9. מכל האמור לעיל הגעתי למסקנה כי התרחשה תאונה כפי שהעידו התובע והנתבע 1 וכי הנזקים שתוארו בחוות הדעת של השמאי מטעם התובע הם אלו שנגרמו בתאונה. אחריותו של הנתבע 1 לתאונה אינה שנויה במחלוקת והוא אישר בכתב ההגנה ובחקירתו כי פגע ברכב התובע מאחור.

סיכומו של דבר

1. לנוכח כל האמור לעיל אני מקבל את התובענה במלואה ומחייב את הנתבעים 1 ו- 2, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:
2. סך של 28,437 ₪ בגין נזקי התובע.
3. סך של 760 ₪ בגין אגרות המשפט.
4. סך כולל מע"מ של 4,000 ₪ בגין שכר טרחת ב"כ התובע.
5. הסכומים כולם ישולמו לידי ב"כ התובע בתוך 30 יום מיום שישלם התובע את המחצית השנייה של אגרת המשפט. הסכום האמור בס' 23 א' לפסק הדין יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01.03.2020 ועד לתשלום המלא בפועל ושאר הסכומים – מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.
6. בכתב ההגנה ובסיכומיו ביקש הנתבע 1 לחייב את הנתבעת בהוצאות המשפט שלו. מעבר לכך כי הסכום אותו מבקש הנתבע 1 אינו, לטעמי, מידתי ביחס להיקף המחלוקת הרי שממילא בהיעדר תביעה של הנתבע 1 כנגד הנתבעת 2, בדרך של הודעה לצד שלישי, אין אפשרות, במסגרת ההליך הנוכחי, לחייב את הנתבעת 2 בהוצאותיו של הנתבע 1 ובקשה זו של הנתבע 1 נדחית אפוא.
7. זכות ערעור כדין.
8. בשל תקלה רשום התיק כמי ש"נדחה לסיכומים/בע"פ" ומכאן העיכוב במתן פסק הדין.

ניתן היום, ג' אב תשפ"ב, 31 יולי 2022, בהעדר הצדדים.