השאלה המשפטית הניצבת בפני בית המשפט בתיק דנן היא האם אחראית מפעילת החניון לנזק שנגרם לרכב התובע ותחולת חוק השומרים והאם עלה בידי התובע להוכיח כי נזקו נגרם בשערי החניון.

רקע:

1. בפני תביעה כספית בסדר דין מהיר על סך של 8,414 ש"ח שהגיש התובע, אדם בעל מוגבלות, כנגד הנתבעת בגין נזק שנטען כי נגרם לרכבו עת חנה בחניון אותו מפעילה הנתבעת בתאריך 11.2.2019.
2. התובע טען כי הגיע לבית החולים רמב"ם לצורך קביעת תור לבנו וחנה את רכבו מסוג פולסווגן מ.ר. 63-170-38 בחניון בית החולים בקומה מינוס 3. (להלן: "הרכב").
3. התובע טען כי מיד עם חזרתו לחניון התברר לו כי רכבו ניזוק בחלקים שונים וכי פנה באופן מידי לפקיד מטעם הנתבעת על מנת לראות את המצלמות ולבחון את הרכב ו/או את האדם שהסב נזק רב לרכבו.
4. התובע טען כי הפקיד סירב לאפשר לו לעיין במצלמות למרות שמעל הרכב הותקנה מצלמה היכולה לשפוך אור על נסיבות הפגיעה ברכב ולאיתור הפוגע. התובע הגיש תלונה במשטרה על נסיבות המקרה וכן בדק את רכבו באמצעות שמאי. העתק ממסמכים אלו צורפו לתביעה. (כמו גם מסמכים נוספים לרבות צילומים ממקום החניה של הרכב ומפנייתו לנתבעת).
5. התובע טען כי הנתבעת התרשלה בכך שלא התירה לו לצפות בהקלטות המצלמה ממקום אירוע הנזק הנטען מיד בסמוך להתרחשותו ובכך מנעה ממנו לאתר את זהותו של הפוגע ברכב.
6. עוד טען התובע כי הנתבעת אחראית לאירוע כ"שומרת שכר" כאמור בסעיף 1 לחוק השומרים.
7. טענה נוספת היא כי הנתבעת התרשלה התרשלות חמורה בכך שלא הציבה מפרידי נתיבים בחניון דבר אשר גרם לנזק לרכבו של התובע.
8. מנגד טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה כנגדה בהעדר כל עילה. הנתבעת טענה כי היא מספקת שירותי חנייה בלבד ולא שירותי שמירה וכי איש הביטחון אשר התובע טען בפניו כי רכבו ניזוק בחניון הנתבעת במועד הרלבנטי, ביצע שחזור של המצלמות לאיתור חשודים ללא ממצאים.
9. עוד טענה הנתבעת כי היא נדרשת להציב מצלמות בכל שטח החניון, להיפך על פי דרישות החוק עליה להציב מצלמות תוך פגיעה מזערית בצנעת הפרט ומכאן שלא היו בידיה הקלטות למסור לתובע באשר לנזק שנגרם לרכבו וכי התובע ממילא לא הצביע על כל חובה חוקית כזו.
10. עוד טענה הנתבעת כי בכניסה לחניון ניצב שלט הפוטר אותה מאחריות לכל נזק לרכוש ו'או לגוף ומדגיש כי אין היא מספקת שירותי שמירה כי אם חנייה בלבד במקומות המיודעים לכך.

דיון והכרעה:

1. על מנת להכריע בסוגיה המשפטית הניצבת בתיק דנן, יש לבחון תחילה את השאלה העקרונית בדבר אחריותה של הנתבעת, מפעילת החניון, לנזק אשר נטען כי נגרם לתובע, עת חנה את רכבו בשעריה; ולאחר מכן לבחון באם הוכיח התובע כי הנזק אכן נגרם בעת שהותו של הרכב בחניון הנתבעת, אם לאו.
2. סעיף 1 (א) לחוק השומרים קובע, כי "שמירת נכס היא החזקתו כדין שלא מכוח בעלות". אם אכן מדובר ב"שמירת נכס", מגדיר החוק מהם סוגי השומרים ומה רמת אחריותם – כדלקמן:

1. שמירה ושומרים

(ב) השומר נכס שאין לו בשמירתו טובת הנאה לעצמו, הוא שומר חינם.

(ג) השומר נכס המקבל תמורה בעד השמירה או שיש לו בשמירתו טובת הנאה אחרת לעצמו, ואיננו שואל, הוא שומר שכר.

(ד) השומר נכס כדי להשתמש בו או ליהנות ממנו בלי ליתן תמורה, הוא שואל.

2. אחריות שומרים

(א) שומר חינם אחראי לאבדן הנכס או לנזקו אם נגרמו ברשלנותו.

(ב) שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו.

1. על האבחנה בין סוגי השומרים ורמת אחריותם, עמד ביהמ"ש העליון בע"א 341/80 חוסיין אסעד עלי נ' רחמים ששון ואח' פ"ד לו (3) 281 שם נפסק כי:

"רמת אחריותו של שומר תלויה בסיווגו לפי חוק השומרים. שומר שכר, אשר השמירה היא המטרה העיקרית של החזקתו, חייב להשיג את התוצאה של שמירת הנכס, והוא אחראי לכל נזק לנכס שנמסר לו, פרט למקרה שלא יכול היה לחזותו מראש ולמנוע את תוצאותיו. שומר חינם ושומר שכר, שהשמירה טפלה למטרת החזקתו בנכס, חייבים לנקוט את כל האמצעים הסבירים להשגת תוצאה זו, והם אחראים, רק אם אבדן הנכס או נזקו נגרמו על-ידי רשלנותם."

וכי: " על בעל הנכס התובע משומר חינם מוטלת חובת ההוכחה, כי השומר התרשל. לעומת זאת,

שומר בשכר, כשהשמירה טפלה למטרת החזקתו בנכס, חייב להוכיח שלא התרשל. לגביו זוהי עילת הגנה, ועליו להוכיחה.

ג. סיווג השומרים בחוק השומרים נעשה לפי המשפט העברי, וניתן להיעזר במשפט זה לצורך הבנת מושגים.

ד. (1) הרשלנות שבחוק השומרים דומה ביסודה לזו שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מבלי שיהיה דמיון ביניהן לכל פרטיהן ודקדוקיהן. לצורכי הבנת גבולות הרשלנות בחוק השומרים ניתן, לפיכך, להיעזר בהגדרת הרשלנות בסעיף 35לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].

(2) היחסים, שקובע חוק השומרים, בין השומר לבין בעל הנכס מטילים על הראשון חובה כלפי האחרון שלא להתרשל. חובת השומר היא כחובתו של "בעל משלח יד" המשתמש במשלח ידו, והוא חייב לנקוט אותה מידת זהירות, שהיה נוקט שומר סביר ונבון.

(3) כנותן השירות המקצועי גם השומר אינו יוצא ידי חובת אחריותו בהימנעות מגרימת נזק, אלא רובצת עליו אחריות שב"קום ועשה", ועליו לשמור.

(4) אין מקום לקביעת קביעות נוקשות ביחס לדרך התנהגותו הראויה של שומר, הנוהג כדרך השומרים. ההכרעה השיפוטית היא שקובעת את הסטאנדארטים, אשר על-פיהם צריך השומר לנהוג בנסיבות המקרה ובהתחשב בתנאי הזמן והמקום.

1. עוד נפסק לעניין זה ע"י ביהמ"ש המחוזי בחיפה בע"א 13851/05 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אמירה וולף (מפי כב' הרכב כב' השופטים י.גריל-אב"ד, ר. חפרי וינוגרדוב ומ.פינקלשטיין) [פורסם במאגרים] (ניתן ביום 3.9.2006)

כי :" כדי לקבוע קיומו של קשר שמירה, השאלה הראשונה שיש לשאול היא, האם מתקיים יסוד ה"החזקה". למונח זה בחוק השומרים יש ליתן את המובן המגשים את תכליתו של חוק השומרים: "על כן קיים קשר הדוק בין היקף פריסתו של הדיבור "החזקה" לבין היקף האחריות המוטלת על המחזיק" (רע"א 240/01 תמנון בע"מ נ' אליהו, פ"ד נז (2) 817, 822; מ' חשין, "שמירה ושומרים – לפירוש סעיף 1 לחוק השומרים, תשכ"ז-1967", משפטים ג (תשל"א-תשל"ב), 137, 140-141 (להלן: "חשין"); י. ויסמן, "שמירת נכסים", מחקרי משפט טז (תשס"א), 277, 286 (להלן: "וייסמן"). מבחן ההחזקה לצורך חוק השומרים הוא מבחן השליטה, היינו "היכולת המעשית" לפקח על הנכס ולקיים את השמירה עליו" (ע"א 46/75 מדינת ישראל נ' לבנשטיין, פ"ד ל (1) 716, 723; עניין תמנון, שם; וכן וייסמן, שם, 287-288).

1. יש לבחון אם כן, באיזה סוג חניון מדובר, כאשר כל סוג חניון מטיל אחריות שונה על בעליו. עמד על כך ביהמ"ש העליון בע"א 1917/22 עו"ד ד"ר שמואל סעדיה נ' החברה לפיתוח הרצליה בע"מ ואח' (מפי כב' השופט י.עמית) כי מדובר ב"משרעת" רחבת טווח, כאשר בקצה האחד ניצב :" חניון סגור ותחום עם עובד קבוע בכניסה ושבעליו נדרש להפקיד את מפתחות הרכב בידי שומר או סדרן (השוו: ע"א (מחוזי חי') 674/77 נקוב בע"מ נ' חניון יצחק שדה בע"מ, פ"מ תשל"ט (2) 133 (1979) [פורסם בנבו]; רע"א 7875/06 זלץ נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (29.11.2009)).

בקצה השני ניצב חניון פתוח, הגם שבתשלום, אשר מכיל חניות רבות ואשר תפקידו של השומר בכניסה אליו הוא רק להסדיר יציאת הרכבים ממנו ולפיכך נפסק שם מפי כב' השופט י. עמית, כי אין לגביו כל כוונה ליצור קשר של שמירה ולכן חוק השומרים אינו חל עליו.

מן הכלל אל הפרט:

1. לאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי במסמכים ובראיות אשר בפני, הגעתי לידי מסקנה כי דין התביעה להידחות.
2. טענתו העיקרית של התובע היא כי הנתבעת התרשלה בכך שלא התירה לו לצפות בהקלטות המצלמה ממקום אירוע הנזק הנטען מיד בסמוך להתרחשותו ובכך מנעה ממנו לאתר את זהותו של הפוגע ברכב.
3. עוד טען התובע כי הנתבעת אחראית לאירוע כ"שומרת שכר" כאמור בסעיף 1 לחוק השומרים.
4. טענה נוספת היא כי הנתבעת התרשלה התרשלות חמורה בכך שלא הציבה מפרידי נתיבים בחניון דבר אשר גרם לנזק לרכבו של התובע.
5. בענייננו המדובר בחניון תלת-קומתי סגור המכיל כ-1,500 מקומות חנייה, כאשר בכניסה לחניון מוצב לדברי התובע שומר / קופאי המסדיר עניין התשלום עבור החנייה.
6. אין לראות בנתבעת- מפעילת החניון- משום "שומר" כמשמעותו בחוק השומרים, כי אם מספקת שירותי חניה בלבד: זאת ניתן ללמוד הן מגודלו של החניון המכיל כ-1,500 חניות ומשתרע על פני 3 קומות והן מכך כי בכניסה אליו ניצב עובד שתפקידו להסדיר את התשלום ולא לספק שירותי שמירה על הרכבים. בעלי הרכבים גם אינם נדרשים להפקיד את מפתחות רכביהם אצל אותו עובד. העובדה הנתונה כי בחלק מהחניון מותקנות מצלמות אין בו כדי להטיל חובה של שמירה על מפעילת החניון.
7. הנתבעת אף הוכיחה כי בכניסה לחניון מוצב שלט הפוטר אותה מאחריות לכל נזק שייגרם לבאי החניון ו/או לכלי הרכב וכי המשתמש בחניון עושה זאת על אחריותו בלבד וכי הכניסה לחניון מקנה זכות חנייה בלבד במקומות המיועדים לכך ולא כוללת שירותי שמירה על הרכב והרכוש.

ואף כי שלט הפוטר מאחריות לנזק אינו תמיד חזות הכול, ויש מקרים בהם מוצא ביהמ"ש כי יש לחייב את בעלי החניון באחריות על אף קיומו של שלט אזהרה כאמור, עדיין בנסיבותיו של המקרה דנן ובהינתן העובדות שהוכחו לעניין אופיו של החניון, הרי שלט האזהרה והפטור מהווה נדבך נוסף בקביעה כי אין מדובר בקשר של שמירה ולפיכך אין החניון בגדר "שומר" לפי חוק השומרים.

1. אף לו היה בית המשפט קובע כי יש לראות במפעיל החניון כשומר שכר, שהשמירה טפלה למטרת החזקתו בנכס, (כאשר החנייה היא המטרה העיקרית), עדיין לא היה בכך כדי לסייע לתובע, שכן לא הוכיח כי נזקו נגרם בחניון דווקא.
2. אף טענת התובע לתחולתו של הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין- "הדבר מדבר בעדו" העוסק בהיפוך נטל ההוכחה, ובהעברתו בהתאם לתנאי הסעיף מכתפיו של התובע לכתפיו של הנתבע. אין בה כדי לסייע לו שכן לא הוכחו התנאים להתקיימותו:

זו לשונו:

חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו

41."בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה"

1. אמנם לתובע לא הייתה יכולת לדעת מה הנסיבות שגרמו למקרה ואולם לא עלה בידי התובע לעבור את משוכת התנאי השני לתחולתו של הכלל- הדורש כי "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו".
2. טענתו של התובע לפיה הבחין בנזק לרכבו מיד עם חזרתו לחניון (סעיף 5 לתצהיר העדות הראשית מטעמו)- התבררה בעדותו כלא נכונה. ר' פרוטוקול הדיון מיום 15.11.22 עמ' 5 ש' 14-25:

ש. כשחזרת לאוטו, אתה אומר שראית את השריטות שחזרת לאוטו.

ת. לא. כשחזרתי לנשר מישהו שבא אליי לרכב אמר לי מה השריטות האלה? הוא צילם לי בפלאפון שלי וחזרתי מיד לרמב"ם לחניון, לא כיביתי את הרכב ולא ירדתי גם.

ש. זאת אומרת, שכשהגעת לחניה, לא ראית שיש שריטות, אלא רק בנשר מישהו ראה ואמר לך.

ת. כן.

ש. יכול להיות שאם לא שמת לב, אולי מישהו שרט לך את הרכב לפני שהגעת לחניון ברמב"ם?

ת. לא יכול להיות, כי בבוקר לפני הגעתי לרמב"ם עשיתי שטיפה לרכב אצל קרוב משפחה אצלנו בכפר. אם היה הרכב שרוט, הייתי רואה.

ש. מה קרה לאחר השטיפה ועד שהגעת לרמב"ם?

ת. הנעתי את הרכב וישר נסעתי לרמב"ם.

ש. וזו שטיפה ידנית או אוטומטית?

ת. ידנית.

1. כעולה מעדותו התובע לא הבחין בשריטות שעל רכבו אלא לאחר שכבר יצא מהחניון והגיע לנשר או אז הסב אדם אחר את תשומת לבו לכך כאשר לפני הגעתו לחניון שטף את רכבו בעסק לשטיפת רכב.
2. אמנם התובע הוא נכה מרותק לכיסא גלגלים וכפי שהעיד לא יכול היה להבחין באם יש נזק לרכב בעת הגעתו לחניון ואולם לא ניתן לשלול כי הנזק יכול היה להיגרם במקום אחר ולאו דווקא בחניון.
3. יודגש, כי אמנם הנתבעת לא הביאה לעדות את איש הביטחון בשם עודד בנימין אשר טען כביכול כי בשחזור מצלמות לא אותר דבר ומי שהעיד מטעמה לא ידע להעיד דבר אודות המקרה מכלי ראשון- דבר הפועל לחובתה של הנתבעת ומקים חזקה שבעובדה הנעוצה בניסיון החיים כי לו היה העד מובא לעדות היה מעיד לרעתה של הנתבעת (כפי שעמד על כך גם בית המשפט במסגרת דיון בלתי פורמלי שהתנהל בין הצדדים) ואולם אין בכך כדי לסייע בידי התובע שלא עלה בידיו להוכיח תביעתו ואף התברר כי עדותו בדבר המועד בו הבחין בנזק לרכב-אינה נכונה.
4. יתירה מכך, הטענה כי הנתבעת הייתה מחויבת לאפשר לתובע לצפות בסרטונים בעצמו כדי להיווכח כי אכן אין כל ממצאים- אינה נכונה: קיים איסור על הנתבעת לאפשר צפייה בסרטוני המצלמות מכוח חוק הגנת הפרטיות. לו רצה התובע כי יתאפשר לו לצפות בסרטונים

לא די היה בהגשת תלונה כי אם היה עליו לפנות בזמן אמת בבקשה לבית המשפט בבקשה למתן צו אשר יורה לנתבעת לאפשר לו צפייה בסרטונים, דבר שלא נעשה בפועל.

1. אמנם דומה כי התובע אשר הופנה על ידי הנתבעת להגיש תלונה במשטרה על דבר אירוע הנזק הסתמך על כך שהדבר יאפשר לו צפייה בסרטונים אלו, אולם הנתבעת פעלה כדין שכן כאמור ללא צו של בית משפט לא ניתן להתיר צפייה בסרטונים אלו.
2. יוער כי הדיון בשאלת הוכחת הנזק הוא מעבר לצורך, עת הכרעתי כי לא מתקיים קשר של שמירה בין הנתבעת לרכב התובע ולפיכך אין כל חובה חוקית שהופרה על ידי הנתבעת ו/או התרשלות מצדה במקרה דנן.
3. לאור האמור לעיל אני קובעת כי יש לדחות את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 1,500 ש"ח.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ח טבת תשפ"ג, 21 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.