1. ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק), על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 1.6.20 (להלן – הוועדה), אשר קבעה למערער נכות בגין צלקת, בשיעור 2% לפי פריט ליקוי 75 (1) א – ב שבחלק א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 (להלן – התקנות).

2. בדיון בפני כב' הרשמת שמר בגס, הצדדים הגיעו להסכמה לפיה עניינו של המערער יוחזר לוועדה, על מנת שתתייחס לשאלה אם מדובר בצלקת מכערת, שכן על פניו לא עולה כי הוועדה קיימה דיון בעניין זה, הגם שקבעה למערער 2% נכות לפי פריט ליקוי 75(1) א' – ב'.

הצדדים נותרו חלוקים בשאלה אם מעבר לאמור לעיל, על פסק הדין לכלול הנחיות בנוגע לסמכות הוועדה לבצע התאמת נכות, כאשר מדובר בצלקת.

3. לטענת המערער, הוועדה אינה מוסמכת לקבוע נכות מותאמת בנושא צלקות, וסמכותה לפי תקנה 14(ב) לתקנות אינה חלה אלא במקרים אחרים, בהם מדובר בהתאמה של ליקוי שלא נקבע בתוספת. זאת מאחר שצלקת היא ליקוי המוגדר באופן מדויק וספציפי בתקנות, ללא מצבי ביניים.

4. לטענת המשיב, עמדת המערער מהווה הגבלת שיקול דעתה הרפואי של הוועדה, וזו עומדת בניגוד לאפשרות להתאמת נכות, כקבוע בתקנות. המשיב הפנה בעניין זה לתקנה 14(ב) לתקנות, לפיה הוועדה מוסמכת לקבוע הן התאמה לליקוי והן של אחוזי הנכות, שאם לא כן, מדובר בקיפוח של המבוטח.

דיון והכרעה

5. על פי הדין, הוועדה היא האמונה על התאמת פריט הליקוי ודרגת הנכות למצבו של המערער ובית הדין לא יתערב בשיקול דעתה של הוועדה בהיותו נעדר הידע והכלים לעשות כן (דב"ע לג/40 –0 דוזלר – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד 407 (1973)).

עוד ראוי להזכיר בהקשר זה את הפסיקה לפיה –

"בעוד שבמום הכלול במבחנים, חייבים לקבוע את דרגת הנכות בהתאם לנקוב לצדו של המום, חייבים במקרים שלא נכללו במבחנים, להתיחס תחילה לשאלה אם קיים מום, קטן או גדול, אם קיימת נכות במשמעות הנ"ל, ואם קיים - חייבים לפעול כאמור, לעניין תקנה 14 לתקנות הנכות."

(דב"ע לד/ 0-29 חזקיהו – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ד' 424 (1973)).

בית הדין הארצי חזר על עקרון זה ("(ש)ניתן לקבוע אחוז נכות שונה מזה שבתוספת וכן נכות מתואמת גם אם זו אינה נמצאת ברשימת הליקויים") בעב"ל (ארצי) 78/03 אברהם – המוסד לביטוח לאומי, 10.1.06, שם בוטל הכלל שנקבע בעב"ל (ארצי) 1137/02 פז – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לט 433 (2003), לפיו "משעה שנמצא כי למבוטח קיים ליקוי, אין לוועדה הרפואית סמכות לקבוע לו אחוז שונה מזה הצמוד להגדרת הליקוי". לפירוט נוסף ר' הנפסק בעל"ח (י – ם) 18244-10-11 בן אלול – נציבות מס הכנסה, 21.2.12 (אושר בבר"ע (ארצי) 41667-02-12 מיום 8.7.12).

6. המחלוקת בהליך זה נוגעת לשאלת יישומה של תקנה 14 לתקנות, בה נקבע כך:

(א) דרגת נכות של נפגע לגבי ליקוי שלא פורט בתוספת, תיקבע לפי האחוז הקבוע לצד פגימה אשר לדעת הועדה דומה לליקוי הנפגע.

(ב) החליטה הועדה שלא ניתן לקבוע דרגת נכות כאמור בתקנת משנה (א) - תקבע, על פי שיקול דעתה, את אחוזי הנכות בהתחשב במבחנים שנקבעו בתוספת לגבי אותו איבר או אותה מערכת, ובהתחשב בסוג הפגימה ובהגבלה שגרמה לנפגע.

בעניינו של המערער, הוועדה קבעה בקשר לצלקת כך:

"צלקת ניתוחית לאורך השליש הקריבני של ירך שמאל. אורכה 8.5 ס"מ וחבה 2 מ"מ.. שטוחה. אינה מחוברת לרקמות שתחתייה. אין רתיעה בעת מגע בצלקת.

...

מבחינת הצלקת קובעת הוועדה נכות בשיעור 2% לפי סעיף 75 (1) א – ב.

נזכיר כי בסעיף 75(1)א' ו – ב' נקבעו דרגות הנכות הבאות:

(1) צלקות בגוף

(א) שאינן מפריעות, אינן מכערות וצלקות שאינן גורמות להתרופפות קיר הבטן 0%

(ב) מכאיבות או מכערות 10%

7. בשאלה שבמחלוקת – האם הוועדה מוסמכת לקבוע נכות מותאמת בגין צלקות, כל אחד מהצדדים הפנה לפסקי דין שניתנו על ידי מותבים שונים בבתי הדין האזוריים, התומכים בעמדתו.

8. המערער הפנה לפסקי הדין הבאים:

א. בל (ב"ש) 38103-10-17 דורון – המוסד לביטוח לאומי, 20.12.18 (כב' השופטת אנגלברג שהם), שם נפסק: "אין הוועדה יכולה להעניק סעיף ליקוי מותאם, אלא את סעיף ליקוי 75(1)א או סעיף ליקוי 75(1)ב במלואו".

ב. בל (ב"ש) 1118/07 אפריאט – המוסד לביטוח לאומי, 9.5.07 (כב' השופטת אנגלברג שהם), שם נפסק בנושא צלקות – "(ש)שלא ניתן לקבוע בעניין דנן נכות מותאמת לפי תקנה 14 לתקנות".

ג. בל (ת"א) 47531-03-19 חלפון – המוסד לביטוח לאומי, 8.3.20 (כב' השופטת מזרחי – לוי), שם ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים כדלקמן:

"ככל שהוועדה סבורה כי מדובר בצלקת מכערת בדרגה מינימלית, ככל שתהא, עליה לקבוע דרגת נכות לפי סעיף 75(2)(ב) מלא..."

9. המשיב הפנה לפסקי הדין הבאים:

1. בל 61004-01-13 עמרן – המוסד לביטוח לאומי, 17.10.13 (כב' השופטת פריימן), שם נקבע כי לוועדה הרפואית שיקול דעת לקבוע את נכותו של המערער, ואף לקבוע נכות מותאמת. בהתייחס לצלקות, נפסק כי השאלה אם הצלקת מכערת ובאיזו מידה, היא שאלה שבשיקול דעת הוועדה ובית הדין לא יתערב בה, כל עוד ניתן לעקוב אחר הלך מחשבתה של הוועדה, שהביאה למסקנה אליה הגיעה.

ב. בל (ת"א) 17766-08-15 ירמי – המוסד לביטוח לאומי, 29.8.16 (כב' השופטת חסון זכריה), שם נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה לקבוע נכות מותאמת של 5% בגין צלקת, לפי סמכות הוועדה הקבועה בתקנה 14 לתקנות.

ג. בל (י –ם) 10299/07 עילם – המוסד לביטוח לאומי, 6.8.07 (כב' השופטת שטיין), שם נקבע (לעניין צלקות) כי "הוועדה מוסמכת לקבוע את אחוזי הנכות של המבוטח, וכאשר מצבו אינו תואם באופן מלא את אחוזי הנכות בפריט הקיימת, הוועדה אכן מוסמכת על פי הפסיקה לערוך התאמה של אחוזי הנכות".

ד. בל (ת"א) 29241-09-10 אמר – המוסד לביטוח לאומי, 25.1.11 (כב' השופטת צדיק), שם נפסק כי מקום בו הוועדה נימקה את החלטתה ומילאה אחר פסק הדין אשר הורה על החזרת עניינו של המערער לדיון מחדש, לא נפלה טעות משפטית בהחלטתה לקבוע למערער נכות מותאמת לפי פריט 75(1)א – ב.

ה. בל (ת"א) 2766-03-15 שמיר - המוסד לביטוח לאומי, 6.10.16 (כב' השופטת צדיק), שם נקבע כי סוגיית התאמת שיעור הנכות היא בתחום המקצועי הרפואי המובהק וכי הוועדה היא האמונה על התאמת פריט הליקוי ודרגת הנכות למצבו של המערער, על כן בית הדין לא יתערב בשיקול דעתה.

10. לאחר שעיינתי בפסקי הדין אליהם הצדדים הפנו ושקלתי את טיעוניהם, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את עמדת המשיב, כלומר אין מקום להורות לוועדה לקבוע נכות רק לפי אחת משתי החלפות שבסעיף 75(1) ולמנוע ממנה לקבוע נכות מותאמת. זאת בעיקר מהטעם שלמרות שבעניינו הפרטי של המערער, הפרשנות המוצעת על ידו יכולה לסייע בידו ולהביא להגדלת שיעור הנכות בגין הצלקת, מדובר בפרשנות מחמירה שעלולה לפגוע במקרים של מבוטחים אחרים.

מקריאת הפסיקה העניפה אליה הצדדים הפנו, עולה כי זו גם הפרשנות המקובלת בבתי הדין האזוריים. לפסקי הדין שהצדדים הפנו אליהם, ראוי להוסיף גם את הנפסק בבל (נצ') 43664-11-14 עזרא – המוסד לביטוח לאומי, 17.8.15 (סעיף 13 לפסק הדין), בל (חי') 27105-09-20 גרא – המוסד לביטוח לאומי, 18.2.21 (סעיף 19 לפסק הדין) ובל (ב"ש) 16038-11-20 כהן – המוסד לביטוח לאומי, 2.3.21 (סעיף 12 לפסק הדין). בכולם נקבע כי הוועדה מוסמכת לקבוע נכות מותאמת גם בגין צלקות בגוף (פריט ליקוי 75(1)).

11. זאת ובנוסף - בעוד שכל אחד מהצדדים הפנה לפסיקת בתי הדין האזוריים, שאינה מהווה הלכה פסוקה מחייבת, הרי שפסק הדין בעניין שמיר (שניתן על ידי סגנית הנשיאה, כב' השופטת צדיק), אושר בבית הדין הארצי (בר"ע (ארצי) 3906-12-16 מיום 21.5.17). כך נקבע בהחלטת בית הדין הארצי, בנושא הצלקות, והדברים שנפסקו שם יפים בשינויים המחוייבים גם לעניין נשוא ערעור זה (ההדגשות הוספו – ד.ו.):

"בהחלטת בית הדין האזורי שדחה טענות המבקש גם לעניין זה לא מצאתי טעות משפטית. הוועדה ציינה בבדיקתה כי למבקש צלקות בידיו ובקרקפת. בהתאם לממצאי בדיקתה, לפיהן מדובר בצלקות שאינן מכאיבות או מכערות, המצויות באזור גלוי לעין, קבעה כי יש להתאים למבקש דרגת נכות לפי סעיף 75(1) העוסק בצלקות בגוף. להבדיל מסעיף ליקוי זה, סעיף ליקוי 75(2) דן בצלקות בפנים ובצוואר, כאשר דרגת הנכות לפי סעיף זה נקבעת לפי שינוי צורת הצוואר ואיברי הפנים המצוינים שם. אזור הקרקפת בו מצויה הצלקת של המבקש אינו בין האברים אליהם מכוונת הוראת הסעיף. אין טעות משפטית בכך שהוועדה בחרה להתאים למבקש סעיף ליקוי העוסק בצלקות בגוף בגין הצלקות שעל גופו, לרבות בקרקפת. מן ההחלטות אליהן מפנה המבקש לא ניתן ללמוד על טעות משפטית שנפלה בהחלטת הוועדה מושא הבקשה. מה גם שהוועדות מתאימות דרגת נכות לכל מבוטח בשים לב לנתוניו הרפואיים האישיים. אין להקיש בהכרח מעניינו של מבוטח אחד לעניינו של מבוטח אחר. "

ר' גם בבר"ע (ארצי) 36210-01-21 שלזינגר – המוסד לביטוח לאומי, 21.2.21 שם נפסק:

"לא נפלה טעות בקביעת הוועדה באשר לאחוזי הנכות בגין הצלקת, שכן מדובר בצלקת שאינה מכאיבה, רגישה או מכערת. לכן, הוועדה הייתה רשאית לבצע התאמה לסעיף הליקוי אותו קבעה."

כלומר, למרות הדעות השונות בבתי הדין האזוריים, נדמה כי העמדה המקובלת בבית הדין הארצי היא זו התואמת את עמדת המשיב.

12. לסיכום האמור לעיל – במחלוקת שבין הצדדים בנושא הצלקות, הערעור נדחה ואין מקום להוסיף הנחיה לוועדה, המגבילה את שיקול דעתה בקביעת נכות בגין צלקות בגוף.

13. בהתאם להסכמת הצדדים, עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, על מנת שתתייחס לשאלה אם מדובר בצלקת מכערת, שכן על פני הדברים, נראה שהוועדה לא קיימה דיון בעניין זה, למרות שקבעה למערער נכות בשיעור 2% לפי פריט ליקוי 75(1) א' - ב'.

הוועדה תזמן את המערער לטעון בפניה בסוגיה המפורטת לעיל.

משהערעור התקבל בחלקו (ובהתאם להסכמת הצדדים), כל צד ישא בהוצאותיו.

ניתן לבקש רשות לערער על פסק הדין, מבית הדין ארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, י"ב אב תשפ"א, (21 יולי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.