שתי בקשות לסעד זמני, שעניינן מחלוקת בין שכנים בעניין שביל העובר בסמוך לבתיהם של הצדדים.

1. המבקשים בה"פ 52104-05-20, יורם ורחל עשוש (להלן:- "עשוש"), מתגוררים במושב תקומה, בבית הידוע כחלקה 15, לפי תכנית 4/665/3 או מגרש 228, לפי תכנית 6/119//03/17, על פי תכנית ההרחבה במושב.

המשיבים, הם גם המבקשים בה"פ. 73562-06-20, יהונתן מוריאל ואפרת מסינג (להלן:- "מסינג") הם שכניהם של משפחת עשוש והם מתגוררים בבית המצוי על חלקה 14, או מגרש 227, על פי התכניות האמורות, בהתאמה.

ביתם של מסינג חזיתי לרחוב ואילו ביתם של עשוש אינו בעל חזית לרחוב ועל מנת להיכנס לביתם של עשוש, כמו גם לביתם של משפחת טל, המתגוררת בסמיכות לעשוש, יש לעבור בשביל פנימי, המצוי בגוש 100346, חלקה 15, בשטח של כ- 132 מ"ר (להלן:-"השביל"), שקצהו בבתיהם של עשוש וטל ולמעשה הוא מהווה את דרך הגישה היחידה מכיוון הדרך לבתיהם של עשוש וטל.

2. לטענת עשוש, בשים לב לכך שמדובר בשביל המהווה גישה בלעדית לבתיהם, הוגדר השביל בתב"ע מס' 6/119/03/7 משנת 1995, כ"שטח פרטי פתוח" ("ש.פ.פ."), עם זכות מעבר לרכב.

בהתאם לתכנית, בסעיף 9.3., מוגדר ש.פ.פ.:

"שטח פרטי פתוח:

מיועד לגינון, ניקוז מערכות תשתיות ושבילים עם זכות מעבר לרכב של בעלי השטח בלבד. שטח פרטי פתוח בתכנית זו משמש בעיקר כגישה למגרשי מגורים שאין להם חזית צמודה לדרך והוא יחולק וירשם לטובתם.

לטענת עשוש, רכשו מסינג את המגרש עליו בנו את ביתם בשנת 2015. בשנת 2018, ערכו מסינג שינויים בחצר, ובין היתר, גידרו את חצר ביתם הגובלת עם השביל (דבר המבורך לכשעצמו), החלו לעשות שימוש בשטח הציבורי לשם חניית רכביהם והם פלשו לחלק מחזית הדרך הציבורית, בחזית ביתם.

בין היתר, סגרו מסינג את הכניסה לביתם שהיתה בכיוון החזית ופרצו פתח בכיוון השביל, כך שהיום הגישה היחידה לביתם של מסינג הינה מתוך השביל.

לטענת עשוש, בעשותם כן, גורמים מסינג לסיכון בטיחותי, בשל מעבר של הולכי רגל על השביל ובפרט בעת היציאה משער ביתם של עשוש.

כמו כן, מסינג ואורחיהם חונים על השביל, באופן שאינו מאפשר לעשוש להגיע אל ביתם ומספר פעמים אף חסמו מסינג במכוון את הדרך לביתם של עשוש.

עשוש טוענים, כי כיוון שמדובר בש.פ.פ., אשר אמור להירשם על שמם, הרי שאין למסינג היתר כלשהו לפרוץ את השער מכיוון השביל וכן אינם יכולים לעשות שימוש כלשהו ברכבם על השביל.

בתביעתם עותרים עשוש לחייב את מסינג לסלק ידם מהשביל, להימנע מלעשות שימוש בשביל, בין רגלית ובין באמצעות כלי רכב, לחסום את שער הכניסה הגובל בשביל וכן להימנע מחסימת שדה הראיה של כלי רכב היוצאים מהש.פ.פ. באופן שבו לא יחנו את רכבם באותה חניה על הדרך הציבורית, שניכסו לעצמם במסגרת אותו שיפוץ שעשו.

3. בד בבד עם הגשת התביעה, הגישו עשוש בקשה לסעד זמני, היא הבקשה שלפניי.

במסגרת בקשתם לסעד זמני, עותרים עשוש לאסור על מסינג לעשות שימוש בשביל, זאת לאור אירועים אלימים שהיו בין הצדדים, על רקע השימוש בשביל, שימוש שהוא ממילא אסור על ידי מסינג.

4. מסינג הגישו תגובתם לבקשה, שבמסגרתה העלו טענותיהם ביחס לבקשה.

בין היתר, טענו מסינג לדחיית הבקשה על הסף, עקב טענות סף, שעניינן חוסר סמכות עניינית, חוסר ניקיון כפיים, שיהוי והעדר דחיפות, העדר עילה העדר יריבות, היות התביעה קנטרנית, היות הסעד הזמני זהה לסעד העיקרי, היות הבקשה בקשה לסעד עשה ולא צו מניעה, השתק עילה, השתק פלוגתא והעדר מלוא הצדדים הרלוונטיים להליך.

לגופו של עניין טוענים מסינג, כי אמנם, בתב"ע עליה מבססים עשוש את בקשתם, מוגדר השביל כש.פ.פ., אך תב"ע זו שונתה במסגרת תכנית שיכון ציבורי (תשצ"ר) מאוחרת, מספר 4/655/3 משנת 2004. בתכנית המאוחרת מוגדר השביל כשביל להולכי רגל. גם לפי התב"ע הראשונה, לא נאסרה תנועת הולכי רגל על השביל וממילא, כיוון שהשימוש היחיד שמסינג עושים על השביל הוא בהיותם הולכי רגל, הרי שהם אינם עושים שימוש אסור בשביל.

לטענת מסינג, ייתכן ואורחיהם עמדו עם רכבם על השביל לדקות ספורות, לשם העלאת או הורדת נוסעים, או לעניין קצר, ורק פעם אחת, החנה אורחם את רכבו על השביל ועשוש דאגו במקרה זה לזמן את המשטרה.

בפועל, מי שעושה שימוש אסור בשביל הם עשוש, אשר מחנים את רכבם על השביל, שאינו אמור לשמש לחניה, אלא לכל היותר למעבר.

עשוש חוסמים את דרך הכניסה לביתם של מסינג בצורה מסוכנת, כך שמסינג לעיתים מתקשים לצאת מביתם וכשם היוצאים מהבית, הם חשופים לפגיעת כלי הרכב החונים בסמוך לשער היציאה.

כן טוענים מסינג, כי את השינוי שעשו בביתם, עשו באישור וועד האגודה, ובעידודו, שכן טרם השינוי, היו מחנים מסינג את אחד מרכביהם על הדרך ובשינוי הם מפנים מקום חניה.

עוד טוענים מסינג, כי כל תביעתם של עשוש הינה כדי להקדים רפואה למכה, שכן מסינג הם אלה שביקשו להגיש תביעה כנגד עשוש, על פלישה שפלשו עשוש לחצר ביתם.

5. ואמנם, בהתאם להצהרתם זו, לא אחרו והגישו מסינג נגד עשוש את התביעה שבה"פ
73562-06-20.

בתביעתם, עותרים מסינג לשניים: האחד, מסינג טוענים, כי עשוש פולשים לשטח מגרשם של מסינג ומבקשים, כי עשוש יסירו את הפלישה לחצר ביתם וכן ישלמו דמי שימוש ראויים עבור השימוש שעשו בשטח הפלישה.

כן עותרים מסינג, ביחס לשביל, כי עשוש לא יחנו על השביל ויאפשרו שימוש למסינג ולבני ביתם בשביל, שהוא שביל להולכי רגל.

6. מסינג, אשר בתגובה לבקשת עשוש לסעד זמני, העלו כל טענה אפשרית לדחיית הבקשה על הסף, אף הם הגישו בקשה לסעד זמני במסגרתה ביקשו לאסור על עשוש לחסום את דרכם לשער הכניסה לחצר ביתם ולחנות בסמוך לשער הכניסה, או על השביל בכלל, שכן חנייה זו מסכנת את באי ביתם של מסינג. כן עתרו ביחס לשטח הפלישה, לאסור על עשוש לבצע כל פעולת בנייה בשטח הפלישה, זאת לאחר שראו, כי עשוש הניחו במקום חומרי בנייה.

תביעתם של מסינג הוגשה ביום שנקבע לדיון בבקשה לסעד זמני שהוגשה על ידי עשוש.

7. בהתאם להסכמת הצדדים, הדיון בבקשות לסעד זמני התקיים במאוחד. הצדדים לא הגיעו לעמק השווה בעניין בקשותיהם לסעד זמני ולפיכך, בעלי הדין יהונתן מוריאל מסינג מחד ויורם עשוש מאידך נחקרו על תצהיריהם והצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

8. אחר ששקלתי טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי עיקר הבקשות להידחות.

אציין, כי אין בדעתי להיכנס בשלב זה לכל טענות הסף שנטענו על ידי מסינג בתגובתם לבקשה המקורית. טענות הסף בחלקן יכולות להתאים אף כטענות סף בבקשת מסינג עצמם.

לאור מסקנתי לגופן של בקשות, אף אין בדעתי להידרש לבקשת עשוש לדחות את בקשת מסינג כיוון שזו אינה נתמכת בהתחייבות עצמית. יצויין, כי הוגשה התחייבות עצמית של מר מסינג, אך לא של הגב' מסינג.

9. עניינית, עניין לנו בשכנים, שלאורך שנים, לפחות משנת 2018, שניהם עושים שימוש בשביל. ככל הנראה, לאחרונה, המחלוקת בין הצדדים החריפה, דבר שהוביל את הצדדים לבית המשפט. אלא, שסבורתני, שהעובדה שהצדדים שמו רגלם בשערי בית המשפט, אינה מצדיקה שינוי המצב הקיים במסגרת סעד זמני וכשם שהצדדים ניהלו את חייהם במקום עובר להגשת תביעותיהם, איני רואה כל מניעה לכך שיוסיפו וימשיכו להתנהל עד להכרעה בתובענות.

הצדדים שניהם הצביעו על סיכון חיי אדם במצב הקיים. מסינג טוענים לסיכון חיי אדם בכך שלא מתאפשר להם לצאת בבטחה מביתם ואילו עשוש טוענים, כי עצם היציאה מביתם של מסינג מסכנת את מסינג מפני כלי הרכב שבמקום וגם חנייתם של מסינג בקצה שביל מפריעה לשדה הראיה של הנוהגים בדרך.

שני הצדדים אף מפנים להתנהגות אלימה, או מסוכנת, על רקע הסכסוך.

איני סבורה, כי הצדדים הצביעו על סיכון מיוחד הנובע מהשימוש בשביל. שני הצדדים הצביעו על אירועים מיוחדים, שבהם, לטענתם, הצד האחר סיכן במכוון את משפחת המבקש. סיכון במכוון, ממילא אינו מהווה סיכון מעצם השימוש בשביל וככל שקיים סיכון מכוון במישור הפלילי, יש לנקוט בהליכים במישור זה.

יש לזכור בהקשר זה, כי על השביל עוברים באין מפריע בני משפחת טל והם אף מחנים את רכבם על השביל (הדייר של משפחת טל הוא זה שמחנה את רכבו בפועל על השביל). עובדה זו אינה מפריעה לאף אחד מהצדדים, לא מצד החנייה ולא מצד הנסיעה בכביש ודומה, כי היחס למשפחת טל מלמד, כי המחלוקת בין הצדדים היא במישור האישי ולא דווקא מחלוקת עקב עצם השימוש בשביל ומכל מקום, לא כזו המצדיקה מתן סעדים זמניים, בהינתן ההלכות הכלליות בעניינם של סעדים זמניים, לפיהן, בית המשפט יותיר את המצב הקיים על כנו, עד להכרעה בתובענה העיקרית.

10. אציין לגופה של מחלוקת, כי הצדדים חלוקים ביניהם לעניין זכות השימוש בשביל, כאשר כל אחד מהצדדים נאחז בתכנית אחרת כתכנית התכנונית המחייבת. עניין זה טעון בירור, בין היתר באמצעות רשויות התכנון ואף עשוש עצמם ראו בכך סוגיה שבמומחיות, כאשר צרפו חוות דעת מקצועית בעניין.

מכל מקום, במחלוקת זו, סבורתני, כי כבר עתה ניתן לומר, כי על פניו, אין מניעה גם לפי הפרשנות אותה נותנים עשוש לתכנית, כי הולכי רגל ילכו בשביל וגם אם ישנה בעלות בשביל, היא בעלות שאינה משנה מאפיון השביל כשטח ציבורי פתוח, אם כי עדיין מתקיימת השאלה התכנונית בדבר פתיחת פתח לכיוון השביל.

מסינג הבהירו, כי הם עצמם אינם חונים על השביל ולכל היותר אורחיהם הם אלה שנוסעים על השביל באופן אקראי בלבד ודומה, כי עשוש מסכימים, כי אמנם מסינג עצמם אינם חונים על השביל.

11. לפיכך, סוגיית פתיחת השער, שעניינה למעשה שימוש שעושים מסינג בשביל כהולכי רגל בלבד, היא סוגיה שיש לבחון מול רשויות התכנון ואם אינה נוגדת את התב"ע, הרי ממילא עצם המעבר על השביל, בין אם לצורך כניסה לבית משפחת מסינג ובין אם כהליכה סתם על השביל, היא הליכה שעשוש לא יוכלו למנוע.

12. מסינג הבהירו, כי הכרעה בסוגיה זו רלוונטית גם למגרשים אחרים, אלא שאיני סבורה, כי עניין זה רלוונטי במסגרת ההליך שלפניי, בפרט כאשר רשויות התכנון והרישוי אינן חלק מההליך.

13. הנני סבורה, כי עניין אחד מחייב הכרעה בהליך שלפניי.

התרשמתי, כי עם ההסלמה במערכת היחסים בין הצדדים, החלו עשוש לחנות מול פתח שער ביתם של מסינג, באופן המונע ממסינג אפשרות יציאה מביתם, בכלל ובאופן בטוח בפרט.

עשוש הסבירו, כי לעתים כשהחניה לאורך כל השביל תפוסה, הם נאלצים לחנות מול שער ביתם של מסינג.

מסיגנ מוסיפים וטוענים בעניין זה, כי כאשר עסקינן בש.פ.פ., לשיטת עשוש, המאפשר גישה אל ביתם של עשוש, או כאשר עסקינן בשביל להולכי רגל, בכל מקרה, אין אפשרות לחנות על השביל ועשוש בוודאי אינם יכולים לדרוש, כי מסינג לא יעברו על השביל, כאשר הם עצמם חוטאים בכך שהם מחנים את רכביהם על השביל, שהוא שביל להולכי רגל, ולא עושים בו שימוש למעבר בלבד.

14. התרשמתי, מבלי להכריע בשלב זה בסוגיית עצם זכות החניה על השביל, כי עשוש לכאורה, אמנם, אינם מגלים רגישות לעצם העובדה ששער היציאה היחיד של מסינג הוא מכיוון השביל ומעצם העובדה שעשוש אינם משלימים עם עובדה זו, הם ממילא אינם מוכנים להתחשב במסינג בעניין זה והם מחנים את רכבם מול שער הכניסה, גם אם לא במכוון, אזיי בחוסר התחשבות.

שער הכניסה מהווה, כאמור, שער הכניסה היחיד של מסינג מזה למעלה משנתיים. עשוש יכולים היו לפנות לרשויות התכנון על מנת לשנות את המצב הקיים (לטענת מסינג, עשוש אמנם פנו לרשויות התכנון והבניה בעניין ונדחו). כל עוד, זהו המצב הקיים, על עשוש לאפשר למסינג יציאה בטוחה מביתם והם אינם יכולים לקבוע עובדות בשטח. קביעת עובדות בשטח, תוך כדי פנייה לבית המשפט בבקשה למתן סעד, בוודאי לא יכולה להוות פניה בכפיים נקיות לבית המשפט.

15. במהלך הדיון שהתקיים, ניסה בית המשפט למצוא פתרון להנחת דעת שני הצדדים בעניין זה, כאשר עוד בטרם נדונה בקשתם של מסינג, ראה בית המשפט קושי בהעדר אפשרות של מסינג לצאת מביתם, אלא שהעניין לא צלח.

לפיכך, והיות והתרשמתי, כי מאזן הנוחות בעניין זה נוטה לטובת מסינג, כך שעד הכרעה בתובענות, יוכלו לצאת את ביתם בבטחה, מבלי לשנות את המצב בשטח, מצאתי מקום ליתן סעד זמני לפיו, עד להכרעה בתובענת מסינג, נאסר על עשוש, או על מי מטעמם, להחנות את רכבם בסמוך לשער הכניסה לביתם של מסינג. האיסור יחול בשטח ברדיוס של מטר אחד מכל נקודה משער הבית.

איני סבורה, כי דחיית ההכרעה בעניין זה עד לסיומו של הליך תביא לנזק משמעותי לעשוש, כאשר הדבר יגרום להם לכל היותר לחוסר נוחות, כשלשיטתם, ממילא הם לא מחנים את רכבם כדבר שבשגרה מול פתח ביתם של מסינג ולפיכך מצאתי מקום כתנאי לכניסתו לתוקף של הצו, להסתפק בהתחייבות עצמית של מסינג. היות והגב' מסינג טרם חתמה על התחייבות עצמית, הרי שתנאי לכניסתו לתוקף של הצו הינו חתימת הגב' מסינג אף היא על התחייבות עצמית.

16. אשר לשטח הפלישה הנטען בתביעת מסינג, מדובר בפלישה שהיתה ידועה למסינג כבר משנת 2015, עת רכשו את המגרש עליו הקימו את ביתם. בין הצדדים התנהל משא ומתן באשר לשטח הפלישה, כאשר המחלוקת שנותרה היא מהו המרחק שעשוש יזיזו את הגדר החוצצת בין המגרשים.

הבקשה דנן הוגשה על רקע טענתם של מסינג, כי ראו שעשוש הניחו חומרי בנייה על שטח הפלישה.

בישיבה הראשונה שהתקיימה בהליך, במסגרת בקשת עשוש בלבד, כאשר באותו יום הוגשה תביעת מסינג והבקשה לסעד זמני על ידי מסינג, הצהירו עשוש, כי אין בדעתם לבצע כל עבודות בנייה חדשות וכי עבודת הבניה היחידה שבוצעה בשטח הפלישה היא החלפת ריצוף. זאת ועוד, בית המשפט הבהיר, כי גם אם תבוצענה עבודות, אלו לא תהוונה שיקול לאי מתן הסעד העיקרי בתובענה.

למרות האמור, עמדו מסינג על בקשתם, זאת לאחר שבישיבה הראשונה עמדו בלהט על תשלום הוצאות, כיוון שלטענתם, הבקשה לא היתה אמורה להיות מוגשת מלכתחילה.

גם בחלוף המועד, כאשר סיכומי הצדדים הוגשו כחודשיים לאחר הדיון בתובענה, ומסינג נוכחו לראות בשטח מהן העבודות שבוצעו, לא מצאו מסינג מקום לחזור בהם מבקשתם לסעד זמני בעניין זה.

17. סבורתני, כי מלכתחילה הבקשה לא היתה במקומה. מדובר בפלישה, שלטענת עשוש, נעשתה, עוד לפני שרכשו את ביתם בשנת 2008. יצויין, כי עשוש טענו לעניין כבר בעת שהגישו את תביעתם הם, מבלי להסתיר קיומה של מחלוקת בעניין, הגם שלא היתה חלק מהמחלוקת בהליך.

אין כל בסיס לפיכך להגשת בקשה לסעד זמני בעניין, שכן המצב הקיים בעינו ממילא עומד, עד להכרעה בסוגיה ואם אמנם חששו מסינג באמת ובתמים בעת הגשת הבקשה, לכך שייעשה שינוי בשטח, הרי שלאור הצהרתם של עשוש, ראוי היה כי יסירו בקשה זו, שהתגלתה כבקשה חסרת בסיס וחבל על כי הדבר לא נעשה.

מכל מקום ולמען הסר ספק, לא מצאתי מקום ליתן סעד זמני, שעה שלא הוכח, כי עשוש מתעתדים לשנות את המצב הקיים וכי שינוי כזה, גם לו נעשה, היה בו כדי להשפיע על החלטת בית המשפט, כששטח הפלישה כולל מרפסת ולא בנייה מאסיבית אחרת.

18. לאור כל האמור, מצאתימקום להסתפק בסעד כמפורט בסעיף 15 לעיל.

לא מצאתי בנסיבות העניין מקום ליתן צו בדבר הוצאות.

19. שתי התובענות הוגשו בדרך של המרצת פתיחה. לא ברור מדוע הוגשו התובענות בהליך זה, כאשר על פניו, הסעדים המבוקשים אינם סעדים המתאימים לבירור בדרך של המרצת פתיחה.

הצדדים יתנו, לפיכך, עמדתם לעניין בתוך 20 יום וכן יתנו הצדדים בתוך אותו מועד דעתם לשאלת איחוד הדיון בתובענות.

קובעת תזכורת מעקב ליום 1.12.20, לשם קביעת סדרי דין אחר מתן עמדות הצדדים.

ניתנה היום, י"ב תשרי תשפ"א, 30 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.