לפניי בקשת הנאשם 3, להורות על איסור פרסום שמו וכן כל פרט מזהה אחר, בקשה לפי סעיף 70 (ה3)(1) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984 .

רקע ועובדות:

כנגד הנאשם ושני נאשמים נוספים, אשר שירתו ביחידת הבילוש בנמל התעופה בן גוריון , הוגש כתב אישום, המייחס להם עבירות של פציעה בנסיבות מחמירות בצוותא חדא - עבירה לפי סעיף 334, בנסיבות, סעיף 335(א)(2), יחד עם סעיף 29 (ב) לחוק העונשין, התשל"ז 1977 , עבירה של כליאת שווא - עבירה לפי סעיף 377 יחד עם סעיף 29 (ב) לחוק העונשין, עבירה של איומים - עבירה לפי סעיף 192 יחד עם סעיף 29 (ב) לחוק העונשין, עבירה של שיבוש מהלכי משפט - עבירה לפי סעיף 244 יחד עם סעיף 29 (ב) לחוק העונשין.

כעולה מכתב האישום, מזה שנים קיים סכסוך מתמשך בין מאבטחי רשות שדות התעופה בנתב"ג לבין אנשי המשטרה המשרתים במקום, על רקע מקצועי בנוגע לחלוקת הסמכויות בנתב"ג. סכסוך זה, בין היתר, עמד ברקע האירועים המתוארים בכתב האישום.

י.ב. עובד כמאבטח סמוי ברשת שדות התעופה (להלן: "י.ב.") במסגרת תפקידו אחראי, בין היתר, על האבטחה בנתב"ג.

נאשמים 1-3 עובדים כשוטרים סמויים ביחידת בילוש משטרתית בטרמינל 3 בנתב"ג . נאשם 2 שימש כראש הצוות של נאשמים 1 ו-3.

ביום 1/12/19, במהלך משמרת בטרמינל 3 בנתב"ג, סמוך למסוע מספר 6, הבחין י.ב. בנאשם 1, לאחר שחשב שהוא אחד הנוסעים במקום וחשדו התעורר לאור התנהגותו. י.ב. ניגש אל נאשם 1, הזדהה בפניו באמצעות תעודת מנוי כאיש בטחון וביקש ממנו להזדהות בפניו באמצעות תעודה.

נאשם 1 ידע כי מדובר במאבטח סמוי בטרמינל, עוד בטרם הזדהה י.ב. בפניו. זעמו של נאשם 1 עלה בעקבות בקשתו של י.ב. להזדהות, והשיב לי.ב. כי הוא עצמו שוטר סמוי, והציג בפניו בחטף תעודה.

בשלב זה ניגשו השניים לחדר הבילוש של היחידה, הממוקם מול מסוע 6 , שם הציגו זה בפני זה את תעודת המינוי שלהם. לאחר מכן, כל אחד שב לעבודתו בטרמינל 3.

בסמוך לאחר מכן, התקשר נאשם 1 לנאשם 2, וסיפר לו על המתואר בסעיפים 1-2 לכתב האישום. בתגובה הגיע נאשם 2 לטרמינל 3, לאזור מסוע 6, ופגש בי.ב ובנאשם 1.

נאשם 2 החל לצעוק על י.ב. ואמר: "מי אתה חושב שאתה, חתיכת חוצפן...אתה לא יודע עם מי הסתבכת ... אני אדאג שהפעם זה ייגמר אחרת... אתם התבלבלתם כל המאבטחים פה, זה הסוף שלכם, שמעת אותי?".

עתה, בעוד נאשם 1 לצדו, התקשר נאשם 2 לנאשם 3, והורה לו להגיע אל מתחם מסוע 6. עם הגיעו של נאשם 3 למקום, אמר לו נאשם 2 בכזב כי י.ב. סירב להזדהות. נאשם 3 ידע גם הוא כי י.ב. משרת כמאבטח בשדה התעופה.

בשלב זה הודיע נאשם 2 לי.ב. כי הוא עצור. י.ב. שאל לעילת המעצר והסביר כי לא יכול להשאיר ללא השגחה את האזור אותו הוא מאבטח, וביקש להודיע על כך למפקד שלו לפני שהוא מתלווה אליהם.

נאשם 2 סירב לבקשתו של י.ב. והורה לנאשמים 1 ו- 3 לאזוק אותו. הנאשמים אחזו בחוזקה בי.ב. שניסה להתקשר למפקדו ולהודיע לו על מעצרו. או אז, הצליח י.ב. לחמוק מאחיזת הנאשמים, התקשר למפקדו ועדכן אותו בדבר מעצרו. בתגובה, עטו הנאשמים על י.ב. ודחפו אותו לעבר מסוע 6 תוך שנאשם 2 חבט באמצעות אגרופו, בפניו של י.ב.. כתוצאה מהמכה הוטח י.ב. על המסוע. אז, אחזו נאשמים 1 ו- 3 את י.ב. בזרועותיו, העמידו אותו על רגליו וגררו אותו לעבר החדר. נאשם 2 צעד מאחורי י.ב.

בסמוך לכניסה לחדר, בעט נאשם 2 בגבו של י.ב. כתוצאה מהבעיטה ניתק י.ב. מאחיזתם של נאשמים 1 ו- 3, הסתובב כתוצאה מהבעיטה ניתק י.ב. מאחיזתם של נאשמים 1 ו-3, הסתובב לעבר הנאשמים, ושאל את נאשם 2 לפשר הבעיטה. בתגובה, דחף בעצמה נאשם 3 את י.ב. שהועף לעבר קודן ברזל הממוקם בכניסה ונחבט בפניו. כתוצאה מכך, נחבל י.ב. ונגרם לו חתך עמוק בלחיו הימנית באורך של כ-4 ס"מ אשר הצריך תפרים.

בשלב זה, הכניסו הנאשמים את י.ב. לחדר, אזקו אותו, והושיבו אותו על כיסא. אז, איימו הנאשמים על י.ב. וצעקו לעברו: "הפעם אתם תשלמו על זה, אתה מסרב לשוטר?... אתה תקפת שוטר אין לך מושג לאן נכנסת, אני מבטיח לך ילד שאתה תשב בבית סוהר על זה?.

במהלך עשרים דקות לערך, כלאו הנאשמים את י.ב. בחדר, שלא כדין, ומנעו כניסתם של מספר בעלי תפקידים במערך האבטחה של נתב"ג, לרבות מפקדו של י.ב, וחובשים שעמדו מחוץ לחדר וביקשו להיכנס.

אז, בהגיעם של גורמי פיקוד בנתב"ג, אפשרו להם הנאשמים להיכנס לחדר. מפקדם של הנאשמים, שהבחין בי.ב המדמם, הסיר מעליו את האזיקים, פתח את דלת החדר והכניס את החובשים כדי שיעניקו לי.ב. טיפול רפואי.

בסמוך לאחר מכן, כתבו הנאשמים דו"חות פעולה כוזבים, והשמיטו את האלימות שהופעלה כלפי י.ב, וכן ציינו עילת מעצר כוזבת לפיה י.ב. סירב להזדהות בפניהם וסירב לעיכוב.

במעשיהם המתוארים לעיל, תקפו הנאשמים בצוותא חדא את י.ב שלא כדין וגרמו לו לחבלה של ממש, עצרו את י.ב. שלא כדין, איימו על י.ב. בפגיעה שלא כדין בחירותו בכוונה להפחידו ועשו מעשה בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין.

הבקשה לאיסור פרסום:

הנאשם 3 הגיש בקשה לאיסור פרסום שמו, שכן לטענתו, נסיבות תיק זה עולות בגדרי הוראות סעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט, המתיר לו הגנה מפני פרסום שמו, כאשר עסקינן במניעת פעילות חבלנית עוינת.

לטענתו, הוא נקרא לאירוע כתגבורת, ופעל בהתאם למצג שהוצג לו על ידי מפקדו, בהתאם למצג זה, מדובר היה במעצר כדין, שנעשה בשל אירוע פעל פוטנציאל בטחוני בנתב"ג. אשר על כן, שאלת תחולתו של הוראת החיקוק בנסיבות האירוע יש לבחון על פי מצב תודעתו של הנאשם 3, בזמן אמת, לפיכך, אף אם יתברר כי לא מדובר באירוע בטחוני, יש לבחון את מצבו התודעתי של הנאשם בעת האירוע.

המאשימה מתנגדת לבקשה, כידוע הכלל הינו פרסום ואין בנימוקי הבקשה נסיבה המצדיקה חריגה מכלל זה. בנסיבות תיק זה לא חלה באופן כלשהו ההוראה הקבועה בסעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט מאחר שלא היה כל אירוע בעל פוטנציאל בטחוני, או חשש לאירוע כזה.

בתיק דנן, עקב סכסוך בין יחידת המשטרה בנתב"ג לבין יחידת האבטחה בנתב"ג, תקפו הנאשמים 1 -3 מאבטח בזמן משמרת.

טענות הצדדים במהלך הדיון:

ביום 12/7/20 התקיים דיון במעמד הצדדים, במהלכו שבו ב"כ הצדדים על טענותיהם, תוך שב"כ הנאשם הוסיפה כי בד בבד עם הגשת כתב האישום, התקבלה החלטת קצין המאוימים, אשר מצאה את הנאשם 3, כמאוים "דרגה 2".

עוד טענה ב"כ הנאשם כי הנאשם 3 לא הכיר את המתלונן, הוא לא הכיר את הרקע לסכסוך בין השוטרים למאבטחים ונקרא אך לסייע באזור, עומדת לו הגנה המופיעה בהוראות סעיף 70ה3(1) לחוק בתי המשפט. הנאשם 3, לא טען בשום שלב כי הוא מכיר את המתלונן כמאבטח.

באשר לעילת המאוימות, טענה ב"כ הנאשם, כי צו איסור פרסום על השם הוא הפיך, אם כתב האישום לא יבוטל, ניתן להורות על פרסום, הנאשם הוגדר מאוים, השיח ברשת לובה והתנהלות המאשימה חסרת תום לב.

עוד טענה ב"כ הנאשם כי המאשימה נהגה בחוסר תום לב אובייקטיבי ובנסיבות אלה הרי שדינו של כתב האישום להתבטל.

עוד העלתה ב"כ הנאשם טענות שונות באשר לאופן ניסוח כתב האישום שמעוררות ספק באשר לתקפותו של כתב האישום.

לטענת ב"כ הנאשם, שמות הנאשמים פורסמו, חרף כך שהוגשה בקשה לאיסור פרסום שמם של הנאשמים עוד בטרם הוגש כתב האישום.

ב"כ המאשימה טענה כי אכן הנאשם הוכרז כמאוים "דרגה 2", ממש בסמוך לדיון שהתקיים בפניי. עוד טענה, כי בניגוד לטענת ב"כ הנאשם, הנאשם בהודעתו מסר כי ידע כי המתלונן משמש כמאבטח בנתב"ג, כך למשל טענה ב"כ המאשימה כי הנאשם טען כי: "שהגעתי אליהם שמתי לב שהאם שמדברים איתו הוא מאבטח בגלל האוזנייה שהייתה שם וגם האקדח... פניתי אליו שיזדהה הוא התעלם וניהל שיחת טלפון עם הממונים עליו להבנתי".

זאת ועוד, המאשימה הודיעה לב"כ הנאשמים, קודם להגשת כתב האישום שהוגש כנגדם, ואפשרה להם להגיש בקשה לאיסור פרסום, אף שהודיעה לב"כ הנאשמים, כי בכוונת המאשימה להתנגד לאיסור פרסום.

זאת ועוד, המאשימה הודיעה לכלי התקשורת, כי מאחר שתלויה ועומדת בקשה לאיסור פרסום, היא מעבירה את עובדות כתב האישום ללא כל פרט מזהה.

דיון והכרעה:

פומביות הדיון היא אחד מעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית. עקרון זה זכה לעיגון בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68 (א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד 1984 .

עקרון פומביות הדיון, הינו ערך חוקתי, המשתלב בתפיסה הכללית הרואה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת הנגזרת מחופש הביטוי, בבחינת עקרון על, המאפיין את בסיס המשטר בחברה דמוקרטית (בש"פ 1071/10 פלוני נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] (ניתן ביום 25.2.10)). בבש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח' , פ"ד נח(6) 966, קבע בית המשפט העליון, כי חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ככלל, ותחולתם על ההליך השיפוטי בפרט, מבטיחים קיומם של שקיפות ומנגנוני בקרה על ההליך השיפוטי, אשר חיוניותם מהווה ערובה, לרמה, לענייניות ולטוהר ההליך השיפוטי. עוד נקבע בבש"פ 5153/04 כי יש לאזן את עקרון פומביות הדיון עם כבודו של החשוד. במבחן האיזונים, בין האינטרסים הנוגדים, עולה חדשות לבקרים השאלה, ידו של מי תהיה על העליונה, כאמור, עקרון פומביות הדיון, כופף עצמו לסוגי חריגים שמשקלם בנסיבות מסוימות יכול שיהיו כבדות משקל.

כפי שנקבע בבש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (18.7.2005):

"[...] אין חולקין שפומביות הדיון המשפטי, במובנו הרחב הכולל הן את קיום הדיון המשפטי באופן הפתוח לציבור הרחב והן במובן פרסום זהות בעלי הדין, מהווה סימן היכר לשיטה משפטית בחברה דמוקרטית, שיטת משפט המזמינה את כלל הציבור להיחשף לפעולותיה, ללמוד אותן, לבקרן ולהעריכן. פומביות הדיון חיונית היא. כך יכול כל אזרח להיחשף להליך המשפטי, בין אם עניינו בהליך הנו אישי ובין אם התעניינותו נובעת מכל טעם אחר. זכותו הבסיסית של כל אזרח לדעת, ללמוד ולחקור את המתרחש בתוך אולם בית המשפט, בטרקלין בו דנים על החטא ועונשו כמו גם את זהות השופט היושב בדין, את זהות בעלי הדין ואת טיבה של ההכרעה השיפוטית" (פיסקה 4 להחלטתה של השופטת ע' ארבל; וראו גם, בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות [פורסם בנבו] (20.6.2004); בש"פ 4815/05 ביטאר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.7.2005)).

תכליתו של עקרון פומביות הדיון, הוא להבטיח שקיפות ההליכים המתקיימים לפני בית המשפט, ולשמש בין היתר, אף כמנגנון בקרה על איכותם (ראו למשל: בש"פ 10731/08 מיצקין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 4.11.09) (להלן: "עניין מצקין"); בש"פ 2211/15 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 14.4.15)).

יחד עם זאת, חרף חשיבותו של עקרון פומביות הדיון, אין הוא עומד לבדו ובצידו חריגים, הרלוונטי לענייננו, נטען החריג הקבוע בהוראות סעיף 70(ה3)(1) לחוק בתי המשפט, אשר קובע בין היתר כי:

"[...] לא יפרסם אדם של שם חשוד או שם של נאשם, לרבות פרט אחר שיש בו כדי לזהותו, שהתקיימו בעניינו הנסיבות כאמור בסעיף 325(ו3) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו, 1955, והוא שוטר משמר הגבול, שוטר אחר – לענין פעילות מבצעית למניעת פעילות חבלנית עוינת בלבד...".

כפי שצוין לעיל, הנאשם טוען כי מתקיים בעניינו חריג זה, שכן הסרת צו איסור הפרסום, תסב לו נזק חמור, הן בין היתר בשל כך, כי פעל בהתאם למצג שהוצג לו על ידי מפקדיו, וסבר כי מדובר באירוע בטחוני.

בפסיקה נקבע לא אחת, כי יש לפרש החריגים לכלל פומביות הדיון על דרך הצמצום (בש"פ 1770/10 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 5.3.10)). כדי לגבור על הכלל הקובע את פומביות הדיון, על הנאשם להראות כי הפרסום יביא לפגיעה חמורה החורגת מן הפגיעה הנגרמת לכל נאשם באופן אינהרנטי כתוצאה מקיומו של הליך פלילי כנגדו. בין היתר ניתן למנות את אלה: פגיעה בשמו הטוב; פגיעה בבני משפחתו שלא חטאו; פגיעה כלכלית לו ולמקורביו; ולעיתים גם חשש לפגיעה בשלומו ובטחונו של הנאשם (בש"פ 197/12 חדד נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 16.2.12)) (להלן: "עניין חדד").

על יסוד העקרונות שפורטו לעיל, אעבור להלן מהכלל אל הפרט.

ראשית, הנני רואה לנכון להתייחס לטענה כי הנאשם נכנס בגדרי הוראות סעיף 70 (ה3)(1) לחוק בתי המשפט. אין לי אלא לדחות טענה זו, עיון בעובדות כתב האישום מלמד, כי הנאשם ידע כי המתלונן משמש כמאבטח בנתב"ג (סעיפים 5, 11 לכתב האישום). זאת ועוד ב"כ המאשימה, ציטטה מהודעתו של הנאשם 3, לפיה טען כי ידע עם הגיעו למקום, זיהה את המתלונן כמאבטח וזאת עקב האוזנייה באוזנו והנשק שנשא עליו, עוד ובהמשך טענה כי הנאשם 3, מסר בחקירתו כי הוא המתלונן שוחח עם הממונים עליו.

בשלב זה של ההליך, אין בפני בית המשפט את מלוא הראיות, ואולם על פני הדברים כעולה, לכאורה, מסעיפים 5-7 לכתב האישום, הרי שהנאשם 3 ידע כי מדובר במאבטח של שדה התעופה ואל בגורם חבלני עויין. מעבר לאמור בהודעתו על סממנים חיצוניים שהעידו על כך, הרי שצויין כי י.ב. ביקש מהנאשמים לשוחח עם מפקדו, בטרם יתלוו=ה אליהם וכן בקש שלא להותיר ללא השגחה את האזור אותו הוא מאבטח. כך גם ניסה להחמק מהם ולשחוחח עם מפקדו.

בכל אלה יש כדי ללמד כי לא מדובר בפעילות חבלנית עויינת.

די באמור לעיל, כדי לקבוע כי הנאשם לא נכנס בגדרי הוראות סעיף 70 (ה3)(1) לחוק בתי המשפט וכי הטענה שלפיה פעל מכוח הגנה זו אינה עומדת לו.

עוד טענה ב"כ הנאשם, כי עומדת לנאשם הגנת תום הלב, מפני התנהלות המאשימה חסרת תום הלב, בין היתר בשל ניסוח כתב האישום ומסירת פרטי הנאשמים לכלי התקשורת אף שהייתה תלויה ועומדת בקשה לאיסור פרסום שמו של הנאשם 3.

אף דין טענה זו להידחות, הדיון שבפניי עניינו בבקשה לאיסור פרסום שמו של נאשם, התנהלות חסרת תום הלב של המאשימה, אפילו תוכח שהייתה כזו, אינה נכנסת בגדרי החריגים שיש בהם כדי להורות על איסור פרסום שמו של הנאשם.

גם אם תתקבל בעתיד טענת ב"כ הנאשם שלפיה יש להורות על שינוי נוסחו של כתב האישום (ובשלב זה של ההליך אינני דנה באמור) הרי שאין בכך כדי להיעתר לבקשה ולהורות על איסור פרסום שמו של הנאשם.

במהלך הדיון, הוריתי למאשימה להעביר לעיוני את המשמעות של הכרזת הנאשם 3, כמאוים דרגה 2.

ממסמך שהוגש לעיוני ביום 19/7/20, עולה כי בקשת הנאשם 3, הוגשה כיומיים לאחר שהוגש כתב האישום כנגדו, ועניינו בפרסומים ברשת האינטרנט ממועדים שונים.

יודגש כי עם הגשת כתב האישום נגד הנאשמים ביום 7.7.20 פורסמו אף שמותיהם ברשתות השונות.

אוסף תגובות זה שהופיע ברשתות השונות נמסר לביהמ"ש במהלך הדיון על ידי ב"כ הנאשם במסמך מרוכז, אולם כאמור, עיון בו מעלה כי התגובות ניתנו במועדים שונים ולאו דוקא לאחר פרסום כתב האישום ולאחר שפורסמו שמות הנאשמים.

כך חחלק מהפרסומים והתגובות הם מדצמבר 2019 וינואר 2020.

עיון הן בפרסומים שהוגשו לי על ידי ב"כ הנאשם וכן בהערכת מצב ק' אח"מ מרכז, עולה כי לאור פרסום שמות השוטרים ברשתות החברתיות ישנם איומים על השוטרים בתגובות לכתבות (להלן גם: "טוקבקים").

בסיכומה של הערכת המצב, הוחלט להגדיר את הנאשמים, בשל תגובות אלה, כמאוימים רמה 2. עיון בטבלת רמות האיום וסלי האבטחה, מלמדת כי רמת הסיכון כלפי הנאשמים הינה נמוכה ומשמעותה: "הגדרה במערכת מוקדים, עדיפות בקריאות 100").

בנסיבות האמורות אני סבורה כי לא קיימת כל הצדקה, להורות על איסור פרסום שמו של נאשם 3, אף בשל הטענה למאוימות.

ראוי לציין, כלל פומביות הדיון הקבוע בסעיף 68 (א) לחוק בתי המשפט חל אף על חשודים שטרם הוגש נגדם כתב אישום, עוד בשלב שבו לא הוצגה לבית המשפט כל תשתית ראייתית בעניינם. ההוראות המתירות איסור פרסום, הן החריג ולא הכלל. זאת, על אחת כמה וכמה שעה שמדובר בנאשם ולא בחשוד. עצם הגשת כתב האישום מעידה על קיומה של רמה ראייתית מבוססת יותר לביצוע העבירה ועל כן נקודת האיזון נוטה לעבר זכות הציבורי לדעת והאינטרס הציבורי בפומביות הדיון (ענין מצקין לעיל).

סוף דבר, לאחר שבחנתי את החומר שהוצג בפניי ונתתי דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי אין בחומר כל בסיס לטענה שלפיה עומדת לנאשם הגנה של פעילות חבלנית עוינת, עוד לא מצאתי כי פרסום שמו של הנאשם יגביר את רמת האיום שנקבעה בעניינו של הנאשם, בהתחשב כי עיקר הדברים בתגובות לכתבות. זאת ועוד, חזקה על הגורמים המתאימים במשטרת ישראל, כי יעשו את כל הדרוש, על מנת למנוע כל חשש לפגיעה בשלומו ובטחונו של הנאשם.

לאור האמור לעיל, הבקשה לאיסור פרסום שמו של הנאשם נדחית.

החלטתי תיכנס לתוקף ביום 22.7.20 בשעה 14.00, על מנת לאפשר לצדדים, ככל שרצונם בכך, להגיש ערר על החלטה זו.

המזכירות תעביר את החלטתי אל ב"כ הצדדים.

ניתנה היום, כ"ז תמוז תש"פ, 19 יולי 2020, בהעדר הצדדים.