1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 05.07.20 (הוועדה), אשר קבעה למערער נכויות זמניות בגין גב תחתון אך שללה קשר סיבתי בין תלונות המערער בתחום הנפשי לבין התאונה. (להלן: "ההחלטה")

רקע

1. המערער יליד 1985, כבאי במקצועו.
2. ביום 19.07.19 נפגע המערער בתאונה שהוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. הפגימה שהוכרה "כאב גב תחתון".
3. ביום 16.04.20 קבעה ועדה רפואת מדרג ראשון למערער נכויות זמניות.
4. על החלטה זו השיג המערער.
5. ביום 05.07.20 התכנסה ועדה רפואית לעררים על מנת לדון בערר המערער בהרכב מומחה פסיכיאטר, נוירוכירורג ואורטופד. בפני הוועדה התלונן המערער בתחום האורטופדי והנפשי, תוך שהוא מציין בתחום הנפשי, כי לפני התאונה לא היתה לו שום בעיית שינה או הזעה קרה וכי כל תקופת הקורונה הדבר השפיע עליו ועל המשפחה, המערער מאוד עצבני, והוא מסתובב עצבני באמצע היום מבלי לדעת מדוע, חסר סבלנות כלפי אשתו, מתעורר בבהלה בלילות, כמו פלאשבקים, קופצות לו תמונות מהאירוע. זה קורה 4-3 פעמים בשבוע.
6. ב"כ המערער טען כי המערער התחיל לקבל טיפול נפשי אחרי תקופת זמן כי לקח לו זמן להבין את המצב שלו, אבל כנראה לאור הסיטואציה הוא יפסיק לעבוד ככבאי, מדובר בתפקיד מבצעי בכיר, לאור התאונה הוא החל טיפול פסיכיאטרי.
7. הוועדה עיינה בבדיקות הדימות וערכה בדיקה פסיכיאטרית ואורטופדית תוך שהיא מפרטת ממצאי בדיקתה בפרוטוקול כדלקמן:

"מבחינה פסיכיאטרית:

נראה מסודר בהופעתו החיצונית, מבנה גוף אתלטי, עירני למתרחש סביבו, משתף פעולה באופן מלא.

מוסר תלונות שנשמעות ככל הנראה ביטוי לתסמיני חרדה דיפוזית לכאורה של פלאשבקים ושל סיוטי לילה, לא תואם את התופעה המוכרת במסגרת PTSD.

הוגש סיכום ביקור אצל ד"ר מנוחין מיום 9.6.2020 דהיינו כעבור כשנה לאחר הפגיעה.

בדיקות דימות:

.

.

מבחינה אורטופדית:

צבע עור וחום תקין ...."

1. בסיכום דיוניה קבעה הוועדה:

" מבחינה פסיכיאטרית, לא הוכח קשר סיבתי, מדובר על ביקור חד פעמי אצל פסיכיאטר כעבור כשנה מאז הפגיעה, אופי התלונות אינו תואם של התופעה מסוג PTSD, או מצב תגובתי אחר.

מבחינה אורתופדית נוירולוגית, לנוכח תוצאות הבדיקה הגופנית, ללא קיפוח או גירוי עצבי, רישום בדיקות דימות ובדיקות עזר ללא ביטוי בבדיקה גופנית ממצאי בדיקת EMG, הועדה דוחה את הערר.

הועדה סבורה שתלונותיו על כאבי צוואר שהופיעו זמן רב לאחר אירוע תאונתי הנדון, ללא תיעוד סמוך למועד התאונה או רישום בדוח טיפולים לאחר אירוע תאונתי הנדון, אין קשר סיבתי לתלונותיו על כאבי צוואר ומנגנון אירוע תאונתי הנדון".

(טעויות במקור)

לסיכום החליטה הוועדה לדחות את ערר המערער ולהותיר את החלטת הוועדה מדרג 1 על כנה בה נקבעו למערער נכויות זמניות בגין גב תחתון בלבד.

1. על החלטת הוועדה לשלול קשר סיבתי בין תלונות המערער בתחום הנפשי לבין התאונה, הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

1. להלן בתמצית פירוט טענות המערער:
2. היועץ הפסיכיאטרי בוועדה קובע, כי אין קשר סיבתי בין המצב הנפשי לבין התאונה, לאור העובדה כי המערער פנה לטיפול לאחר כשנה, כאשר היועץ מנתק את תקופת הקורונה מקביעתו וכן בשים לב לעובדה כי המדובר בפגיעה פיזית כה קשה כאשר הלחצים והמתחים הופיעו בתקופת הקורונה ביתר שאת ופנה במקביל ליעוץ.
3. פגיעות נפשיות יש בהן לעיתים מרכיב של שיהוי שכן האדם נאלץ להסתגל למצבו הבריאותי, תקופת שיקום ארוכה וכן הפסקת עבודה שגורמת למתחים קשים ופגיעות נוספות כפי שתיאר המערער בפרק התלונות.
4. הוועדה שללה קשר סיבתי נפשי מאולץ ועל אף האבחנה מטעמה, ממנה היא מתעלמת בסיכום בפרק המסקנות.
5. האבחנה לא חייבת להיות PTSD כפי שקבעה הוועדה ויכולה להיות גם אבחנה אחרת כמו הסתגלות למצב גופני וכיוצ"ב ובכל זאת אין כל דיון, ושלילת קשר סיבתי הוא מכריע למערער לאור מצבו הקשה האורתופדי.
6. הוועדה הופנתה לאישור ד"ר מנוחין מיום 09.06.20 שאליו לא ניתן היה להגיע טרם תקופת הקורונה וממנו עולה כי "למערער אין כל עבר, מאז התאונה סובל מכאבים עזים וקיימת פגיעה בתפקוד, סובל גם מחרדות מתחים לא ישן בלילות יש סיוטים מצב רוח ירוד עצבני וכם קובע אבחנה שונה מ PTSD כאשר קובע במפורש תסמנים נוספים פוסט טראומתים וממליץ על טיפול." (כך במקור)
7. המדובר בפרק זמן סביר לפיתוח תסמינים כאשר לא ניתן לשלול קשר סיבתי בהתעלם מנתונים סובייקטיבים אישיים, העבודה, אופי הפגיעה ותקופת הקורונה.
8. מצבו הנפשי של המערער התפתח עם הזמן, הוא רצה לנסות ולהתגבר ולא רצה לפנות לטיפול נפשי. בנוסף, הקורונה היתה מרכיב שבגללה לא יכל לפנות לטיפול.
9. על הוועדה להצביע בהתאם להלכת מרגוליס על תיעוד ומעקב טרם התאונה כאשר עד לתאונה היה בכשירות מבצעית במסגרתה תפקד היטב ועבד בצורה מיטבית קיבל תעודות הצטיינות, ומאז התאונה נפגע לחלוטין ביכולתו לעבוד, מתקשה בתפקוד והכל מקבל ביטוי בתיעוד הרפואי הרציף ובאישור רופא התעסוקה והדברים לא מקבלים כל ביטוי בפרוטוקול הוועדה תוך נימוק לאקוני.
10. מנגד, טען המשיב כי דין הערעור להידחות.
11. נימוקי הערעור אינם כל כך מתכתבים עם החלטת הוועדה.
12. ראשית, הוועדה אינה מנכה נכות ע"ח מצב קודם ולמעשה היא אינה קובעת כל נכות ממנה ניתן לנכות, כך שלא ברורה הטענה בנוגע להלכת מרגוליס.
13. הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית פסיכיאטרית וסבורה, כי המערער אינו מגלה תסמינים של PTSD בעוד שד"ר מנוחין מזהה תכנים פוסט טראומטיים.
14. בנסיבות, לא ברורה ההלנה בנוגע לוועדה השוללת PTSD, מה גם כי כתוצאה מתאונת העבודה זוהי האבחנה כשמה כן היא.
15. עם כל הכבוד, ההיתלות בקורונה נראית לא יותר אמתלה שכן לא סביר כי במשך שנה לא תמצא האפשרות לקבלת טיפול רפואי, במיוחד אם המצב כה חמור. מה גם המדובר בתקופה של כמעט שנה לפני פרוץ הקורונה. וכי בפועל כן מצא תור אצל ד"ר מנוחין דווקא בתקופת הקורונה, אלא שהוא עשה זאת כאשר הרכבת כבר יצאה מהתחנה ומעט מדי ומאוחר מדי.
16. בפני הוועדה עמד האישור הבודד של ד"ר מנוחין מיום 09.06.20 ולא ברור שרבוב האישור הרפואי מיום 14.07.20 המאוחר למועד התכנסות הוועדה.

דיון והכרעה

1. הלכה פסוקה היא כי בית הדין מוסמך לדון במסגרת ערעור על החלטות ועדות רפואיות לעררים רק בשאלות משפטיות. כבר נקבע, כי במסגרת סמכותו בוחן בית הדין אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (עב"ל (ארצי) 10014/98 יצחק הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).
2. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.
3. המערער, כבאי במקצועו נפגע בתאונה שאירעה ביום 19.07.19 וכתוצאה ממנה נגרם לו "כאב גב תחתון". בפני הוועדה ציין המערער כי לפני התאונה לא היו לו בעיות כלשהן מבחינה נפשית. והתופעות שהוא סובל מהן ותיאר לפני הועדה החלו בעקבות התאונה.

ד"ר מנוחין במכתבו מיום 09.06.20 מציין כי מאז התאונה סובל המערער מחרדות, מתחים, לא ישן בלילות, סובל מסיוטים, מצב רוח ירוד, עצבני כלפי אשתו וילדיו, מזיע בלילות ומוסר כי יש פלאשבקים. ד"ר מנוחין הוסיף כי המערער אובחן כסובל מהפרעת הסתגלות עם תכנים פוסט טראומטיים והמליץ על טיפול תרופתי והמשך טיפול ומעקב פסיכיאטרי.

1. בבדיקתה מציינת הוועדה, כי המערער נראה מסודר בהופעתו החיצונית, מבנה גוף אתלטי, עירני למתרחש סביבו ומשתף פעולה באופן מלא. הוועדה רושמת את תלונות המערער אשר לדידה נשמעות "ככל הנראה ביטוי לתסמיני חרדה דיפוזית לכאורה של פלאשבקים ושל סיוטי לילה" אך לא תואם את התופעה המוכרת במסגרת PTSD. בהמשך, קובעת הוועדה כי לא הוכח קשר סיבתי, שכן מדובר על ביקור חד פעמי אצל פסיכיאטר כעבור כשנה מאז הפגיעה וכי אופי התלונות אינו תואם של התופעה מסוג PTSD או מצב תגובתי אחר.
2. לטעמי החלטת הוועדה השוללת קשר סיבתי בין תלונות המערער במצב הנפשי לבין הפגיעה בעבודה אינה מפורטת באופן שניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה. שכן ראשית, בבדיקתה מתארת הוועדה באופן כללי את הופעתו החיצונית של המערער והיותו משתף פעולה באופן מלא. אולם מעבר לממצאים אלה, לא ערכה הוועדה בדיקה קלינית פסיכיאטרית מקיפה המתארת את מצבו הנפשי של המערער באופן שניתן להתחקות אחר קביעתה כי תלונות המערער אינן תואמות תופעה של PTSD. לטעמי בדיקת הוועדה כללית וחסרה התייחסות למצבו הנפשי של המערער ומדוע ממצאי בדיקתה של הוועדה אין בהם בכדי לענות על מצב של PTSD.
3. זאת ועוד, ד"ר מנוחין באישור הרפואי מטעמו מציין כי המערער לא מוכר לשירות פסיכיאטרי ומאז התאונה הוא סובל מחרדות ואובחן על ידו כסובל מהפרעת הסתגלות עם תכנים פוסטראומתיים והמליץ על טיפול תרופתי והמשך מעקב וטיפול פסיכיאטרי. בהחלטתה הוועדה שוללת כאמור קיומה של PTSD, אך לא נתנה את דעתה לאבחנה של ד"ר מנוחין כי המערער סובל מהפרעת הסתגלות בעקבות התאונה וכי עובר לתאונה המערער לא הוכר לשירותי הפסיכיאטרי.

סוף דבר

1. לאור האמור, הערעור מתקבל כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית לעררים (נפגעי עבודה), באותו הרכב מיום 5.7.20, על מנת שתדון בשנית בשאלת הקשר הסיבתי בין תלונות המערער בתחום הנפשי לבין התאונה המוכרת, תוך התייחסות לאבחנה של ד"ר מנוחין כי המערער סובל מהפרעת הסתגלות ולטענה כי מאז התאונה סובל המערער מחרדות, מתחים, הכל כמפורט במכתבו של ד"ר מנוחין מיום 09.06.20.

על החלטת הוועדה להיות מנומקת כדבעי. בין היתר, וככל שהוועדה תעמוד על החלטתה, תבהיר מדוע התסמינים שתיאר המערער בפן הנפשי לא יכולים להיחשב סימנים אופייניים למצב פוסט טראומתי או מצב תגובתי אחר ומדוע אין קשר בינם לבין קרות התאונה?

1. המערער ובא כוחו יוזמנו לוועדה לטעון טענותיהם בעילת ההחזרה.
2. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.
3. המשיב ישלם למערער הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 2,500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, ג' כסלו תשפ"א, (19 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.