לפניי עתירת אסיר שעניינה בקשתו של העותר לאשר לוֹ ביקור של אחיו – אסיר גם-הוא (בבית כלא אחֵר).

העותר מרצה עונש מאסר של שתים-עשרה שנים ומחצה בגין עבירת הריגה ועבירות נוספות (תחילת המאסר ביום 1.5.2018). כאמור, בעתירה ביקש אישור לפגוש את אחיו הכלוא בבית הסוהר "מעשיהו". המשיב מיאן לאפשר זאת, ולאחר עיון בחומר שלפניי ושמיעת טענות הצדדים לא מצאתי עילה להתערבותי.

כידוע, ביקורים בבית הסוהר הם בגדר טובת הנאה. משכך, מותנים-הם בהתנהגות טובה מצדו של האסיר. כך בכלל (תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978), וכך גם בהקשר הספציפי של ביקורים בין אסירים שהם קרובי משפחה מדרגה ראשונה (סעיף 18 לפקודת הנציבות 04.42.00, הקובע כי לא יאושר מפגש "לאסירים אשר תפקודם בבית הסוהר שלילי").

התנהגותו של העותר בין כותלי בית הסוהר אינה טובה; כך בהיבט המשמעתי וכך גם בהיבט המודיעיני (ראו ידיעות שמסתיימות בספרות 340, 312, 080, 499, 996 ו-861). די בכך כדי למקם את החלטתו של המשיב במתחם הסבירות, מה עוד שבימים אלה צומצמו הביקורים והליוויים בשל סכנות נגיף הקורונה, ועל צדקתה וסבירותה של מדיניות זו נכתב רבות (ראו לאחרונה: רע"ב 7575/20 מרדכי נ' מדינת ישראל (3.11.2020); עת"א 60848-09-20 בן חיים נ' שירות בתי הסוהר (11.11.2020)).

אני רואה לציין כי בדיון לפניי ביקשה באת-כוח העותר כי בהיעדר אישור לקיום מפגש פנים-אל-פנים, תישקל פגישה באמצעות "zoom". בתשובה הזכירה באת-כוח המשיב כי הבסיס להחלטה הוא התנהגות שלילית של העותר. אכן כך. עם זאת, יש להניח כי אם תוגש בקשה למשיב לאפשר פגישה באמצעות "zoom", הכוללת את נימוקיו של העותר, היא תבחן לפי הנהלים.

העתירה נדחית.

ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"א, 12 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.