30 נובמבר 2020

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 13.5.2020 (להלן: הוועדה), אשר דנה בעניינה של המערערת לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1957, וקבעה, כי לא חלה החמרה במצבה.

הרקע העובדתי

2. המערערת ילידת 1977, עובדת בחנות בגדים. המערערת נפגעה ביום 18.5.2012 בתאונת דרכים בדרך לעבודה. האירוע הוכר על ידי המשיב כתאונת עבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. הפגימות שהוכרו הן "כאבים ביד ימין וברגל ימין, סחרחורת וחבלה בגב".

3. ביום 23.10.2014 ועדה רפואית קבעה למערערת:

נכות זמנית בשיעור 30% מיום 18.8.2012 ועד 31.10.2012

נכות זמנית בשיעור 15% מיום 1.11.2012 ועד 31.12.2012

נכות יציבה בשיעור 5% לפי פריט ליקוי 34(ג)(1)-(2) מיום 1.1.2013

על החלטה זו הגישה המערערת ערר.

4. ביום 19.5.2015 התכנסה ועדה רפואית לעררים, אשר בדקה את המערערת וציינה בין היתר "נראית במצב של תת משקל קיצוני. מוסרת תלונות שנשמעות כביטוי למצוקה הסתגלותית. ניתן להתרשם ממרכיב אישיותי פרמורבידי עם רמת בשלות לא גבוהה". הוועדה הרפואית לעררים ביקשה לקבל אישור מצה"ל לגבי סעיפי ליקוי פסיכיאטריים. ביום 17.11.2015 הוועדה הרפואית לעררים ציינה שאין באישור מצה"ל סעיף פסיכיאטרי, וקבעה את דרגת נכותה היציבה של המערערת בשיעור 10%, בגין תגובה הסתגלותית, לפי פריט ליקוי 34(ב)(2), מיום 1.1.2013.

5. בשנת 2019 הגישה המערערת תביעה להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה ביום 17.12.2019, שלא חלה החמרה במצבה של המערערת.

6. הוועדה התכנסה ביום 13.5.2020, בהרכב מומחה באורטופדיה, מומחה בפסיכיאטריה ומומחה בכירורגיה פלסטית. לאחר שהקשיבה לתלונות המערערת, רשמה הוועדה את טיעוני הערר מבא כוחה ועיינה במסמכים הרפואיים. בסעיף 6 לפרוטוקול סקרה הוועדה ממצאי בדיקת MRI מיום 22.8.2019. הוועדה ערכה למערערת בדיקה קלינית ופירטה את ממצאיה כדלקמן:

"בבדיקה פסיכיאטרית: התמצאות תקינה, יוצרת קשר עין, האפקט לביל תואם לסיטואציה, מתלוננת על כאבים שפוגעים ביכולת התפקודית, רזה מאוד, מתלוננת על ירידה במצב רוח, אך אינה מגלה סימני הפרעה אפקטיבית מג'ורית. אין עדות למחשבות שווא. אין סימנים של תגובה פוסט טראומתית.

הציגה לוועדה 2 בדיקות של ד"ר מרינה מר, פסיכיאטרית קופ"ח מכבי, עם אבחנה 'הפרעות אכילה וציקלוטיניה'. כל האבחנות הללו הם הסימנים שהתובעת מגלה אינם קשורים לתאונה שעברה בשנת 2012. הפרעה ציקוטיניה היא הפרעה הקשורה למבנה אישיותי מילדות.

מבחינה אורטופדית:

קיימת האדרה באופן הצגת התסמינים, תלונותיה על כאבים בכל פלג גופה השמאלי אינם אורגניים ואינם קשורים לגב תחתון. מתהלכת בהליכה שאינה מתאימה לאף הפרעה אורגנית בוודאי שלא בגב תחתון. עמידה על קצות אצבעות ועקבים תקינה.

בעת ישיבתה בשולי ספת הבדיקה נמנעת בכיפוף הברכיים אך מתרצה לבסוף ביישור הברכיים, אין לראות רתע של הגב התחתון לאחור. מבחן הלסג היה שלילי דו"צ. יושבת ללא קושי בספת הבדיקה כשרגליה ישרות וגבה מוטה לפנים.

רגישות דיפוזית בניקוש חוליות השדרה לכל אורכו".

הוועדה סיכמה את החלטתה כך:

"לאור האמור לעיל, מבחינה פסיכיאטרית אין החמרה הקשורה לתאונה הנדונה.

מבחינה אורטופדית, לאור ממצאי הבדיקה הקלינית דוחה הוועדה את הערר וקובעת כי לא קיימת החמרה במצבה".

טענות הצדדים

7. הערעור מתמקד במישור הנפשי. טענת הערעור היא שאין לוועדה סמכות לקבוע מצב נפשי קודם, והוועדה חרגה מסמכותה עת קבעה שמדובר בהפרעה הקשורה למבנה אישיותי מילדות. לפי הטענה, קיימת קביעה חלוטה של ועדה רפואית לעררים קודמת שמצבה הנפשי של המערערת קשור לתאונת העבודה, לרבות הליקוי של הפרעות אכילה, ולכן הוועדה אינה מוסמכת לשלול קשר סיבתי שכבר הוכר.

8. לטענת המשיב, בשנת 2015 ועדה רפואית לעררים קבעה את נכותה הנפשית של המערערת בגין תגובה הסתגלותית, ובאותה החלטה צוין מרכיב אישיותי, אשר כך שהחלטת הוועדה דנן מתיישבת עם קביעה חלוטה קודמת. נטען שהוועדה שללה קשר סיבתי בין הפרעת אכילה וציקלוטיניה, ומדובר בהפרעה שונה מהפרעת הסתגלות שהוכר לגביה קשר סיבתי לתאונה.

דיון והכרעה

9. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ובכתב התשובה, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות ואין מקום להתערבות בית הדין בהחלטת הוועדה.

10. למקרא פרוטוקולי הוועדה הרפואית לעררים משנת 2015, אשר קבעה את דרגת נכותה היציבה של המערערת, עולה שבמועד הבדיקה סבלה המערערת מתת משקל קיצוני, אולם הוועדה לא אבחנה את המערערת כסובלת מהפרעת אכילה ולא נקבע קשר סיבתי לתאונת העבודה. אי לכך, נדחית טענת המערערת שמדובר בקשר סיבתי חלוט. כבר בשנת 2015 קבעה הוועדה הרפואית לעררים קיומו של מרכיב אישיותי, שאינו קשור לתאונת העבודה. כפי שטען המשיב, החלטת הוועדה דנן אשר התייחסה למבנה אישיותי מילדות מתיישבת עם החלטת הוועדה הרפואית לעררים משנת 2015. בהתייחס לטענה להחמרת מצב, הוועדה בדקה את המערערת, פירטה את ממצאיה וקבעה שאין שינוי במצבה של המערערת התואם הפרעת הסתגלות בשיעור 10%. עוד הסבירה הוועדה שהפרעת אכילה וציקלוטיניה, אשר מתועדות במסמכים הרפואיים, אינן קשורות לתאונת העבודה. מדובר בקביעה רפואית מבוססת, מנומקת וסבירה, ואין מקום שבית הדין יתערב בשיקול דעתה של הוועדה.

סוף דבר

11. לאור כל האמור, הערעור נדחה.

12. אין צו להוצאות.

13. לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, י"ד כסלו תשפ"א, (30 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.