תביעה לתשלום עבור נזקים שנגרמו לרכב התובעת בתאונה בה היה מעורב רכב נהוג על ידי הנתבעת 1 (להלן: הנתבעת) ומבוטח אצל הנתבעת 2.

המחלוקת נוגעת לשאלת האחריות בלבד.

נהג התובעת העיד כי בשעת לילה הסיע את חברו לביתו, כשברכב 4 נוסעים. לדבריו, בהיותו בצומת הרחובות תמוז וניסן באשדוד, החל לבצע פניית פרסה לכיוון הנגדי ברחוב תמוז, עת הגיעה הנתבעת מאחוריו בכיוון נסיעתו, והתנגשה ברכבו באזור הדלת האחורית שמאלית. הנהג טען כי אותת שמאלה וביצע את פניית הפרסה כדין, ואילו הנתבעת נהגה בחוסר זהירות, כיוון שביקשה למעשה לעקוף את רכבו, למרות שמדובר בכביש חד נתיבי, והוא היה בעיצומה של פניית פרסה. הנהג שלל את האפשרות שאותת ימינה, ואת הטענה לפיה בפועל פנה ימינה לתוך רחוב ניסן ואז שב במהירות לתוך הנתיב והפתיע את הנתבעת. עם זאת, אישר כי היטה את הרכב ימינה לקראת הפנייה, על מנת להרחיב את קשת הפרסה. לפי תיאור הנהג, ההתנגשות אירעה בעת שרכבו היה בזווית של 45 מעלות, בתחילת הפנייה, וכתוצאה מן המכה, הוא נהדף לנתיב אליו התכוון להגיע, ונעצר באלכסון על הנתיב (בהיפוך לזווית בה היה עובר להתנגשות).

לתמיכה בעדות הנהג העידו שני נוסעי הרכב, ועדותם היתה דומה למדי לעדות הנהג. לפי גרסת כל אחד מהם, ביצע הנהג פניית פרסה וייתכן שלשם כך הרחיב את קשת הפנייה על ידי סטייה מסוימת ימינה, אך בשום אופן לא ביצע פנייה ימינה לרחוב ניסן כפי שטענה הנתבעת. שניהם העידו באופן דומה לנהג בעניין מנח כלי הרכב עובר להתנגשות, וכתוצאה ממנה.

ברכב התובעת נגרם נזק באזור הדלת האחורית ימנית, כך על פי התמונות וחוות הדעת השמאית.

הנתבעת העידה כי ברכבה היו עמה שני נוסעים. לדבריה, נסעה ישר ברחוב תמוז, וראתה כי רכב התובעת פנה ימינה לרחוב ניסן ופינה לה את הנתיב לחלוטין, לכן המשיכה בדרכה. בעודה על מעבר החצייה בכניסה לצומת, לפתע פנה רכב התובעת שמאלה בחוזקה, שב לתוך נתיבה, והתנגש בה בעוצמה. הנהגת שללה את האפשרות לכך שרכב התובעת הרחיב את קשת הפנייה, ועמדה על טענתה לפיה הוא פנה ימינה, באופן שעמד להיעלם משדה ראייתה, לתוך רחוב ניסן. כמו כן, טענה בתוקף כי לא ייתכן שרכב התובעת היה עדיין על הכביש שכן יש רק נתיב אחד, ולטעמה, העובדה שהיא המשיכה בנתיבה מלמדת שהנתיב היה פנוי, עד לפנייה החדה שביצע נהג התובעת. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לאחר התאונה הנהג השני ביקש סליחה.

לתמיכה בעדותה, הביאה הנתבעת נוסע, שהעיד כי נהג התובעת סטה ימינה לרחוב ניסן, ועמד להיעלם משדה ראיית הנתבעת, אך שב לתוך הכביש במפתיע. כמו כן, העיד כי נהג התובעת התנצל לאר מעשה.

לאחר בחינת הראיות והעדויות, אני סבורה כי בסופו של דבר, כל העדים תיארו את אופן התרחשות התאונה באופן די דומה, היינו: רכב התובעת ביקש לבצע פניית פרסה, ולשם כך החל בסטייה ימינה לצורך הגדלת קשת הפנייה, בעוד רכב הנתבעת הגיע מאחוריו והמשיך בנסיעתו. אינני מוצאת הבחנה משמעותית בין הגרסאות בעניין מרחק הסטייה ימינה.

ב"כ הנתבעים השקיע מאמץ רב על מנת לשכנע כי עדויות התובעת אינן משכנעות, בשים לב לכך שבכביש קיים נתיב אחד בלבד, התחום על ידי מדרכה ואי תנועה משני צדיו, כך שהעובדה שרכב הנתבעת נסע בנתיב זה, שוללת לטעמו את האפשרות לכך שגם רכב התובעת היה עדיין בכביש, והמסקנה המתבקשת לדעתו היא שרכב התובעת פינה את הכביש, אך חזר לתוכו באופן רשלני. לכן, טענתו היא שיש להטיל על התובעת את האחריות לתאונה. אין בידי לקבל טענה זו, מכמה טעמים.

ראשית, המדובר בכביש חד נתיבי, ואין מחלוקת על כך שרכב התובעת נסע בו לפני רכב הנתבעת. למרות הלהט בו נוהלו החקירות הנגדיות, לא שוכנעתי בשום אופן כי רכב התובעת "פנה ימינה" לרחוב ניסן כנטען, שכן אין זה מסתבר כי רכב המבקש לבצע פניית פרסה, יפנה ימינה לתוך עומק הרחוב שמימינו, ויקשה בכך על עצמו בביצוע הפרסה.

שנית, שלושה עדים מטעם התובעת הכחישו את הטענה לפיה פנו ימינה לתוך רחוב ניסן.

שלישית, יש לשים לב למיקומו של רכב הנתבעת לאחר התאונה. על פי התמונות שהוגשו, הרכב עומד כשחלקו על גבי מעבר החצייה שלפני הצומת, ומשמע מכאן, כי טרם התקדם לתוך הצומת. אילו היה רכב התובעת פונה ימינה לתוך עומק רחוב ניסן, הרי על מנת להסתובב על עקביו ולשוב לתוך רחוב תמוז, היה עליו להגדיל עוד יותר את קשת הסיבוב (180 מעלות), כך שהיה פוגש ברכב הנתבעת רק באמצע הצומת. ואולם, כפי שמראות התמונות, התאונה התרחשה בכניסת רכב הנתבעת לצומת. מנח הרכבים ומוקדי הנזק מלמדים לדעתי באופן ברור, כי רכב התובעת לא פנה לתוך רחוב ניסן באופן ממשי, אלא רק הרחיב מעט את קשת הפנייה, ולכן ההתנגשות התרחשה בנקודה קרובה למעבר החצייה.

רביעית, עיון בתמונות מלמד כי הגם שבכביש נתיב יחיד, הרי מדובר בנתיב רחב למדי. בניגוד לגרסת הנתבעת, העובדה שהיא הצליחה לנסוע בנתיב עד לצומת, אינה מלמדת בהכרח על כך שרכב התובעת פינה לחלוטין את הכביש, שכן אפשרית בהחלט טענת התובעת לפיה הנהג סטה ימינה באופן סביר, לצורך הגדלת קשת הפנייה, בעודו על הכביש. היות שלא שוכנעתי כי רכב התובעת נעלם מעיני הנתבעת, היה עליה לתת לו זכות קדימה, ולהמתין לסיום פניית הפרסה.

ב"כ הנתבעים טען כי נהג התובעת פעל שלא כחוק בבצעו פניית פרסה לאחר סטייה ימינה, היות שהיה עליו לפנות מהצד השמאלי של הכביש בלבד. לדעתי, גם טענה זו, אינה יכולה להתקבל. סעיף 44 לתקנות התעבורה קובע:

44. (ב) בכפוף לאמור בתקנת משנה (א), מותר לפנות פניית פרסה לשמאל מנתיב לפניה שמאלה ומכל נתיב אחר שלא הוצב בו תמרור או סימון האוסר פניית פרסה...

ומכאן, שמקום בו מבוצעת הפנייה בכביש חד נתיבי, אין איסור להגדיל את קשת הפנייה כפי שנעשה בענייננו.

לאור כל האמור, אני סבורה כי היה על הנתבעת לתת זכות קדימה לנהג התובעת שנסע לפניה, עד לסיום פניית הפרסה. לצד זה, על נהג התובעת חלה חובת זהירות מוגברת בעת ביצוע פניית פרסה כלפי הרכבים הנעים בכביש משני הכיוונים.

על פי הראיות, הפגיעה ברכב התובעת היא בדלת האחורית שמאלית, מה שמלמד כי ההתנגשות אירעה בשלב מתקדם של פניית הפרסה. מצד שני, הפגיעה ברכב הנתבעת היא קדמית, ורכבה היה בכניסה לצומת. מכאן, שמעבר לחובת הנתבעת לתת זכות קדימה לרכב התובעת הנוסע לפניה היה באפשרותה להבחין בו ולבלום את רכבה מבעוד מועד, גם על פי מיקומי הרכבים.

בשים לב למוקדי הנזק כפי שפירטתי לעיל, ולאחר כל האמור, אני סבורה כי יש לחלק את האחריות לתאונה בין הצדדים, כך שהנתבעים יישאו באחריות בשיעור של 60% ואילו התובעת תישא באחריות בשיעור של 40%.

לפיכך ישלמו הנתבעים לתובעת סל של 16,632 ₪, בצירוף אגרה כפי שתחויב, שכ"ט עו"ד בסך 2,495 ₪, ושכר העדים כפי שנפסק.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות שלח את פסק הדין לצדדים.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ג אדר תשפ"א, 25 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.