03 ינואר 2021

1. בפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 5.12.19 אשר קבעה, כי המערער איבד 65% מכושר השתכרותו החל מיום 1.3.18 (להלן – הוועדה).

תמצית העובדות

1. המערער, יליד 1953, סובל ממספר ליקויים רפואיים והגיש תביעה לקצבת נכות כללית.
2. למערער נקבעה נכות רפואית זמנית לתקופה 1.3.18 עד 27.1.19 והחל מיום 28.1.19 נכות רפואית משוקללת בשיעור 76%.
3. פקיד התביעות קבע כי דרגת אי הכושר של המערער היא בשיעור 65% ועל החלטה זו הגיש המערער ערר.
4. הוועדה דחתה את הערר.
5. החלטתה האמורה של הוועדה בדבר דרגת אי הכושר היא מושא הליך זה.
6. על פי מכתב שצורף לכתב הערעור, החלטת הוועדה בעניין דרגת אי הכושר נשלחה למערער ביום 15.12.19 וצוין בה כי ניתן להשיג על ההחלטה בנושא חוק בלבד בתוך 60 ימים.
7. בהתאם לאישור לשכת הסיוע המשפטי שהוגש לתיק, המערער פנה ללשכה ביום 7.6.20.
8. הערעור הוגש לבית הדין ביום 16.7.20.
9. נטען על ידי המשיב, כי יש לדחות את הערעור על הסף מחמת התיישנות.

טענות הצדדים בתמצית

1. טענות המערער

א. אין לקבל את טענת ההתיישנות שכן בתקופה 15.3.20 עד 10.5.20 חל מצב חירום ולא היה ניתן לפתוח הליכים בבית הדין וגם נימוקי הערעור לגופו של עניין מצדיקים שלא לקבל את טענת ההתיישנות.

ב. סוגי התפקידים שהוועדה הציעה למערערת אינם הולמים את מגבלותיו.

ג. הוועדה התעלמה מהסכרת והשפעותיה.

ד. הוועדה לא התייחסה למכתבי ד"ר אייזקוביץ מיום 23.10.18 ומיום 5.5.19 בהם צוין כי המערער מוגבל בתפקוד יום יומי, לא כל שכן בעבודה.

ה. העבודות שהציעה הוועדה כרוכות חלקו בישיבה ממושכת והמערער מוגבל בישיבה בשל עקמת.

ו. הוועדה לא התייחסה כראוי לנתונים האישיים ולגילו של המערער.

ז. החלטת הוועדה מהווה מסקנה ולא הנמקה.

1. טענות המשיב
2. יש לדחות את הערעור מחמת התיישנות שכן מצב החירום החל לאחר חלוף 60 ימים ממכתב הדחייה.
3. המערער לא הצביע על פגם משפטי.
4. הוועדה התייחסה לנתונים הרפואיים והאישיים והציעה עבודות מתאימות.,
5. המסמך הרפואי מאת ד"ר אייזקוביץ אינו מנומק ולא חלה על הוועדה חובה להתייחס אליו.

דיון והכרעה

1. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין, מצאתי כי יש לקבל את הערעור, מנימוקים שיפורטו להלן.
2. אשר לטענת התיישנות שהועלתה מטעם המשיב, יובהר שלאחרונה הבהיר בית הדין הארצי לעבודה, כי "...כיום אין עוד מקום להשתמש במושג 'התיישנות' בסיטואציה של איחור בהגשת תביעה לבית הדין". עם זאת, עדיין נדרש להגיש בקשה להארכת מועד ולנמקה בטעם מיוחד, ככל שמוגשת תביעה לאחר המועד שנקבע לצורך כך בהוראות הדין (ראו: עב"ל (ארצי) 51805-16-19 סמואלוב – המוסד לביטוח לאומי (30.8.19)).
3. קביעה זו חלה בהתאמה גם על הגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים בהתאם להלכת דולאני (עב"ל (ארצי) 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי (26.9.17)). יצוין כי במסגרת כתב הערעור טען המערער לגבי מועד הגשת הערעור וניתן לראות בפירוט שהובא שם כבקשה להארכת מועד (אם כי ככלל יש להגיש בקשה נפרדת).
4. לעניין בקשת הארכת מועד מצאתי, כי יש הצדקה להתיר הארכת המועד להגשת הערעור ואפרט טעמיי לכך.
5. ערעור על החלטת ועדה לעררים בנכות כללית מוגש מכוח סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1955 (להלן – החוק).
6. המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה כאמור נקבע בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 (להלן -התקנות).
7. תקנה 1 לתקנות קובעת כי:

" 'החלטה' - כל אחת מאלה: החלטה של ועדה רפואית לעררים כאמור בסעיף 123 לחוק, החלטה של ועדה רפואית לעררים או של ועדה לעררים כאמור בסעיף 213 לחוק, או קביעת דרגת נכות כאמור בסעיף 10 לחוק".

1. תקנה 2 לתקנות קובעת כי:

"ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך שישים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער...".

1. לכתב הערעור צורף מכתב נושא תאריך 15.12.19 ובו מפורטת החלטת הוועדה.
2. בכל הנוגע למועד קבלת החלטה זו, סעיף 57 ג' לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א – 1971 (להלן – פקודת הראיות) קובע חזקה כי מכתב הגיע לתעודתו בדרך הרגילה, אם לא הוכח היפוכו של דבר.
3. על פי הלכה פסוקה יש להחיל בענייננו את החזקה הקבועה בפקודת הראיות (עב"ל 41882-03-14 הרצל צרור – המוסד לביטוח לאומי (18.5.15)). המערער לא טען לגבי מועד קבלת התקבל המכתב, ולכן יש לקבוע כי ההחלטה התקבלה אצלו בשלהי חודש 12/2019.
4. המועד להגשת ערעור בהתאם לתקנות חל אפוא בשלהי חודש 2/2020.
5. החל מיום 15.3.20 ועד 10.5.20 חלו תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין במצב חירום מיוחד), התשנ"א –1991 באופן בו פרק הזמן בתקופה האמורה לא נמנה לצורך תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991.
6. הערעור הוגש כחודשיים לאחר תום מצב החירום, אולם חודש לאחר מצב החירום פנה המערער ללשכת הסיוע המשפטי.
7. יש לבחון האם קיים בנסיבות המקרה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור (עב"ל 33351-11-12 מוחמד דולאני – המוסד לביטוח לאומי (26.9.17)).
8. בשאלה מהם "טעמים מיוחדים" אשר בעטים ניתן להאריך מועד הקבוע בחוק או בתקנות נפסק כך:

"אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא".

[עא"ח (ארצי) 56/05 מאיר איתן – הילטון תל אביב בע"מ (23.5.05)].

1. בעניין דולאני נדחתה הבקשה להארכת מועד, שכן היה מדובר באיחור של כתשעה חודשים מעבר למועד האחרון להגשת הערעור, ונפסק כי מדובר באיחור משמעותי.
2. במקרה זה, נעשתה פנייה ללשכת הסיוע המשפטי באיחור של חודש וחצי לאחר המועד להגשת הערעור, וזאת בשים לב לכך שאין לקחת בחשבון את התקופה בה חלו תקנות החירום. אמנם אין מדובר בפרק זמן זניח, אך אין מדובר גם בתקופה ארוכה משמעותית. כידוע אחד השיקולים הוא מידת האיחור. לעניין זה נפסק כי "ככל שמשך האיחור גדול יותר, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת המועד. ומנגד, ככל שמשך האיחור קצר יותר, יתייחס בית-המשפט לבקשה בגמישות" (בשא (ארצי) 507/06 אריאלי צבאן חן נ' המוסד לביטוח לאומי (17.9.06)).
3. אשר לתקופה לאחר הפנייה לסיוע משפטי, בעניין דולאני נקבע, בין היתר, כי:

"אכן, ככלל, עיכוב בטיפול הסיוע המשפטי בפניית מבוטח אליו לצורך קבלת סיוע משפטי בפניה לבית הדין יכול לעלות כדי "טעם מיוחד" להארכת מועד. יתרה מכך, גם הנחיות המוסד קובעות כי במקרים כגון אלה המוסד לא יטען לאיחור בהגשת ההליך[1][94]. אלא שכלל זה אינו "אוטומטי" ואינו בלתי מוגבל ולא לעולם חוסן. הכל עניין של מידה ואיזון, בין היתר, בין מידת האיחור ובין נימוקי הערעור".

1. בהתחשב במועד הפנייה לסיוע המשפטי ולעובדה, כי הערעור הוגש כחודש לאחר הפנייה לסיוע המשפטי אני סבורה, כי בכל הנוגע לתקופה בה טופל העניין בלשכת הסיוע המשפטי עד להגשת הערעור קיים טעם מיוחד להארכת מועד.
2. בנוסף, ידוע כי, לצורך בחינת השאלה, האם יש מקום להאריך את המועד להגשת ערעור על החלטת הוועדה לעררים, יש לבחון גם סיכוייו של ההליך. על פי הלכה פסוקה, סיכויי הערעור עשויים כשלעצמם להתגבש לכדי טעם מיוחד להארכת מועד (דב"ע נז/98-9 שלום כהן - מדינת ישראל - משרד התקשורת (12.2.97).
3. במקרה זה סיכויי הערעור טובים, ובחינת הערעור לגופו של עניין מעלה כי דינו להתקבל, כפי שיוסבר בהמשך.
4. על פי הלכה פסוקה "...יש ומשקלם המצטבר של מספר טעמים, אשר כל אחד מהם, כלשעצמו, אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, עולה לכדי טעם מיוחד כאשר מצרפים אותם יחד..." (עא"ח (ארצי) 1005/02 הישאם - מועצת העדה האורתודוכסית בנצרת (19.6.2002)).

1. הנה כי כן, משך האיחור וההצדקה לגופו של עניין בערעור תומכים בהארכת המועד להגשת הערעור עד להגשתו בפועל. למעלה מהצורך, אזכיר כי במרבית הזמן הרלבנטי לאיחור המדובר (מעבר לתקופה בה חלו תקנות החירום) היו הגבלות בשל משבר נגיף הקורונה, ובמצב דברים זה קיים קושי מובנה בביצוע פעולות שונות. גם עניין זה יש לקחת בחשבון כנסיבות מקלות מתוך גישה ליברלית, הגם שאני ערה לכך כי המערער לא חידד כנדרש טיעוניו בסוגיה זו, ועל כן ציינתי הערה זו בשולי הדברים.

1. כללו של דבר, בשל צירוף הנימוקים כאמור יש להאריך את המועד להגשת הערעור עד להגשתו בפועל.
2. ועתה לגופו של עניין. הוועדה קבעה כך:

"בן 67. הוועדה עיינה בפרוטוקול הוועדה רפואית , במסמכים מתוך תיקו הרפואי, דו"ח שיקום, דו"ח רופא מוסמך והאזינה ברוב קשב לדברי העורר. מדובר בעורר מבוגר יחסית עם השכלה בסיסית של 8 שנות לימוד, נטול הכשרה משמעותית שעבד בעבודות מזדמנות. מוגבל במאמץ גופני משמעותי בתנאי דחק ולחץ ובביצוע מטלות הדורשות קשב וריכוז ותקשורת בין אישית ברמה גבוה וזאת בשל מכלול ליקויים כולל סוכרת עם אינסולין, מחלת לב לאחר אוטם, הפרעת הסתגלות, הפרעה בזיכרון, ליקוי שמיעה, עמ"ש מותני, אולם הוועדה מקבלת החלטת הדרג הראשון לפיה איבד באופן חלקי מכושרו לעבודה ויכול לעבוד בעבודות בלתי מקצועיות המתאימות למגבלותיו, עבודות כגון: שומר לא חמוש, מבקר קבלות, עבודות מפעליות קלות בישיבה ליד שולחן וכדומה.

הוועדה מקבלת החלטת הדרג הראשון ודוחה את הערר".

1. מהחלטה זו עולה, כי הוועדה לא ציינה באופן מפורש מהן ההגבלות בגין כל פגימה בנפרד, אלא ציינה את רשימת הליקויים (מבלי לציין את שיעור הנכות הרפואית) ואת ההגבלות החלות בתחום התעסוקה באופן כללי. כך, למשל, מציון ההגבלות לא ברור כיצד נלקחה בחשבון העובדה, כי המערער לוקה בסוכרת. הוא הדין לגבי הגבלת עמוד שדרה מותני בגינה הוענקה נכות בשיעור 20%.
2. בנוסף, לפני הוועדה עמד מכתב ד"ר אייזקוביץ מיום 5.5.19 בו צוין, כי המערער מוגבל בתפקוד היום יומי וכי אינו מסוגל כלל לעבוד. משמדובר בקביעה רפואית רלבנטית חלה חובה על הוועדה להתייחס אליה ולהסביר מדוע דעתה שונה.
3. בנוסף, על פי הלכה פסוקה, דרגת הנכות הרפואית מהווה נקודת מוצא לקביעת דרגת אי הכושר. בשים לב לכך שדרגת הנכות הרפואית היציבה היא בשיעור 76% ובהתחשב בכך שנתוניו האישיים של המערער על פני הדברים לכאורה פועלים לרעה, היה על הוועדה להסביר באופן מנומק יותר מדוע מצאה, כי דרגת אי הכושר נמוכה מדרגת הנכות הרפואית.
4. כללו של דבר, ההחלטה אינה מנומקת כדבעי וחסרה התייחסות למסמך רפואי רלבנטי שהציג המערער. משכך, נדרש להשיב את עניינו של המערער לדיון נוסף בוועדה.

סוף דבר

1. עניינו של המערער יוחזר לוועדה באותו הרכב על מנת שתשקול מחדש את דרגת אי הכושר המתאימה למצבו, וזאת תוך מתן הסבר כיצד כל ליקוי משפיע על כושר העבודה, לרבות השפעת מכלול הליקויים, וכן השפעת הנתונים האישיים. הוועדה תנמק במפורש כיצד לקחה בחשבון את השפעת הנתונים האישיים בקביעת דרגת אי הכושר בשים לב לדרגת הנכות הרפואית המשוקללת שנקבעה.

בנוסף, הוועדה תתייחס במסגרת החלטתה למכתב ד"ר אייזקוביץ מיום 5.5.19.

המערער יוזמן לדיון בוועדה ויוכל לטעון בפניה.

1. המערער מיוצג על ידי לשכת הסיוע המשפטי, ומשכך אין צו להוצאות.
2. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית הדין הארצי בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא פסק הדין לצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, י"ט טבת תשפ"א, (03 ינואר 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.