תביעה ותביעה שכנגד שהגישו הצדדים זה כנגד זה בקשר עם סיום יחסי שכירות במושכר השייך לנתבע, הנמצא בעיר תל אביב.

רקע כללי וטענות התובעים

התובעים שכרו את המושכר מהנתבע לתקופה בת שנה מיום 05.04.2018. בהסכם נוסף מיום 04.04.19 הוארכה התקופה מיום 04.04.19 עד 04.04.20, בהתאם לסעיף אופציה שהיה לתובעים (להלן – ההסכם הראשון והשני, לפי העניין).

התובעים טוענים כי הוסכם בהסכם הראשון על דמי שכירות חודשיים בסך של 2250 ₪, לכל אחד מהם. הנתבע דרש מכל אחד מהם תוספת תשלום בסך של 500 ₪ אשר הועברו לנתבע בהמחאות פתוחות. בחודש אפריל 2019 בסיום תקופת השכירות הראשונה, ביקש הנתבע מהתובעים כי יורידו הסכם שכירות "סטנדרטי" מאתר של עיריית תל אביב יפו וביקש מהתובעים שיחתמו עליו בשמו.

בחודשי החורף 11-12/2018 החלו נזילות חוזרות ונשנות בחדר השינה הקטן במושכר, חרף בקשות התובעים לביצוע התיקון, הנתבע ניסה לחסוך וביצע תיקונים מאולתרים אשר לא פתרו את בעיית הנזילה לטענתם.

ביום 23.02.2019 החלה שוב נזילה במושכר אך הפעם הנזילה הייתה מדוד השמש המאולתר בחדר המקלחת של חדר השינה הקטן. התובעים טוענים כי לאחר תחנונים ובקשות במשך חודש וחצי, בחר הנתבע להתקין מתקן חשמלי לחימום מים שהותקן רק ביום 09.04.2019. התובע 1 טוען כי במהלך כל תקופה זו, לא נעשה שימוש בחדר הרחצה על ידו, והוא נאלץ להתקלח בבתי חברים ובחדרי כושר.

התובע 1 טוען כי במהלך חודש דצמבר 2019 הוא התחשמל כאשר התקלח ונגע בברז המקלחת וספג זעזוע רב. בנוסף, טוען התובע 1 כי ביום 16.12.2019 הגיע חשמלאי מטעמו כדי לבדוק את מערכת חימום המים והסתבר שמערכת החימום לא הותקנה כהלכה ולא חוברה להארקה כנדרש.

בחודש מרס 2020 החליט הנתבע להעלות את דמי השכירות ב 1000 ₪ וזאת בניגוד מוחלט לסעיף 6.2 בהסכם השני בין הצדדים, לפיו דמי השכירות יעלו בלא יותר מ - 3%.

במועד עזיבת המושכר, לאחר סגירת החשבונות ולאחר שהנתבע הסכים שהכול תקין, ביקשו התובעים את ההמחאות בטחון שניתנו לנתבע ע"ס 10,000 ₪ כ"א, אלא שהנתבע טוען כי ההמחאות שנמסרו לו על ידם אבדו, אך נתן את הסכמתו כי במידה וההמחאות לא יימצאו אזי יוכלו התובעים לבטלם.

במועד העזיבה סיכמו התובעים עם הנתבע כי הם יותירו את הציוד שלהם על מנת שהנתבע ינסה למכור אותו לשוכר שיגיע במקומם או שיוכלו לאסוף אותו בהמשך. לטענתם, ביום 12.05.2020 פנו התובעים אל הנתבע על מנת לאסוף את המיטלטלין מהדירה, אלא שהנתבע סירב להשיב להם את הציוד.

התובעים מבקשים את הסעדים הבאים:

אי שימוש בדירה של התובע 1 לתקופה של חודש 2,750 ₪.

שווי ריהוט שנשאר במושכר 8,840 ₪.

עוגמת נפש בגין התחשמלות ואי שימוש במקלחת לתקופה של חודש וחצי 2,500 ₪.

מכתב תגובה לנתבע 350 ₪.

גרם הפרת הסכם שכירות 5,500 ₪.

ובסה"כ 19,940 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 1,200 ₪

טענות הנתבע

התובעים הם אלו אשר הפרו את הסכם השכירות, לא נשאו בחובות החלים עליהם מכוח ההסכם, ולא השיבו את הדירה כשהיא פנויה וריקה מחפצים. כל בקשותיו להשבת מצב הדירה לקדמותה נדחו על ידי התובעים. הוא הבהיר לתובעים כי ככל ולא יפעלו לעשות כן, הוא יפעל לממש את הערבות להבטחת קיום הסכם השכירות ולתבוע את נזקיו.

ביום 05.04.2018 שכרו התובעים והם בלבד מיד הנתבע את הדירה שבבעלותו לתקופה של 12 חודשים החל מיום 05.04.2018 ועד ליום 05.04.2019 כאשר היא מסוידת.

לטענתו, ההסכם שצורף לכתב התביעה כנספח 1 מעולם לא נחתם על ידו או הוצג לו. בנוסף, בהתאם לקבוע בהסכם הראשון משנת 2018, התחייבו התובעים בין היתר, להשיב את הדירה שהיא מסוידת כפי שקיבלו אותה וללא חורים בקירות, לפיכך לא הייתה לנתבע כל כוונה לוותר על סעיף זה.

בשנת 2019 התובעים פנו אליו לחידוש ההסכם וביקשו לערוך הסכם חדש על מנת לעדכן את עיריית תל אביב יפו ולקבל תו חנייה. לאור העובדה כי הנתבע שהה בחו"ל באותה העת, לפנים משורת הדין, אישר לתובעים על יסוד האמון שנתן בהם, כי יערכו הסכם על יסוד ההסכם משנת 2018, תוך עיגון כל ההסכמות מהסכם השכירות הראשון.

מעיון בהסכם השני משנת 2019, ובניגוד למוסכם, נכלל נספח תחת כותרת "פרוטוקול מצב הדירה". לטענתו, נספח זה מולא שלא בהסכמתו ולא בידיעתו, והוא אינו משקף את מצב הדירה, ונעדר מההסכמות הקודמות מן ההסכם הראשון משנת 2018, תוך זיוף וניצול האמון שנתן הנתבע בתובעים. הוא מוסיף ומציין כי התובעים לא העבירו אליו עותק של ההסכם השני שנערך על ידם, ורק לאחר עזיבתם של התובעים את הדירה, הוא קיבל העתק מעיריית תל אביב.

עובר לחידוש תקופת השכירות השלישית ולבקשת התובעים, ערך הנתבע ביקור בדירה לבחינת תלונתם אודות תקלה בחלון הדירה, ולתדהמתו קיבלה את פניו בחורה שהוא מעולם לא פגש קודם לכן, וממנה התחוור לנתבע לראשונה כי היא שוכרת יחד עם התובעים ועוד חברה את הדירה כדיירות משנה, וזאת מבלי שהדבר הובא לידיעתו של הנתבע, ובניגוד גמור לסעיף 12 ולסעיף 7 להסכם השכירות משנת 2018, ובניגוד לקבוע בסעיף 22 לחוק השכירות והשאילה. לטענתו, התנהגות זו של התובעים מהווה הפרה בוטה ויסודית של ההסכם על כל המשתמע מכך.

ביום 31.03.2020 ובניגוד להסכמות הצדדים, הודיעו התובעים לנתבע כי הם בוחרים שלא להמשיך ולחדש את ההסכם ועזבו את הדירה ביום 05.04.2020 ובכך למעשה יצרו נזק לנתבע בכך שמנעו ממנו לפעול למציאת שוכר חלופי במועד מועד.

התובעים השאירו אחריהם נזקים רבים בדירה שנאמדים באלפי שקלים, ובין היתר, אך לא רק, פגיעה במנגנון התריסים הוונציאנים, חורים בקירות, שני ברזים שבורים ופגיעה בדלת חדר השינה. בנוסף, התובעים לא עמדו בהתחייבותם כקבוע בסעיף 9 להסכם הראשון משנת 2018, להשיב את הדירה כאשר קירותיה מסוידים, והנתבע נאלץ לשכור את שירותיו של איש מקצוע לתיקוני צבע ושפכטל בעלות של 2200 ₪ .

התובעים לא פינו את הדירה בהתאם למוסכם, והותירו אחריהם בדירה תכולה וציוד, ואף השאירו אחריהם פתק ובו רשימת הדברים אשר נשארים בדירה ודברים שנמכרים, לצד מחירון, תוך שסברו כי הנתבע יפעל למכור את הציוד בשמם לצד שלישי או שידאג בעצמו לפנות את הדברים שנותרו בדירה. לא למותר לציין כי הנתבע דחה את בקשתם זו וביקש אותם, בין היתר, אך לא רק, לפעול להשיב לידיו את המושכר כשהוא ריק מציוד.

הטענות בתביעה שכנגד

בניגוד לסעיף 12 ובסעיף 7 להסכם השכירות משנת 2018, ולקבוע בסעיף 22 לחוק השכירות והשאילה, התחייבו הנתבעים שכנגד שלא להשכיר את המושכר ליידי צד שלישי. כמו כן בניגוד לסעיף 5 להסכם השכירות משנת 2018, השאירו הנתבעים שכנגד חוב לתאגיד המים "מי אביבים". התובע טוען בנוסף כי הנתבעים שכנגד לא עמדו בהתחייבותם כקבוע בסעיף 9 להסכם השכירות משנת 2018 המורה להשיב את הדירה כאשר קירותיה מסוידים, לפיכך, נאלץ התובע לשכור את שירותיו של איש מקצוע לתיקוני צבע ושפכטל. כמו כן הנתבעים שכנגד לא עמדו בהתחייבותם כקבוע בסעיף 10 להסכם משנת 2018 ובניגוד להתחייבותם כקבוע בסעיף 13 להסכם משנת 2019 להשיב את הדירה כשהיא ריקה מתכולה. כמו כן התובע טוען כי בהתאם לקבוע בסעיף 13.2 "החזרת הדירה", בגין כל יום איחור באי פינוי הדירה בהתאם לקבוע בהסכם, ישלמו הנתבעים לתובע פיצוי מוסכם בסך השווה לפי שלושה מדמי השכירות החודשיים, קרי, בגין כל יום של איחור ישלמו הנתבעים שכנגד סך של 549 ₪ ליום. ובהתאם לקבוע בהסכם בסעיף 17 להסכם משנת 2018, סך של 100 דולר לכל יום איחור, לפי שער דולר נכון ליום 06.04.2020 שעמד על סך של 363 ₪ לכל יום.

הסעדים שאותם מבקש התובע שכנגד:

פיצוי בגין הפרת ההסכם והשכרת המושכר לדיירות משנה, סך של 6,948 ₪.

אי פינוי תכולתם של הנתבעים שכנגד במשך 14 ימים, סך של 7,686 ₪.

פגיעה במנגנון התריסים הוונציאנים סך של 4,000 ₪.

תיקוני שפכטל וצבע במושכר סך של 2,200 ₪.

תיקוני צבע בחדר השינה סך של 1,200 ₪.

עלות החלפת שני ברזים סך של 800 ₪.

תיקון הנזקים בדירה סך של 9,050 ₪.

חוב לחברת המים סך של 130 ₪.

ובסה"כ 32,014 ₪ אך התובע שכנגד העמיד את תביעתו על סך של 34,000 ₪

טענות ההגנה לתביעה – שכנגד

באשר לטענה כי הנתבעים שכנגד זייפו את חתימתו על הסכם השכירות, הם מצרפים את העתק התכתובות בין הצדדים לפיהן מסכים התובע שכנגד כי הנתבעים שכנגד יחתמו בשמו על שני הסכמי השכירות על מנת להגישו לעיריית תל אביב יפו.

הם בחרו לעזוב את המושכר בשל העובדה כי התובע שכנגד העלה את דמי השכירות בניגוד לסעיף האופציה להארכת השכירות שניתן לנתבעים בסעיף 6.2 להסכם השכירות בין הצדדים, לטענה זו צירפו הנתבעים שכנגד תכתובות המאשרות לטענתם את המוסכם בין הצדדים.

באשר לחוב שנוצר לתאגיד המים "מי אביבים" מתייחס לנכס אחר בבעלותו של התובע שכנגד אשר כלל לא קשור למושכר נשוא התביעה.

התובע שכנגד התיר להם להשאיר את המיטלטלין של הנתבעים עד אשר יימצא להם קונה או עד אשר יגיעו לאסוף אותם, וגם באשר לטענה זו מצרפים הנתבעים שכנגד תכתובות בין הצדדים המאשרות לטענתם את המוסכם בין הצדדים.

בסיום ההתקשרות בין הצדדים, טען התובע שכנגד כי הוא איבד את ההמחאות שניתנו לו על ידם, והם טוענים כי התובע שכנגד אישר להם לבטלן תוך שלושה ימים במידה ולא ימצא את ההמחאות; אלא שכעת מתברר כי ההמחאות נמצאות אצל התובע שכנגד אשר פעל להפקידן ללא הודעה מוקדמת ובניגוד להתחייבויותיו.

הם מעולם לא השכירו את הדירה לדיירות משנה, ומדובר בבנות זוגם אשר מדי פעם היו נשארות לישון בדירה. בנוסף, הם היו בקשר עם התובע שכנגד וסגרו עמו את כל החשבונות, השיבו לו את המפתח לדירה, וכי טענה זו מועלית על ידי התובע שכנגד לראשונה.

במעמד הדיון חזרו הצדדים על טענותיהם.

בהסכם מיום 04.04.2019 וכפי העולה מסעיף 6.3.1, נקבע כי ככל שהתובעים (השוכרים) מבקשים לסיים את תקופה השכירות עליהם ליתן הודעה בכתב למשכיר הנכס 45 יום מראש. סעיף 6.5 להסכם קובע כי מוסכם על הצדדים כי במידה שהשוכר לא מסר הודעה על מימוש תקופת האופציה במועד כאמור בסעיף 6.3.1, תסתיים תקופת השכירות במועד שנקבע בסעיף 4.1, היינו, ביום 04.04.2020, ויחולו כל הוראות ההסכם לגבי סיום הסכם זה. על ההסכם השכירות הנוסף המאריך את תקופה השכירות (מיום 04.04.19) חתומים התובעים, אך לטענת הנתבע ההסכם שצורף לכתב התביעה כנספח 1 מעולם לא נחתם על ידו או הוצג לו. ראשית, איני סבור כי יש בעובדה זו כדי לאיין את עילת התביעה כנגד הנתבע. יש לזכור כי אין חובה בדין לכך שהסכם השכירות יהא בכתב וניתן לטעון להסכם בע"פ ובלבד שהוא הוכח (ראו לעניין זה הוראת סע' 79 (א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969, לפיה "שכירות לתקופה שאינה עולה על חמש שנים אינה טעונה רישום, והתחייבות לעשות עסקה כזאת אינה טעונה מסמך בכתב"). שנית, התובעים צירפו לכתב הגנתם לתביעה שכנגד את ההתכתבויות שקיימו ביניהם הצדדים (נספח א' לכתב ההגנה לתביעה שכנגד).

מההתכתבויות עולה כי ביום 28.12.2018 פנו התובעים אל הנתבע על מנת לחדש את הסכם השכירות ביניהם ואף ביקשו לערוך הסכם חדש. ההתכתבויות בין הצדדים אינן משאירות מקום לספק, הנתבע אכן אישר לתובעים לחתום על הסכם חדש בשמו עפ"י התאריכים ובהתאם להסכם שהצדדים חתמו יחדיו.

לא ברור מדוע בחר הנתבע לטעון כי ההסכם בין הצדדים לא הוצג לו ולא נחתם על ידו, הן מההתכתבות בין הצדדים בנספח א' לכתב ההגנה לתביעה שכנגד, והן מהטענות שהועלו על ידי הנתבע בעצמו בכתב ההגנה , עולה כי הוא אכן אישר לתובעים לחתום על הסכם חדש בשמו וזאת על יסוד האמון שנתן בהם לדבריו. לכן, נראה שהנתבע היה מודע לחלוטין לכך שהתובעים מתכוונים לשלוח הסכם חדש לעיריית תל אביב יפו, והוא אף אישר לתובעים לחתום בשמו על הסכם שכירות חדש. לפיכך, אין לקבל את טענת הנתבע כי הסכם השכירות לא הוצג לו. לא הייתה כל מניעה מצדו לבקש ולראות את ההסכם. בנוסף, נראה כי התובעים הראו נכונות ועשו מאמץ על מנת להעביר אליו את ההסכם ואף העדיפו למסור לנתבע את ההסכם באופן אישי מאשר להשאירו בתיבת הדואר לבקשתו.

התובעים תבעו מספר ראשי נזק, אליהם אתייחס להלן:

אי שימוש בדירה מצדו של התובע 1 לתקופה של חודש סך של 2750 ₪:

התובע 1 לא הרים את נטל הראייה באשר לטענה זו, לא הובאה בפניי אף ראיה או עדות אשר יכולה לאמת טענתו כי הוא אכן לא התגורר בדירה משך חודש ימים. מה גם שהסכום הנתבע לא הוכח, לפיכך, אין כל יסוד לתביעת סכום זה. על כן דין ראש נזק זה להידחות.

שווי ריהוט שנשאר במושכר 8,840 ₪

התובעים שכרו את הדירה כשהיא ריקה מתכולה והי עליהם למסרה כשהאי פנויה.

התובעים צירפו תמלול על שיחה שקיימו עם הנתבע לאחר שעזבו את המושכר, (נספח ד' עמ' 1, שורות 7-16) :

התובע 1 מר טל גבעתי: " אילן אז אם אני ארצה לבוא לאסוף את הדברים האלו אני ארים לך טלפון"

הנתבע מר אילן יהודה: "אין בעיה, אני פה, שאני אהיה, או שאני אשלח את ה..."

התובע 1 מר טל גבעתי: "הדייר שיבוא, חלק מהדברים אנחנו משאירים במתנה."

הנתבע מר אילן יהודה: "אין בעיה, תגיד לי מה אתה רוצה, תרשום, תעשה רשימה של מה אתה רוצה ומחיר, מה שתגיד לי אני כאילו מדבר אתך."

התובע 1 מר טל גבעתי: "סבבה ואם הוא לא ירצה נבוא לקחת את זה, נתאם אתך"

הנתבע מר אילן יהודה: "אין שום בעיה"

התובע 1 מר טל גבעתי: "סבבה"

כפי העולה מתמלול השיחה בין הצדדים, נראה כי הנתבע אכן אישר לתובעים להשאיר את הציוד במושכר, אך יחד עם זאת, סוכם בין הצדדים כי במידה והדייר החדש במושכר לא ירצה את הציוד שנשאר, התובעים יגיעו וידאגו לאסוף את הציוד בחזרה. בנוסף, בכתב התביעה מטעם התובעים, הם מציינים כי הם פנו לנתבע רק ביום 12.05.20 על מנת לאסוף את הציוד שנשאר במושכר, היינו, קצת יותר מחודש לאחר סיום יחסי השכירות בין הצדדים. כמו כן לא סוכם בין הצדדים כי הנתבע ימכור לתובעים את הציוד שנשאר בדירה, אלא סוכם כי התובעים יעבירו לו רשימה מתומחרת של הציוד שנשאר בדירה, ואילו הנתבע ינסה לבדוק עם השוכר החדש האם הוא מעוניין בציוד של התובעים שנשאר בדירה. התובע 1 מציין במפורש כי במידה והדייר החדש לא ירצה את הציוד התובעים יגיעו לאסוף את הציוד בחזרה.

על אף הסכמתו של הנתבע לאפשר לתובעים להשאיר את הציוד בדירה, נראה כי התובעים בחרו שלא להקטין את נזקם ולא הגיעו לאסוף את הציוד במשך למעלה מחודש מאז עזיבתם את המושכר. התובעים לא הרימו את הנטל באשר לסיבה מדוע בחרו שלא להגיע ולאסוף את הציוד בכל אותה תקופה. אין לראות בעצם נכונותו של הנתבע, כי הציוד יישאר לתקופת מה במושכר, משום התחייבות למכור אותו או לשלם לתובעים את שוויו.

בנוסף, התובעים צירפו רשימה ארוכה של ציוד אשר הוערך על ידם בסך 8,840 ₪. מטבע הדברים לא הוצגו לבית המשפט קבלות על רכישת הציוד ולא חוות דעת שמאי שיש בה כדי להעריך מה שווי הציוד שברשימה. אין בעצם העובדה כי התובעים רשמו "תג מחיר" ליד כל אחד ואחד מן הפריטים כדי לקבוע כי זהו אכן שוויו. מדובר בהערכת מחיר גרידא של התובעים עצמם, שלא ברור על מה היא מבוססת, ולא מן הנמנע כי מדובר בקביעה שירותית. לפיכך, דין ראש נזק להידחות.

עוגמת נפש בגין התחשמלות ואי שימוש במקלחת לתקופה של חודש וחצי 2,500 ₪:

בע"א 6884/09 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' אהוד ירדני (פורסם בנבו, 17.08.2010) נקבע:

"לא בכל מקרה בו אירוע נזיקי או הפרת הסכם גורמים לנפגע גם עגמת נפש, חובה על בית המשפט לפסוק פיצוי בראש זה. אינני נדרש כאן לשאלה העקרונית של הגישה הראויה לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני (ראו לדוגמה ע"א 3437/93 אגד אגודה שיתופית לתחבורה נ' אדלר, פ"ד נד(1) 817, 835; ע"א 611/89 דרוקר זכריה חברה קבלנית נ' נחמיאס, פ"ד מו(2) 60; ג' שלו וי' אדר, דיני חוזים - התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ט) 307-303), אך כאמור לא כל עגמת נפש באשר היא תזכה בפיצוי, אף שעגמת נפש של ממש בוודאי ראויה לכך. גם נדרשת הוכחה במידת מה של עצם קיומו של נזק (ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט [פורסם בנבו])...".

עוד נקבע בפסיקה כי במסגרת השיקולים לקביעת פיצוי יש להתייחס למהות הפגיעה, עצמתה וכן לשאלה האם נעשתה בזדון. כבר נקבע כי ראוי שייפסקו פיצויים "במצבים חריגים בהם מדובר בהפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות, במצבים של זדון, או במצבים של התנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד ...". לפיכך, פיצוי עבור עוגמת נפש נפסק במשורה ובמקרים חריגים בלבד.

התובע 1 לא צירף ולא הציג כל תמונה, שלא לומר חוות דעת מקצועית או רפואית שיש בה כדי לתמוך בטענותיו. בנוסף, התובע 1 לא סתר את טענתו של הנתבע בדיון באשר לעובדה כי במושכר קיימות שתי מקלחות, מכאן שלא הייתה כל מניעה מתובע 1 להשתמש במקלחת הנוספת שבמושכר. עמוד 2 (שורות 1-2) לפרוטוקול :

...

"לגבי המקלחות שנאלץ להתקלח בחוץ, יש שתי מקלחות, ראשית והמקלחת שמחוברת לחדר שלו שלא הייתה שום בעיה"

לפיכך, לא מצאתי כי יש לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.

מכתב תגובה מעורך דין לנתבע 350 ₪ והוצאות משפט בסך 1200 ₪:

אין מקום להכניס בדלת האחורית הוצאות שהוצאו עבור ייעוץ משפטי. ככלל באיזון בין השיקולים המתחרים יש לבכר את הערכים שבבסיס מוסד התביעה הקטנה, הנגשת מערכת הצדק והוזלת עלויות ההתדיינות, על פני שיפוי מלא של בעלי דין שבחרו לשלם עבור ייעוץ משפטי. בית המשפט מצפה מהצדדים להתדיין לפניו ללא סיוע מקצועי, ישיר או עקיף. (ראו: חבקין ונמרודי, התביעה הקטנה (נבו, 2017), עמ' 298). לאור שיקולים אלו, אין מקום לפסוק החזר עלות ייעוץ משפטי והוצאות עבור עו"ד.

הפרת הסכם שכירות 5,500 ₪

סעיף 6.1 להסכם השכירות קובע כי ניתנת לשוכרים האופציה להאריך את תקופת השכירות לתקופה נוספת אחת בלבד בת 12 חודשים. לכן תקופת האופציה לשוכרים היא בעצם התקופה שמיום 04.04.2020 ועד ליום 04.04.2021. לעניין זה ניתן להיווכח לפי תמלול השיחה בין התובעים לנתבע שצורף לכתב ההגנה (נספח ב' עמ' 1 שורות 14-18, וכן בעמ' 3 שורות 6-7 ) :

....

התובע 1 מר טל גבעתי: "אילן תראה, אני ותום, אתה יודע ב 5 ל 4, ביום ראשון, נגמר ההסכם"

הנתבע מר אילן יהודה: "כן"

התובע 1 מר טל גבעתי: "עכשיו עשינו את הבדיקות מאז השיחה שלנו, דיברנו ובסיטואציה הנוכחית אנחנו אין לנו... אנחנו לא נשארים כי אין לנו את הסכום המבוקש, לא לי ולא לתום אז אנחנו..."

הנתבע מר אילן יהודה: " אוקי, אין בעיה"

....

הנתבע מר אילן יהודה: " לא, אני אומר, זה פחות מפריע לי הסיפור הזה של ה.. תראה, אני לא.. אתה רוצה למשוך שם עוד חודש? עוד חודשיים?

התובע 2 תום לוי: כן, זה רק בשביל, אתה יודע, שבאמת נעבור את הקורונה הזאת.

הנתבע מר אילן יהודה: בסדר, אז בוא נעשה את זה ככה, אז במקום להרים ל 6.5 נרים ל 7 .."

סעיף 6.3.1 להסכם השכירות קובע כי "על השוכר להודיע לבעל הדירה על רצונו לממש את תקופת האופציה וזאת לא יאוחר מ 45 ימים לפני תום תקופת השכירות". מתמלול השיחה בין הצדדים עולה כי התובעים מציינים בפני הנתבע כי ביום 05.04.20, מסתיים הסכם השכירות בין הצדדים וכי הם מבקשים לעזוב את המושכר. עוד עולה כי ההודעה מטעם התובעים נמסרה לנתבע ימים ספורים בלבד לפני מועד פקיעת הסכם השכירות בין הצדדים, ולא כפי שסעיף 6.3.1 מחייב את השוכרים באשר לאופן שליחת ההודעה על סיום ההתקשרות בין הצדדים. מאידך, סעיף 6.2 להסכם השכירות קובע כי בעל הדירה ישלח לשוכר הודעה בכתב המפרטת את גובה דמי השכירות בתקופת האופציה לא יאוחר מ 60 ימים לפני תום תקופת השכירות. הסעיף קובע במפורש כי "אי שליחת הודעה על ידי בעל הדירה במועד, כמוה כהסכמת הצדדים כי גובה דמי השכירות בתקופת האופציה יהיה כמפורט בסעיף 5.1", קרי 5500 ₪ לחודש בהתאם להסכם השכירות בין הצדדים.

התובעים לא צירפו לכתב תביעתם את תמלול השיחות או ההודעות הקודמות בין הצדדים בהם לטענתם ביקש הנתבע להעלות את דמי השכירות אשר הביאו לעזיבתם את המושכר כך שלא ברור האם ההודעה מצד הנתבע על העלייה בדמי השכירות הייתה במועד.

ראוי לציין בהקשר זה כי לא התובעים וגם לא הנתבע הרימו את הנטל הראייתי האם ההודעה על העלייה בדמי השכירות ועזיבתם את המושכר נמסרה בכתב או בהודעה כדין בהתאם לסעיף 6.2 ולסעיף 6.3.1 להסכם השכירות. לפיכך, בית המשפט התייחס לתמלול שצורף לכתב ההגנה, ממנו עולה כי הנתבע אכן מסר לתובעים כי הוא מתכוון להעלות את שכר הדירה לסכום של 6,500 ₪ לחודש, ובמידה והתובעים מתכוונים להישאר בדירה למשך חודש עד חודשיים, אז שכר הדירה יעמוד על 7,000 ₪ לחודש.

מתמלול נוסף שצירפו התובעים לכתב הגנתם לתביעה שכנגד עולה כי התובעים ביקשו להישאר במושכר באותו מחיר ששילמו עד כה, קרי, 5,500 ₪ לחודש, אך הנתבע סירב לבקשתם (נספח ב' עמ' 1 שורות 13-21) :

התובע 2 מר תום לוי: אי אפשר להישאר במחיר, חודש במחיר של מה ששילמנו עד עכשיו?

הנתבע מר אילן יהודה: לא לא, לא, בשום מקרה לא, אם לא לא יקרה שום דבר, אני לא מתרגש מזה שהדירה תעמוד ריקה, אין היא לא תעמוד ריקה, כבר יש לי שוכרים.

התובע 2 מר תום לוי: העניין הוא גם אבל אתה יודע ש..

הנתבע מר אילן יהודה: בסדר, אבל אנחנו ידענו מזה, אתם גם ידעתם מזה, זה לא שמישהו מפתיע אתכם.

הנתבע 2 מר תום לוי: לא לא, אין בעיה, אין בעיה.

...

הנתבע מר אילן יהודה: בסדר, אז עוד פעם, אני בא לקראתכם ואני אומר לכם, נסגור על 6 לחודשיים האלה, זהו, אי אפשר ש.. להתחיל לעשות לי, גם לי יש קורונה, לא רק לך, זה לא ש..

...

הנתבע מר אילן יהודה: אני מסביר לך, אני גם באתי לקראתכם.

התובע 2 מר תום לוי: לא אילן, להעלות ב500 ₪ לחודש, זה כפרה עליך זה לא..

מהתמלול עולה כי התובעים מבקשים מהנתבע שאין הם יכולים לעמוד בסכום אותו הנתבע מבקש, והנתבע אפשר לשוכרים להישאר במושכר למשך כחודשיים נוספים בדמי שכירות של 6,000 ₪ לחודש במקום 5,500 ₪ וזאת על מנת לאפשר לתובעים למצוא דירה חלופית, קרי, עלייה של 500 ₪ בדמי השכירות למשך חודשיים.

המסקנה המתקבלת מכל האמור לעיל היא כי לתובעים עמדה זכות חוזית להישאר במושכר לתקופה של שנה נוספת (תקופת האופציה). ולכן על הנתבע היה להעלות את דמי השכירות לגובה של עד 3% בלבד, קרי 165 ₪ כתוספת לכל חודש בהתאם לדמי השכירות בגובה של 5,500 ₪. בנוסף, הנתבע לא הרים את הנטל כי אכן הודיע לתובעים על העלייה בדמי השכירות לא יאוחר מ 60 ימים לפני תקופת תום השכירות כפי שקובע סעיף 6.2 להסכם.

מתמלול השיחות בין הצדדים נראה כי התובעים בחרו לסיים את ההתקשרות בין הצדדים בשל העלייה בדמי השכירות, הנתבע בחר להעלות את דמי השכירות החודשיים לסכום של 6,500 ₪ לחודש, קרי, עלייה של הרבה יותר מ – 3% מדמי השכירות לתקופת האופציה. אמנם הנתבע הציע לתובעים לשלם סכום של 6,000 ₪ למשך חודשיים עד אשר ימצאו דירה חלופית, אך גם הצעה זו מצדו אינה עומדת בקנה אחד עם הסכם השכירות באשר לתקופת האופציה.

נראה כי הנתבע התעלם לחלוטין מהעובדה כי סעיף 6.2 להסכם מאפשר לו להעלות את דמי השכירות ב3% בלבד בתקופת האופציה, לפיכך, העלאה של דמי השכירות בחריגה מהמוסכם מהווה הפרת ההסכם מצד הנתבע. כפי שפורט לעיל, סעיף זה קובע במפורש כי לבעל הנכס ישנה אפשרות להעלות את דמי השכירות בתקופת האופציה ב3% בלבד, וכי אי שליחת הודעה במועד כמוה כהסכמת הצדדים כי גובה דמי השכירות בתקופת האופציה יהיה כמפורט בסעיף 5.1, קרי, 5,500 ₪.

יחד עם זאת, לא הוכיחו התובעים מהו הנזק שנגרם להם עקב ההפרה. אכן, אילו היו התובעים ממשיכים לשכור את הדירה היה שכר הדירה לתקופת האופציה הנוספת לכל היותר 5,665 ₪ (המשקף עליה של 3% משכר הדירה האחרון). לפיכך, ככל שהם שכרו דירה אחרת במחיר זהה למחיר זה, הרי שלא נגרם להם כל נזק; וככל שהם שכרו דירה במחיר יקר יותר, ואף בהנחה כי מדובר בדירה במאפיינים דומים לדירה נשוא התביעה, הרי שנזקם הוא כשיעור ההפרש בין הסכום שהיה אמור להשתלם בתקופת האופציה לבין מה שהיו משלמים בדירה אחרת. אולם, התובעים לא הראו כי שכרו דירה אחרת ולא טענו בעניין או הביאו ראייה כלשהי לכך. ברי, כי ככל שלא שכרו דירה כלל, הרי שלא נגרם להם נזק ממון. לפיכך, דין התביעה בראש זה להדחות.

התביעה שכנגד

פיצוי בגין הפרת ההסכם והשכרת המושכר לדיירות משנה, סך של 6,948 ₪

הנתבע טען כי התובעים השכירו את הנכס לדיירות משנה וזאת בניגוד למוסכם בין הצדדים בהסכם השכירות. במהלך הדיון טען התובע 1 באשר לטענתו של הנתבע כי הם מעולם לא השכירו את הנכס לדיירות משנה, וכי מדובר בארוסתו של התובע 1 וחברתו של התובע 2 מר תום לוי אשר היו ישנות במושכר מדי פעם כפי העולה מפרוטוקול הדיון בעמוד 3 (שורות 13-15) לפרוטוקול:

התובע 1 מר טל גבעתי: "לטיעונים שאילן הציג לא נכונים. הדיירות משנה, לא היה ולא נברא. עדן ארוסתי ושיר החברה הקודמת של תום לא גרו אצלנו. הן ישנו אצלנו מדי פעם ומעולם לא נאמר שהן שוכרות ולא שום דבר אחר, זה שקר".

מהימנה עליי טענתו של התובע 1 כי מדובר בארוסתו אשר הייתה ישנה במושכר מדי פעם. בנוסף, מעיון בהסכם השכירות בין הצדדים עולה כי אין בהסכם השכירות סעיף או התניה אשר מגבילה את השוכרים מלאפשר לבנות זוגם ללון בדירה. טענתו של התובע 1 לא נסתרה על ידי הנתבע במהלך, והוא אף לא הביא בדל של ראייה לעניין זה. לפיכך, דין ראש נזק זה להידחות.

תיקוני שפכטל וצבע במושכר בסך 2,200 ₪, תיקוני הצבע בחדר השינה בסך 1,200 ₪, פגיעה במנגנון התריסים הוונציאנים סך של 4,000 ₪, עלות החלפת שני ברזים סך של 800 ₪

סעיף 9.5 להסכם השכירות בין הצדדים קובע כי "מוסכם על הצדדים כי במידה שלא נכתב אחרת ברשימת התכולה המצורפת כנספח א', תחול האחריות לתיקון התכולה על בעל הדירה". באשר להחזרת הדירה לאחר סיום הסכם השכירות, בסעיף 13.1 להסכם השכירות נקבע במפורש כי "בתום תקופת השכירות, יהיה השוכר חייב למסור לבעל הדירה את הדירה כשהיא פנויה מכל אדם ומכל חפץ שאינו חלק מהתכולה, כשהיא במצבה כפי שהצהיר בסעיף 2.2 וזאת בכפוף לבלאי הנובע משימוש סביר".

מעיון בהסכם השכירות בין הצדדים, נראה כי אין כל התייחסות או סעיף אשר קובע כי על השוכרים להחזיר את הדירה כשהיא מסוידת וצבועה. נהפוך הוא, בהסכם השכירות ישנה התייחסות אך ורק למרכיב פינוי תכולת הדירה ולמרכיב תיקון תכולת הדירה אשר חלים על בעל הנכס. התובע שכנגד צירף לכתב התביעה חשבונית בסך 9,050 ₪ על תיקון הנזקים שביצע במושכר. לטענתו, השוכרים (הנתבעים שכנגד) גרמו לנזקים בקירות, במנגנון התריסים, ובברזים, ולכן הוא נאלץ לשאת בהוצאות תיקונם.

"בפרוטוקול מצב הדירה" בהסכם השכירות אשר צורף כנספח ב' להסכם, עולה כי חלק מהליקויים במושכר נרשמו בפרוטוקול מבעוד מועד. ראשית, מהפרוטוקול עולה כי נזקי צבע ורטיבות היו קיימים מלכתחילה בחדר השינה. יחד עם זאת, לא הייתה כל התייחסות בפרוטוקול מצב הדירה לנושא הברזים ומנגנון התריסים הוונציאני. שנית, חרף טענות התובע שכנגד לליקויים ונזקים רבים, הוא לא צירף תמונות שיש בהן כדי להוכיח את טענותיו, ועל כן יש בכך כדי לפגום במשקל שיש ליתן לאמור לחשבונית שצירף ובשאר טענותיו. שלישית, מתמלול השיחה האחרונה שצירפו התובעים לכתב הגנתם לתביעה שכנגד ביום עזיבת הדירה, עולה כי התובע שכנגד אישר לנתבעים שכנגד כי אין לו כל טענות כלפיהם והוא אף לא ציין בפניהם לאורך כל אותה השיחה כי ישנם נזקים במושכר. (נספח ה' עמ' 1 שורות 8-14):

התובע שכנגד מר אילן יהודה: "בסדר?"

הנתבע שכנגד 1 מר טל גבעתי: "וחוץ מזה סגרנו, הכל טוב"

הנתבע שכנגד 2 מר תום לוי: ,מאה אחוז"

הנתבע שכנגד 1 מר טל גבעתי: "תודה אילן שיהיה לך בהצלחה"

התובע שכנגד מר אילן יהודה: "תודה רבה, גם לכם בהצלחה, ביי להתראות, ביי ביי"

הנתבע שכנגד 1 : "ביי ביי כל טוב"

ראוי לציין כי התובע שכנגד אישר הן בדיון בבית המשפט והן בכתב תביעתו כי הוא ביקר בנכס מספר פעמים לאורך תקופת השכירות של הנתבעים שכנגד. לא ברור מדוע בחר התובע שכנגד שלא להביא אף ראיה או כל תיעוד אחר על פניה שלו או שיחה שקיים עם הנתבעים שכנגד על הנזקים הרבים שהושארו על ידם בדירה לדבריו. נראה כי הטענה על הנזקים בדירה מעולם לא הועלתה בפני הנתבעים שכנגד ומן הראוי שאם אכן היו נזקים היה עליו לציין זאת בשיחה האחרונה שקיים התובע שכנגד עם הנתבעים שכנגד ביום עזיבתם את המושכר. לפיכך, הטענות בגין ראשי נזק אלו לא הוכחו.

אי פינוי תכולתם של הנתבעים שכנגד במשך 14 ימים, סך של 7,686 ₪

בסעיף 13.1 להסכם השכירות בין הצדדים נקבע כי "בתום תקופת השכירות, יהיה השוכר חייב למסור לבעל הדירה את הדירה כשהיא פנויה מכל אדם ומכל חפץ שאינו חלק מן התכולה, כשהיא במצבה כפי שהצהיר בסעיף 2.2, וזאת בכפוף לבלאי הנובע משימוש סביר". בסעיף 13.2 להסכם השכירות נקבע כי מוסכם על הצדדים "כי במידה והשוכר לא יפנה את הדירה כאמור בסעיף 13.1, יהיה השוכר חייב לשלם לבעל הדירה עבור כל יום בו לא יפנה את הדירה, פיצוי מוסכם בסך השווה לפי שלושה מדמי השכירות היומיים בהתאם להסכם זה. הצדדים אומדים סכום זה כפיצוי סביר ביחס לנזק שניתן לראותו מראש כתוצאה מסתברת מאי קיום הוראות סעיף 13.1 על ידי השוכר".

התובע שכנגד טען כי הנתבעים שכנגד לא פינו את תכולת המושכר כנדרש ולנתבע נגרמה הוצאה בגין פינוי שביצע בעצמו. בגין רכיבים אלה תבע התובע שכנגד סך של 7,686 ₪.

כפי שפורט לעיל, בין התובע שכנגד לבין הנתבעים שכנגד היה סיכום בעל פה כי הנתבעים שכנגד ישאירו את תכולת הדירה על מנת שהתובע שכנגד יבדוק את האפשרות להעביר את הציוד שנשאר בדירה לשוכר החדש. יחד עם זאת, השארת הציוד במושכר לא הייתה תחומה בזמן קצוב ואף סוכם כי הנתבעים שכנגד יגיעו וידאגו לאסוף את הציוד בחזרה. לטענתם, ביום 12.05.2020 הם פנו אל התובע שכנגד על מנת לאסוף את תכולת הדירה.

לטעמי, מדובר בפרק זמן סביר, שכן חלף רק קצת למעלה מחודש מאז עזיבת הדירה, ומה גם שהתובע שכנגד הסכים להשארת הציוד לפרק זמן מה, ולא הוכיח מתי בדיוק דרש מהנתבעים שכנגד לפנות את הציוד והם לא נענו לו. לפיכך, לא מצאתי כי הוכח שיש לפסוק פיצוי בראש זה.

חוב לתאגיד המים

התובע שכנגד צירף לכתב התביעה דרישת תשלום על סך 140 ₪ מתאגיד המים "מי אביבים". מדרישת התשלום שצירף התובע שכנגד עולה כי מדובר בנכס אחר אשר כתובתו היא דרך נמיר מרדכי 18 בתל אביב יפו. בהסכם השכירות עולה כי כתובת המושכר היא ברחוב יהודה המכבי 97 בתל אביב. לפיכך, החשבונית שצירף התובע שכנגד כלל אינה רלוונטית למושכר נשוא התביעה.

בנוסף, כעולה מתמלול השיחות שצירפו הנתבעים שכנגד (נספח ג' עמ' 1 שורות 8-22, ובעמ' 2 שורות 1-7), נראה כי התובע שכנגד והנתבעים שכנגד קיימו שיחה משותפת ביחד עם נציג מטעם תאגיד המים "מי אביבים" בה שילמו הנתבעים שכנגד את החוב שהיה הקיים בדירה ברחוב יהודה מכבי 97 בתל אביב יפו. לפיכך, דין ראש נזק זה להידחות.

נוכח מכלול הממצאים והמסקנות, כאמור לעיל, התביעה העיקרית והתביעה – שכנגד נדחות אהדדי.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מיום פסק הדין.

ניתן היום, ה' טבת תשפ"א, 20 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.