תביעה זו מקורה בתאונת דרכים מיום 1.8.19.

לא היתה מחלוקת בשאלת האחריות והדיון התמקד בשאלת הנזק.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ונספחיהם ושמעתי את הנהגים כמו גם נתתי דעתי לתמונות שהוגשו הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

לא היתה מחלוקת לעניין מוקדי הנזק אלא שלטענת הנתבע הנזק לא היה משמעותי כפי שתיאר נהג התובעת וממילא דובר היה בשפשוף קל בלבד.

עיון במוקד הנזק מעלה כי אכן הנזק אינו אלא שפשוף קל יחסית ובהתאם גם השמאי עמד אותו על סך של 1,700 ₪. גם לגופו של עניין לא היה בפי הנתבע ראיה כלשהי כאילו הנזק שצולם על ידי התובעת אינה הנזק מהתאונה. נהג התובעת מצדו טען כי ימים בודדים עובר לתאונה תוקן רכבו וממילא מקום התאונה היה שלם וצבוע והנזקים כפי שצולמו הם הנזקים. הנתבע מצדו, טען, כי היו ברשותו תמונות שאינן עוד בחזקתו. בסופו של יום, לא סתר הנתבע את טענות התובעת בדבר נזקיה. מצאתי להעדיף את גרסת נהג התובעת אשר התרשמתי לחיוב מעדותו באופן בלתי אמצעי.

התובעת תמכה תביעתה בחוות דעת שמאי. לא הוגשה חוות נגדית וממילא חוות דעת זו לא נסתרה.

בהתאם לכך אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 2,553 ₪ (נזק ישיר בהתאם לחוות דעת השמאי ושכר טרחתו) נושא רבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה, בסך של 380 אגרת בית משפט, סך של 400 ₪ שכר טרחת עד התובעת כפי שנפסק בדיון וכן סך של 1,800 ₪ שכר טרחת עו"ד. סכומים אלו ישלמו תוך 30 ימים שאם לא כן ישאו רבית והפרשי הצמדה מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

לא מצאתי לפסוק בגין ימי השבתה שכן חרף הנטען בכתב התביעה כי צורף אישור בדבר ימי השבתה אישור כאמור לא צורף.

הנתבע ישא במחצית שנייה של האגרה.

זכות ערעור, תוך 45 ימים, לבית המשפט המחוזי מרכז- לוד.

ניתן היום, י' אדר תשפ"א, 22 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.