ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הקר) מיום 5.7.2020, בתא"מ 56543-11-18, לפיו נדחתה תביעת המערערת נגד המשיב לתשלום חובות בגין שימוש במים.

הרקע העובדתי

המערערת היא תאגיד מים המשרת את תושבי העיר תל אביב-יפו.

המשיב הוא המנהל ואחד המייסדים של עמותת "קורת-גג". עמותה רשומה הפועלת למתן פתרונות דיור לחסרי בית בעיר תל אביב (להלן: "העמותה").

על פי הראיות שהוצגו בבית משפט השלום, העמותה שוכרת מספר נכסי מקרקעין בתחום העיר תל אביב, ומשכירה חלק מן הדירות לדרי רחוב על פי הפניית משרד השיכון.

חלק אחר של הדירות מושכר למי שהמשיב הגדיר כפליטים (פרוטוקול דיון בבית משפט קמא, עמ' 13 שו' 17). המשיב, אמנם לא הציג חוזי שכירות מכל סוג ומין שהוא, אולם מהראיות עולה, כי דמי השכירות המשולמים לעמותה ממשרד השיכון והפליטים כוללים גם תשלום עבור צריכת המים של הדיירים.

במהלך השנים צברו הנכסים חובות למערערת שהסתכמו ב- 60,720 ₪.

בכתב התביעה שהוגש לבית משפט השלום נתבעו העמותה בשל החובות שצברה, ואשר אינם שנויים במחלוקת. עילת התביעה נגד המשיב היתה שימוש לרעה במסך ההתאגדות, המתבטא בהעדפת נושים אסורה, התנהלות חסרת תום לב ומעשים ומחדלים שהם בגדר עוולות נזיקיות (גזל ורשלנות), אותן ביצע; וכן עשיית עושר ולא במשפט.

בפסק דינו של בית המשפט קמא, קבע כב' השופט הקר, כי על אף העובדה שניתן לבצע "הרמת מסך התאגדות", גם בעמותות דין התביעה נגד המשיב להידחות מאחר שלא הוכחו טענות חוסר תום לב ומרמה, בין היתר בשל העובדה שלא הוכחה העברת כספים מהעמותה למשיב, כשם שלא הוכח "עירוב נכסים" בין נכסי העמותה לנכסי המשיב.

בית המשפט דחה גם את הטענה, לפיה יש לבטל את ההסכמות בין העמותה לדיירים בהיותם חוזים למראית עין.

טענת המערערת, לפיה יש להרים את מסך ההתאגדות בשל העדפת נושים נדחתה אף היא מאחר שכל אימת שתאגיד נקלע לקשיים, ואינו משלם את חובות המים והביוב, אך משלם חובות אחרים לנושים אחרים, יורם מסך ההתאגדות ובכך ייפגע עיקרון הישות המשפטית הנפרדת של התאגיד באופן המנוגד לתכליתו.

עוד צוין, כי לעניין חובות מים, המחוקק לא החיל את סעיף 119א לפקודת מס הכנסה, החל על חיובי ארנונה מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992, על חובות מים.

טענות הצדדים בערעור

המערערת סבורה, כי טעה בית משפט קמא בכך שלא נתן את המשקל הראוי להעדפת נושים שביצע המשיב, תוך שהוא מתבסס על חובתה של המערערת לספק מים, גם אם לצרכן שאינו משלם תמורתם.

עוד הדגישה המערערת, כי היה על בית משפט קמא ליתן משקל מכריע לעובדה כי למרות הקשיים אליהם נקלעה המשיבה (לטענתה), המשיכה לשלם תשלומים לנושים וספקים דוגמת חברת החשמל אשר במסגרת הליכי גביה רשאית לנתק את הנכסים מרשת החשמל.

המערערת הדגישה את העובדה שהעמותה גובה מהדיירים תשלום, הכולל גם תשלום מים, חשמל וארונה.

המשיב תומך בעמדת בית משפט השלום ומדגיש את העובדה שלא הוכחו מעשי תרמית, או חוסר תום לב שנעשו על ידו.

דיון והכרעה

על פי העובדות אשר נקבעו על ידי בית משפט השלום שאינן שנויות במחלוקת, העמותה משכירה דירות במבנים אותם היא שוכרת, לדיירים שונים, דרי רחוב המופנים אליה על ידי עירית תל אביב ומשרד השיכון, וכן עובדים זרים.

תמהיל השוכרים והחוזים שנכרתו עמה לא הוצגו על ידי המשיב, אולם הובהר כי כל השוכרים משלמים תשלום הכולל גם את עלות צריכת המים במושכר. מכאן שהעמותה מקבלת מהשוכרים את התמורה עבור השימוש במים, אך אינה מעבירה אותה לספקית – המערערת.

הטעם להתנהלות זו הובהר בעדות המשיב עצמו אשר טען, כי לנוכח הקשיים אליהם נקלעה העמותה, היא מעדיפה לשלם לנושים "קשים" כגון חברת החשמל, משכירי הנכסים ועוד.

אין חולק, כי ניהול כספי העמותה נתון בידי המשיב, אשר על פי שיקול דעתו מעדיף נושה אחד על פני משנהו.

עוד יצוין, כי אין בידי המערערת האפשרות לבטל את ההתקשרות עם העמותה והיא חייבת להמשיך ולספק מים לנכסים שבהחזקתה. להשקפתי, מדובר בהתנהלות חסרת תום-לב ובקבלת מוצר בידיעה שאין בכוונת הצרכן – העמותה, לשלם תמורתו.

סבורה אני, כי בענייננו ראוי היה לחייב את המשיב, ראשית לכל בשל התנהלותו חסרת תום-הלב שהתבטאה בגביית תשלום מהדיירים עבור השימוש במים ואי העברתו לספקית – המערערת כפי שציינה כב' השופטת ד' ברלינר ב-ע"א 8910/05 א. אדמון בע"מ נ' וינבלט (ניתן ביום 20.9.2007), כי אין מדובר בהרמת מסך אלא באחריותו של אורגן החברה. "בשל דרך התנהלותו, שהיתה חסרת תום לב. החובה לפעול בתום לב בקיומו של חוזה מוטלת על מי שמיישם את החוזה, גם אם הוא שלוחו של אחר (ראה ענין פנודר בע"מ 695-694) וזהו המקור לחיובו של איתן."

ב-ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661 (1994) בעמ' 700 נדונו שני מקורות החיוב באחריות אישית בשונה מהרמת מסך: "אחריות אישית הינה תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטיות של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה...

מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת המסך מכרסמת באותו עיקרון על ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (א' חביב-סגל, 'מגמת חדשות בהלכות הרמת-המסך' עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 197, 214)."

בעניין צוק אור הובהרה האבחנה בין נושה נזיקי לנושה חוזי בכך שהנושה הנזיקי אינו נושה רצוני, ובעל כורחו הוא מוצא עצמו מול חברה ומשכך, יש בכך הצדקה להטלת אחריות אישית על מנהלי החברה, אשר בשל מעשיהם קיימו את יסודות האחריות בנזיקין.

יחד עם זאת, כפי שנקבע בעניין אדמון לעתים ישנם מקרים בהם נושה חוזי הופך בעל כורחו לנושה נזיקי.

"מקרים בהם המזיק מבצע כנגד הניזוק עוולה מתמשכת של הפרת חוזה, בחוסר תום לב, תוך שאין בידי הניזוק היכולת להקטין נזקיו או לשלוט בהם מעבר לאשר הוא עושה במסגרת פניותיו לערכאות משפטיות – אלה הם המקרים בהם הופך הוא בעל כורחו למי שקשור לאורך זמן בחוזה עם מי שכלל לא היה רוצה להיות יותר קשור עמו. נזקים אשר צובר הוא לאורך אותה תקופה אינם נזקים שיכול היה לצפות ביום שכרת חוזה עם המזיק ואין בידיו כל דרך למונעם או לצמצמם. יתכן שגם על מקרים אלה צריך לחול הגיונה של הלכת צוק אור, המצדיק הטלת חבות אישית על נושא המשרה מבצע העוולה."

בענייננו, המערערת קשורה בהסכם שאין ביכולתה להשתחרר ממנו והאמצעים היחידים העומדים לרשותה הינם פניה לערכאות, שעה שהמשיב באמצעות העמותה, מנצל את המצב החוקי המונע ניתוק המים.

בטיעוניו הפנה ב"כ המשיב למטרות העמותה לסייע לשיכונם של דרי רחוב. ברם, נשאלת השאלה האם רשאי הוא לצרף את המערערת בעל כורחה למטרות הנעלות על חשבון תושבי העיר תל אביב.

לאור האמור לעיל, החלטתי לקבל את הערעור ולחייב את המשיב ביחד ולחוד עם העמותה, לשלם למערערת 60,720 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

כן ישלם המשיב שכ"ט עו"ד בערעור בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

העירבון שהופקד על ידי המערערת יושב לה באמצעות בא כוחה.

ניתן בלשכתי היום, ט"ז טבת תשפ"א, 31 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.