21 דצמבר 2020

לפני:

כב' הרשמת מרב חבקין

החלטה

1. לפניי בקשה לחייב את התובע, תושב הרשות הפלסטינית, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בגין תביעה שהגיש כנגדה.
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובכתבי הטענות מצאתי כי דין הבקשה להתקבל. אפרט טעמיי להלן.

1. בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: "התקנה"), הכלל הוא, כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים פטור מהפקדת ערובה.
2. התובע אינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, ולכן חלה התקנה.
3. התובע עותר לתשלום שכר, פיצויי פיטורים וכן זכויות סוציאליות שונות ורכיבי פיצוי לתקופת העסקתו הנטענת אצל הנתבעת מחודש 11/2015 עד 5/2020 .
4. הנתבעת טענה, כי התובע הועסק אצלה בתקופה 11/2015 עד 3/2020 שאז חדל להגיע לעבודה ללא הודעה מוקדמת.
5. אמנם תקופת העבודה מוסכמת ברובה אלא שגם במצב דברים זה על התובע להציג אסמכתאות לטענה כי זכויותיו שולמו בחסר. וכך נרשם בדברי ההסבר לתקנה:

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא 'ראשית ראיה' להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו".

1. הואיל והנתבעת כופרת בטענה, כי התובע פוטר ונטל ההוכחה לענין זה מוטל על התובע לא שוכנעתי כי הונחה ראשית ראייה לרכיבים הנובעים מטענה זו. תצהיר התובע לבדו אינו ראשית ראיה מספקת מבלי כל אסמכתא נוספת. הנה כי כן, לא הונחה ראשית ראייה לרכיב פיצויי פיטורים מלאים (להבדיל מהפרשות פנסיוניות), חלף הודעה מוקדמת, פיצוי בגין היעדר שימוע והפרשי שכר לתקופה שלאחר מועד סיום העבודה לגרסת הנתבעת.
2. אשר להפרשות פנסיוניות, הואיל ואין חולק כי בוצעו הפרשות לקופת גמל לא ברור מדוע מלכתחילה לא צירף התובע מסמכי קופת הגמל לתביעתו. יתר על כן, תחשיבי התובע נסמכים על מכפלת שכר אחרון באחוז ההפרשה לגמל אולם תחשיב זה אינו מהווה כימות כנדרש. היה על התובע לבסס את התחשיב על השכר ששולם בפועל בכל תקופת העבודה ולא על תחשיב כללי.
3. כמו כן, וזה העיקר, בסופו של דבר, התובע בתגובה לבקשה הודה, כי בוצעו הפרשות על ידי הנתבעת, אלא שטען כי אלה בוצעו רק לאחר 6 חודשי עבודה. ברם, התובע לא הביא ראשית ראייה לכך שמדובר בנתבעת שחל עליה צו הרחבה בענף התעשייה. התובע גם לא התמודד כלל עם גרסת הנתבעת בכתב ההגנה לפיה היא עוסקת בתחום השכרת מדים ושירותי כביסה. התובע אף לא הסביר מה היה עיסוקו בנתבעת אלא טען בסתמיות שהועסק בתחום התעשיה. משכך, לא הוצגה ראשית ראיה לחיוב התובעת בהפרשות מחודש העבודה הראשון.
4. אין בטענת התובע, כי לא ניתן מכתב שחרור, כדי להוות ראשית ראיה לתביעה ברכיבים שצוינו לעיל. ממילא לאחר 4 חודשים מסיום העבודה לא נדרש אישור מעסיק לצורך שחרור קופת פיצויים ומכל מקום לגבי רכיב תגמולים אין צורך באישור המעסיק, שכן הכספים שייכים לעובד.

1. לגבי דמי הבראה, התובע לקח בחשבון בתביעה את העובדה כי שולמו כספים ברכיב זה על ידי הנתבעת, ולשיטתו יש הפרש לטובתו גם לאחר קיזוז הסכומים ששולמו. עם זאת, תחשיב התובע שגוי בימי ההבראה בגין כל שנת עבודה, שכן אין זכאות ל-7 ימי הבראה מהשנה הראשונה אלא רק מהשנה הרביעית. בתחשיב התובע צוין, כי הנתבעת שילמה עבור 22 ימי הבראה. על כן ככל שקיים הפרש (אם בכלל) הוא זניח לגמרי ביחס לסכום התביעה ברכיב זה.
2. אשר לרכיב הוצאות נסיעה, התובע הכחיש כי חתם על הצהרה שצורפה לכתב ההגנה לגבי עלות הנסיעה היומית ולכאורה יש בכך להעביר את הנטל לנתבעת להוכיח את חתימתו על המסמך. עם זאת, על התובע לצרף ראשית ראייה לגבי עלות הנסיעה הנטענת ודבר לא צורף לעניין זה למעט תצהיר שאין בו די לצורך האמור.
3. לגבי רכיב פדיון חופשה, מתלושי השכר שהוצגו עולה, כי הנתבעת מנהלת כרטיס חופשה ובגמר חשבון שולמה יתרת ימי החופשה שעמדה לניצול. תחשיב התובע לוקח בחשבון ימי חופשה קלנדריים ומפחית ימי חופשה בפועל ומדובר בתחשיב שעל פניו דרוש עדכון ועל כן גם לא שוכנעתי בראשית ראייה לסכום הנתבע ברכיב חופשה.
4. אשר לרכיב דמי חגים, משלא פורטו ימי החג אליהם מתייחסת התביעה, אזי לא הונחה ראשית ראייה לרכיב זה. על פי הלכה פסוקה ממילא יש לדחות תביעות לדמי חגים המנוסחות באופן כללי על בסיס נוסחה סתמית (ראה לאחרונה: עע (ארצי) 18335-12-18‏ ‏ אקרם שראונה - אשכול פרוייקטים (ש.ר.ד.) בע"מ (20.1.20)).
5. לסיכום, לא הונחה ראייה לתביעה ולמצער לא הונחה ראשית ראייה נוכח הסכום המשמעותי שנתבע. גם אם ניתן לראות בתחשיבים ראשית ראיה להפרשים כלשהם מדובר בחלק זניח יחסית שאינו מצדיק לראות את התובע כמי שהראה ראשית ראיה לתביעתו.
6. התובע לא הוכיח יכולת פירעון ולא הראה טעמים מיוחדים מדוע לא יחויב בערובה. נוכח האמור יש לקבל את הבקשה.
7. נוכח מסקנתי כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה נותר לדון בגובה הערובה.
8. לאחר שנתתי דעתי מחד גיסא לזכות התובע לגישה לערכאות שהיא זכות יסוד, ומאידך גיסא לזכות הנתבעת שלא לצאת בחיסרון כיס, ועל מנת שיהא לה ביטחון - ולו חלקי - לכך שהוצאותיה ישולמו, מצאתי לנכון, ובשים לב לסכום עליו הועמדה התביעה, לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך של 3,500 ₪ .
9. אני מורה כי התובע יפקיד סך 3,500 ₪ בקופת בית הדין כערובה לתשלום הוצאות הנתבעת וזאת בתוך 30 ימים שאם לא כן תימחק התביעה ללא התראה נוספת.
10. הואיל והבקשה התקבלה יש לחייב את התובע בהוצאות.
11. על מנת שלא להקשות יתר על המידה על התובע בשלב זה אני קובעת כי עניין ההוצאות ילקח בחשבון בפסק הדין הסופי.

ניתנה היום, ו' טבת תשפ"א, (21 דצמבר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.