בפניי בקשת רשות להתגונן בפני תביעה בסדר דין מקוצר בסך של 240,241.1 ₪.

רקע וטענות הצדדים

בכתב התביעה נטען, שהמבקש 1 ניהל חשבון בנק אצל המשיב וקיבל ממנו אשראים שונים ובין היתר הלוואה בסך של 200,000 ₪. המבקשת 2, אמו של המבקש 1, חתמה כערבה לחובות והתחייבויות המבקש 1 כלפי המשיב. המבקש 1 לא עמד בהתחייבויותיו כלפי המשיב ובהתאם הוגשה תביעה זו.

בבקשת הרשות להתגונן טוענים המבקשים שהמבקש 1 לא חתם על מסמכי פתיחת החשבון במועד הנטען בכתב התביעה שכן באותה עת היה בן חמישה חודשים בלבד, שנטל הלוואה בגובה של 200,000 ₪ לצורך קידום עסקו, שעמד בתשלומים החודשיים ללא פיגורים ושכל חטאו היה ירידה משמעותית בהיקף הכנסותיו כתוצאה ממשבר נגיף קורונה העולמי. כתוצאה ממשבר זה, שיקים של לקוחותיו סורבו, דבר שהוביל לחריגות בחשבון העו"ש ולכן החליט המשיב לבטל את מסגרת האשראי בחשבון העו"ש, את כרטיסי האשראי ואת פנקסי השיקים. המבקשים מודים שלאחר קבלת מכתב ההתראה ניסו להגיע להסדר עם המשיב, אולם המשיב הציב תנאים בהם המבקש 1 לא יכול היה לעמוד. המבקשים מפרטים בתצהיריהם את כלל החובות המוטלות על המשיב, ביניהן חובות אמון, זהירות ותום לב, וטוענים באופן כללי וסתמי שאלה הופרו ע"י המשיב.

מתגובת המשיב עולה, שאמנם נפלה טעות סופר במועד פתיחת החשבון כפי שנרשם בכתב התביעה, אולם מהמסמכים שצורפו עולה שהמבקש 1 פתח את החשבון כשנתיים לפני הגשת התביעה. המשיב מוסיף וטוען שלמעשה המבקשים לא מתכחשים לגובה חובו של המבקש 1 ולכך שלא עמד בהתחייבויותיו, ומכחיש כל טענה בדבר השפעה בלתי הוגנת או הפרת חובותיו כלפי המבקשים.

המשיב ויתר על חקירת המבקשים והחלטתי זו ניתנת בהתאם לסמכותי לפי תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984.

דיון והכרעה

מטרת הליך סדר הדין המקוצר היא למנוע דיון בתביעה רק במקרים בהם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518), וגם מי שהגנתו דחוקה והסיכוי שהתביעה נגדו תידחה קטן, יקבל רשות להתגונן. ראה לעניין זה ע"א 101/89 עזרא ששון נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ, (5.6.2009)), וזאת להבדיל ממי שהגנתו הינה "הגנת בדים" (ראה י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, ש. לוין עורך (1995), בעמוד 676-677).

בשלב הדיון בבקשת הרשות להתגונן, בית המשפט אינו צריך לבחון את מהימנות טענות ההגנה, או את האפשרות להוכיחן. "בית המשפט איננו צריך להשתכנע שהטענות בתצהירו של הנתבע הן נכונות, אלא עליו לצאת מההנחה שיש אמת בדברי הנתבע ואין לו (לבית המשפט) צורך לבחון את מהימנותו של הנתבע... אם יש בטענות המבקש הגנה כנגד התביעה, אין לשלול ממנו את האפשרות לדיון מלא במשפט עצמו" (ד. בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה 12 (2014), 294).

אם כן, בשלב הדיוני בו נמצא ההליך, על בית המשפט לבחון האם יש בטענות המפורטות בבקשת הרשות להגן כדי להקים למבקשים הגנה, ולו דחוקה, מבלי לבחון, בשלב זה, את אמיתות הטענות.

ומן הכלל אל הפרט

1. המבקשים מודים שהמבקש 1 ניהל חשבון אצל המשיב ונטל הלוואה. לא מצאתי ממש בהיתלות המבקשים בטעות הסופר שנפלה בכתב התביעה ולהרחבה שמצאו לנכון להרחיב בעניין זה, ואין ממש בטענה שדי בטעות הסופר כדי ליתן להם רשות להתגונן. המבקשים לא הכחישו את החתימות על מסמכי פתיחת החשבון שצורפו לכתב התביעה ואין חולק שהחשבון נפתח ונוהל.
2. המבקשים לא העלו טענה כלשהי בעניין חתימתה של המבקשת 2 על כתב הערבות, ומעיון במסמכים שצורפו עולה שהמסמכים נחתמו כנדרש וחובות הגילוי המוטלות על המשיב מכח חוק הערבות, תשכ"ז – 1967, מולאו.
3. טענתם היחידה של המבקשים היא שלאור משבר הקורונה חלה פגיעה בעסקיו של המבקש 1, דבר שהוביל להתדרדרות ביכולת ההחזר שלו ובסופו של דבר הביא להעמדת החוב לפרעון מיידי ולתחילת הליכי גביה. ייאמר כבר עתה, שעל אף הידיעה השיפוטית בדבר המשבר העולמי והשלכותיו, אין בטענה זו די כדי ליתן למבקשים רשות להתגונן ואין בכך כדי לחייב את המשיב להגיע עמם להסדר בניגוד לתנאים החוזיים והמסחריים עליהם סוכם מראש בין הצדדים.
4. מתגובת המשיב עלה, שהתביעה דכאן הוגשה כחודשיים לאחר שנשלח מכתב ההתראה הראשון וכי לבין לבין נשלח מכתב התראה נוסף. המשיב לא פירט מה עשה במהלך תקופה זו לגביית החוב או לצורך הגעה להסדר עם המבקשים, ולא פירט האם פעל כמוצע במכתב המפקח על הבנקים מיום 24 ביוני 2020 שעניינו "מתן מענה ללקוחות שנקלעו לקשיים כלכליים על רקע משבר נגיף הקורונה".

עם זאת, ואף בשים לב למתווה הפיקוח על הבנקים מיום 7 במאי 2020, כפי שהוארך ביום 29 בספטמבר 2020, אין באמור שם כדי להטיל על המשיב חובה כלשהי בקשר עם דחיית חובות או פריסתם, משום שלמעשה מדובר במתן אשראי חדש, למשיב שיקול הדעת המלא באם לתיתו אם לאו, ולא ניתן לחייבו לעשות כן.

1. לאור כל האמור לעיל, ולאחר שהמבקשים לא הציגו כל טענת הגנה הראויה לבירור, לא ניתן לומר שעמדו בדרישות ולו המינימליות לצורך מתן רשות להתגונן.
2. יצוין, ששקלתי האם בשים לב לטענות המבקשים, שלא הוכחשו ע"י המשיב, לפיהן עד פרוץ משבר הקורונה היה מדובר בלקוח טוב העומד בהתחייבויותיו, יש מקום ליתן למבקשים רשות להתגונן, על אף חולשתן המובהקת של טענות ההגנה. עם זאת, לו הייתה ניתנת רשות כאמור, ובהנתן חולשת הטענות, הייתה זו מותנית בהפקדה של מלוא סכום החוב בקופת בית המשפט.

מטענות המבקשים עולה בבירור שאינם יכולים לעמוד בכך. לכן, בנסיבות אלה, היות שטענות ההגנה כה קלושות עד שניתן לומר שמדובר בהגנת בדים, ועל מנת שלא להטיל מעמסה כספית נוספת על הצדדים, איני מוצאת לנכון להורות כאמור.

סיכום

בקשת הרשות להתגונן נדחית.

בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות בקשה זו.

המשיב יגיש פסיקתה לחתימה.

ניתנה היום, י"ח חשוון תשפ"א, 05 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.