ב"כ העוררת: עו"ד דרור אביטל

ב"כ משיב 1: עו"ד אלכס גפני

ב"כ משיב 2: עו"ד תהילה פרץ

1. לפניי ערר על החלטתו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' גבאי ריכטר) מיום 12.7.20 בבע"ח 58322-05-20. בהחלטה זו התקבלה באופן חלקי בקשת המשיבים לעיון בחומר חקירה – גיליון הרישום התעבורתי של המתלונן.
2. נגד המשיבים הוגש לבית משפט השלום בירושלים כתב אישום בת"פ 54147-08-19. בכתב האישום מיוחס למשיבים ביצוע בצוותא של עבירת איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; עבירת היזק לרכוש במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר לפי סעיף 382(א) לחוק האמור.
3. האירוע בגינו הוגש כתב האישום אירע ביום 29.4.19, בשעה 10:30 לערך, ברחוב גד 13 בירושלים. בכתב האישום נטען, כי בעת שהמתלונן רכב על הקטנוע שלו הוא ביקש לקצר את דרכו על ידי נסיעה בגינה הנמצאת ברחוב גד 13, והמשיבים ניסו למנוע מהמתלונן לעשות זאת. על פי הנטען, המשיבים אמרו למתלונן לא לעבור במקום וכי אם יעבור הם יהרגו אותו. נטען, כי לאחר מכן משיב 1 דחף את המתלונן מהקטנוע, וביחד עם משיב 2 הכה אותו בדחיפות ובאגרופים. נטען, כי כתוצאה מכך המתלונן נחבל בראשו, נשברו לו 4 שיניים ומשקפיו נשברו. בכתב האישום נטען, כי לאחר מכן משיב 1 הביא מקל מבית סמוך ואיים על המתלונן בשנית בכך שאמר לו: "אני אראה לך מה זה, אני אגמור אותך".
4. במסגרת ניהול ההליך הגישו המשיבים בקשה לעיון בחומר חקירה ולהמצאת מסמכים (בע"ח 58325-05-20). בבקשה שהוגשה התבקשה העוררת להעביר למשיבים תלונות שהוגשו למשטרה במהלך 10 השנים האחרונות בגין נסיעה או רכיבה ברחוב גד 13; כל פנייה לעיריית ירושלים בעניין נסיעות של רוכבי אופנועים בסמוך לרחוב גד 13; כל דו"ח של עיריית ירושלים בעניין אכיפת איסור נסיעה במעבר הסמוך לרחוב גד 13; וכן רישום פלילי ותעבורתי של המתלונן.
5. בבסיס הבקשה וביסוד קו ההגנה של המשיבים עומדת טענתם, כי בעת שהמתלונן רכב על הקטנוע שלו הוא ביקש לעשות "קיצור דרך" שלא כדין דרך שביל הנמצא ברחוב גד 13 ואשר אינו מיועד לכלי רכב. לטענת המשיבים, מדובר בגן ציבורי שבו הכניסה לאופנועים אסורה. נטען, כי בעבר דיירי הרחוב התלוננו לא אחת לפני הרשויות על נסיעה פרועה ומסוכנת של רוכבי אופנועים במעבר. נטען, כי תלונות אלה לא זכו לטיפול מצד הרשויות, ואנשים המשיכו לעשות "קיצורי דרך" בנסיעה דרך השביל שברחוב בגד 13 תוך סיכון הסביבה.
6. לדברי המשיבים, אשתו של משיב 1 מנהלת משפחתון בביתם שברחוב גד 13, ובעת האירוע אשת המשיב והפעוטות שבהם היא טיפלה היו בסמוך למקום. המשיבים טוענים, כי המתלונן סיכן את סביבתו ואת הילדים בכך שהפר את החוק ונסע בשביל האסור לנסיעת אופנועים. לטענתם, על רקע זה ולנוכח הסכנה שנשקפה מהמתלונן הם ניסו למנוע את המעבר שלו במקום, ואולם המתלונן סירב להישמע להפצרותיהם והמשיך בנסיעה לשביל תוך שהוא מסכן את סביבתו.
7. נטען, כי בנסיבות אלה כל רישום פלילי או תעבורתי ביחס למתלונן הוא רלוונטי ומהותי, ויש בידיו לסייע להגנת המשיבים. זאת על מנת ללמד על אודות המתלונן ולעזור למשיבים להוכיח את קו הגנתם. כן נטען, כי התלונות שהוגשו לרשויות השונות במהלך השנים, יעזרו לבסס קו הגנה זה.
8. בהחלטה מיום 12.7.20 דחה בית המשפט את עיקר הבקשה וקיבל את חלקה.
9. אשר לבקשת המשיבים לקבלת תיעוד על תלונות שהוגשו למשטרה או לעירייה בדבר מעבר של אופנועים בשביל, בית המשפט דחה את הבקשה. הנימוק שעמד בבסיס הדחייה הוא, כי נראה שמהראיות הקיימות בתיק יש די חומר כדי לבסס את טענת המשיבים כי מדובר בשביל באמצעותו מקצרים רוכבי אופנועים את דרכם לעיתים קרובות בניגוד לחוק, וכי הוגשו תלונות חוזרות ונשנות בעניין זה. בית המשפט עמד על כך, שהמשיבים יכולים להביא לעדות את נציגי ועדי הבתים שיבססו את הטענה, וזאת מבלי להטריח את הרשויות באיתור החומרים המבוקשים. על כן, כאמור, חלק זה של הבקשה לעיון נדחה.
10. בית המשפט גם דחה את בקשת המשיבים לקבל לעיונם את גיליון הרישום הפלילי של המתלונן.
11. מאידך, בית המשפט נעתר לבקשת המשיבים לקבל את גיליון הרישום התעבורתי של המתלונן. לאחר שעיין בגיליון הרישום התעבורתי של המתלונן, בית המשפט קבע כי מדובר ברישום שיכול להיות רלוונטי להגנה, ולכן הוא הורה לעוררת למסור אותו לעיון המשיבים.
12. על החלטה זו הגישה העוררת את הערר שלפניי. העוררת טוענת, כי בקשת המשיבים לקבל את גיליון הרישום התעבורתי של המתלונן לא באה כדי לבסס את קו ההגנה של המשיבים, אלא היא נועדה להשחיר את פניו של המתלונן ולהסית את "הזרקור ממעשיהם החמורים של המשיבים לעבר עברו התעבורתי של המתלונן ומיקוד הדיון בראיות בעברו, במקום באירוע התקיפה" (סעיף 22 להודעת הערר).
13. לטענת העוררת, אין מחלוקת על כך שהמתלונן ביקש לקצר את דרכו באמצעות נסיעה דרך השביל בו המעבר אסור לנסיעת כלי רכב. משכך, אין מחלוקת שהמתלונן נסע בשביל בניגוד לדין. נטען, כי במצב דברים זה עיון בגיליון הרישום התעבורתי של המתלונן אינו נדרש כדי להוכיח את מה שאינו שנוי במחלוקת.
14. העוררת טוענת, כי לא מדובר בחומר חקירה אשר בהתאם למבחני בפסיקה יש למסור אותו לעיון המשיבים, וכי מסירתו לידי המשיבים פוגעת בפרטיותו של המתלונן.
15. מנגד טוענים המשיבים, כי אין עילה להתערבותה של ערכאת הערעור בהחלטת בית משפט קמא. המשיבים מציינים כי בית משפט קמא הגיע להחלטתו לאחר שעיין בגיליון הרישום התעבורתי, והחלטתו ניתנה במסגרת מרחב שיקול הדעת המסור לו.

דיון והכרעה

1. בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 5881/06 בנזירי נ' מדינת ישראל (2007) נקבע, כי לנאשם אין זכות לקבל באופן אוטומטי גיליונות רישום פלילי של עדים, אלא מדובר בעניין המצוי בשיקול דעתו של בית המשפט, אשר נדרש לאזן בין זכותו של הנאשם להליך הוגן לבין זכותו של העד לפרטיות. אשר ל"נוסחת האיזון" ציטט בית המשפט העליון בהחלטתו, בהסכמה, דברים שנאמרו בפסק דינו של בית המשפט העליון בבג"צ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית המשפט השלום בירושלים (2005):

"השיקול המרכזי ביישומה של נוסחת האיזון בין זכותו של הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים לכבוד ולפרטיות הוא חשיבות החומר להגנת הנאשם. דהיינו, בכל מקרה תיבחן זיקתו של החומר לאישום ולנאשם, ותיבחן האפשרות הסבירה כי תהיה בו תועלת להגנת הנאשם. בהתנגשות חזיתית בין זכות הנאשם למשפט הוגן לבין זכויותיהם של עדים ומתלוננים – דהיינו, כאשר מדובר ב"חומר חקירה" מובהק או כאשר ברי כי קיימת אפשרות סבירה שתהא בחומר תועלת להגנת הנאשם – יורה בית המשפט על גילויו של החומר לנאשם אף אם יהיה בכך משום פגיעה בזכויותיו של עד או מתלונן. אולם ככל שהרלוונטיות בין החומר הנדון לבין השאלות העשויות להיות במחלוקת במשפט רחוקה יותר, וככל שהזיקה בין החומר לפוטנציאל ההגנה של הנאשם נחלשת, כך יש ליתן משקל רב יותר לזכויותיהם של העדים ושל המתלוננים".

1. בהחלטה שניתנה על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 4508/15 סבג נ' מדינת ישראל (9.7.15) נדון עניינו של נאשם, שוטר, שהואשם בעבירות אלימות כלפי עצור. הנאשם טען כי המתלונן הוא העד המרכזי בתיק, ולמעשה היחיד, ולכן לצורך בחינת מהימנותו של המתלונן, ביקש הנאשם לקבל לעיונו את גיליון הרישום הפלילי של המתלונן ובעיקר את פסקי הדין שניתנו בעניינו המתלונן. בקשתו של הנאשם נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, וערר שהוגש על ידו לבית המשפט העליון נדחה. וכך בין היתר נכתב בהחלטתו של בית המשפט העליון:
2. "8. אין בידי לקבל את טענת העורר כי במלאכת האיזונים עליה הורה בית משפט זה בהלכת בניזרי, די בכך שמדובר בעדות מרכזית או יחידה כדי להטות את הכף למסירת המרשם הפלילי של העד, או לחלופין - כדי לחייב את התביעה או את בית המשפט לבחון את פסקי הדין המופיעים במרשם הפלילי לגופם.
3. אכן, העובדה שמדובר בעד יחיד או עד מרכזי שעליו עומד האישום כולו היא בעלת משקל לבחינת הרלבנטיות של המרשם הפלילי של העד, אך היא אינה תנאי מספיק. על מנת לעמוד במבחן הרלבנטיות ולהצדיק פגיעה בזכות לפרטיות של העד ובאינטרס הציבורי למניעת הרתעת עדים ממסירת עדות, נדרש "דבר מה נוסף", היינו - אינדיקציה לכך שיש במרשם הפלילי של העד פוטנציאל ממשי קונקרטי לתרום להגנת הנאשם. כמצוין לעיל, גם בא כוח העורר מסכים כי עצם קיומו של מרשם פלילי אין די בו כדי לעבור את מבחן הרלבנטיות.
4. 9. האפשרות התאורטית למצוא במרשם הפלילי סיוע להגנת הנאשם ללא כל אינדיקציה קונקרטית, אין די בה כדי להצדיק לראות במרשם הפלילי של העד משום "חומר חקירה". תקווה ספקולטיבית של ההגנה שמא יימצא בפסקי הדין הנזכרים במרשם הפלילי מידע העשוי לסייע בהגנת הנאשם, אינה מצדיקה פגיעה בזכויות עדים, והיא בגדר מה שכונה על ידי בית המשפט בענין אל הוזייל "מסע דייג" (Fishing expedition), שאינו מצדיק הכרה במרשם הפלילי של העד כ"חומר חקירה" (שם, בעמ' 132).
5. אכן, המגמה בפסיקת בית משפט זה היא "לפרש באופן רחב את המונח 'חומר חקירה'", אך נפסק גם כי אין להרחיב מונח זה "לראיות שחשיבותן ונגיעתן לאישום הפלילי היא שולית ורחוקה מדי" (בש"פ 7990/14 מקונן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (29.12.2014); בש"פ 600/15 הירשמן נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (1.2.2015)). בצדק נטען לענין זה מטעם המשיבה, כי קביעות מהימנות שנקבעו בעבר בעניינו של עד יספקו תועלת זניחה בלבד להגנת נאשם, היות שכל שופט או מותב מכריע לגבי מהימנות עדים על-פי התרשמותו שלו.

....

1. 11. העולה מן המקובץ, כי הכרה ברלבנטיות של מרשם פלילי ללא אינדיקציה קונקרטית כאמור, גם אם היא מוגבלת כביכול לעד מרכזי, אינה עולה אפוא בקנה אחד עם הלכת בניזרי, ולמעשה היא עומדת בסתירה חזיתית להלכה זו וחותרת תחת האיזון שנקבע בה".
2. מן האמור עולה, כי במקרה שלפנינו יש לבחון האם עלה בידי המשיבים לבסס טענה, כי בגיליון הרישום התעבורתי של המתלונן יש פוטנציאל ממשי וקונקרטי העשוי לסייע להגנתם (ר' גם החלטת בית המשפט העליון בבש"פ 600/15 הירשמן נ' מדינת ישראל (1.2.15)). בחינת שאלה זו תיעשה בשים לב לנימוקים שהמשיבים עצמם נימקו את בקשתם.
3. בסעיף 17 לבקשה לעיון בחומר חקירה שהמשיבים הגישו לבית משפט קמא טענו המשיבים, כי הם מעוניינים לקבל את גיליון הרישום הפלילי של המתלונן ואת גיליון הרישום התעבורתי שלו "ככל שהדברים נוגעים למהימנותו של העד הרי שמדובר בחומר רלוונטי". בסעיף 18 נטען על ידי המשיבים, "... כי מדובר במידע מהותי ויש בכוחו של החומר המבוקש כדי לסייע להגנה ולהשפיע על מהימנותם של העדים וכן לאפשר לבית המשפט לקבל תמונה מלאה אודות התרחשות אירוע התקיפה נשוא כתב האישום".
4. לאחר שהעוררת הגישה את תגובתה לבקשת המשיבים, בה העוררת הפנתה, בין היתר, לפסיקה הקובעת את הצורך בהעלאת טענות קונקרטיות אשר לתועלת הצפויה להגנת הנאשם מחשיפת עברו הפלילי של עד, הגישו המשיבים תשובה לתגובה. בסעיף 2 לתשובה נטען על ידי המשיבים, כי "לאפיו האלים של האירוע יש סיבה אחת וגורם אחד – המתלונן שמצא לנכון לעבור במקום אסור תוך התעלמות מוחלטת מבקשתם של הנאשמים נוכח הימצאות של הפעוטות במסלול המיועד של אופנוע המתלונן, בקשה שזכתה לתגובה אלימה ביותר של המתלונן". המשיבים טענו, כי "... אופיו האלים לכאורה של המתלונן ועבר הפלילי ותעבורתי יהוו ציר מרכזי במשפטם של הנאשמים, ולכן לא מדובר "במסע דיג" אלא בחומר הרלוונטי להגנת הנאשמים".
5. לא מצאתי כי בנימוקים שהמשיבים העלו הם הצביעו על אינדיקציה קונקרטית לכך שחשיפת גיליון הרישום התעבורתי של המתלונן עשויה לסייע להגנתם, באופן הגובר על הצורך בהגנה על פרטיותו של המתלונן. זאת, גם אם מדובר בחשיפת גיליון רישום תעבורתי ולא בגיליון רישום פלילי "רגיל", שאפשר כי חשיפתו פוגעת פחות.
6. כפי שצוין, העוררת אינה חולקת על כך שהמתלונן נסע עם הקטנוע שלו במקום האסור בנסיעה לכלי רכב. מכאן, ששאלה זו אינה שנויה במחלוקת, ולמעשה אין חולק על כך שבנהיגתו כאמור המתלונן עבר, או התכוון לעבור, עבירת תנועה. בהעדר מחלוקת בעניין זה, גיליון הרישום התעבורתי של המתלונן אינו דרוש לשם כך.
7. ספק בעיניי אם יש בגיליון הרישום התעבורתי של המתלונן כדי ללמד על הסבירות לכך שהמתלונן ישוב וייסע בדרך זו בעתיד. גם אם לצורך הדיון ייאמר – ולא אמרתי זאת – שניתן ללמוד מגיליון הרישום התעבורתי של המתלונן כי הוא מקל ראש בחוקי התנועה ולכן דברי המשיבים אליו בדבר הסכנה שבנסיעה במקום זה לא ייפלו על אוזניים קשובות, הדבר אינו יכול להצדיק התנהגות תקיפה של המשיבים כלפי המתלונן, ככל שהייתה – ובעניין זה אינני קובע דבר. זאת, שכן בעת המפגש מושא כתב האישום המשיבים לא ידעו דבר על עברו התעבורתי של המתלונן, ולכן אין הם יכולים להישמע בטענה כי התנהגו כלפי המתלונן בתקיפות (וכאמור, בעניין זה לא קבעתי דבר) כיוון שהם ידעו כי המתלונן הוא "שור מועד".
8. ככל שהמשיבים מעוניינים ללמוד מגיליון הרישום התעבורתי של המתלונן על האופי שלו, על המזג שלו, ועל סף הגירוי שלו, הרי שאינני סבור כי הגיליון הרישום התעבורתי, בו עיינתי, יכול לסייע להם בכך. המקרה הנדון איננו שונה ממקרים רבים הבאים לפני בתי המשפט. כשם שבפרשת סבג בית המשפט לא ראה מקום לאפשר לנאשם לעיין בגילוי הרישום הפלילי של המתלונן ובפסקי הדין שניתנו בעניינו, כך לא מצאתי שעלה בידי המשיבים לשכנע כי בעניין שלהם יש לנהוג בדרך אחרת.
9. התוצאה היא אפוא, שאני מחליט לקבל את הערר, ואני קובע כי העוררת אינה חייבת להעביר לעיון המשיבים את גיליון הרישום התעבורתי של המתלונן.
10. המזכירות תשלח לצדדים העתק מהחלטתי.

ניתנה היום, ג' חשוון תשפ"א, 21 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.