לפני התנגדות לביצוע שתי המחאות, האחת נושאת תאריך 15.12.2018, ע"ס 50,000 ₪ והשנייה, נושאת תאריך 16.12.2018 ע"ס 50,406 ₪ שנמשכו על ידי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הנתבעת") לפקודת התובעת (להלן: "ההמחאות").

בנוסף, מונחת לפני בקשה לכך שייקבע שההתנגדות הוגשה במועד וכן להורות על ביטול העיקולים שהוטלו במסגרת תיק ההוצל"פ הרלבנטי.

רקע עובדתי ודיוני

1. תיק ההוצל"פ נפתח ביום 20.11.2019 כנגד הנתבעת, כאשר ביום 29.12.2019 ניתנה החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל (להלן "החלטת הרשמת"), שבמסגרתה התקבלה בקשת התובעת לצירוף הנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), מי שהיה מנהל הנתבעת בעת הרלוונטית, כחייב נוסף בתיק, וזאת מכח חתימתו על כתב ערבות לפירעון ההמחאות (כתב הערבות, נושא תאריך 8.7.2015, צורף כנספח 1 לתגובת התובעת מיום 9.8.20, יכונה להלן: "כתב הערבות").
2. הטענה העיקרית שהועלתה בהתנגדות היא שמדובר בערבות "ישנה" של הנתבע, כי מנהל התובעת הצהיר בפניו כי הוא קרע אותה ו"זרק אותה לפח". לעניין החוב גופו, טען הנתבע- "אני שילמתי על פי מיטב זכרוני את החוב לפי השטר הנ"ל ממזמן" (סעיף 24 לתצהיר שצורף להתנגדות).
3. בין הצדדים נטושה מחלוקת גם ביחס לשאלה האם ואימתי קיבל הנתבע את האזהרה על פתיחת תיק ההוצל"פ וממילא האם ההתנגדות הוגשה באיחור אם לאו והאם העיקולים שהוטלו במסגרת תיק ההוצל"פ הוטלו, כנדרש, לאחר מסירת האזהרה וחלוף המועד הנקוב בה.
4. ביום 09.12.2020 התקיים דיון לפני בבקשות ובהתנגדות. בפתח הדיון הבהירו הנתבע ובא כוחו כי הנתבעת אינה עוד בבעלות הנתבע וכי בא כוחו שהתייצב, מייצג אך ורק אותו ולא את הנתבעת.

היות שלא נרשמה התייצבות מטעם הנתבעת, על אף שהנתבעת זומנה לדיון כדין, ניתן פסק דין כנגדה, שהורה על דחיית ההתנגדות מטעמה, והדיון נמשך אך בעניינו של הנתבע. הנתבע נחקר בדיון על תצהירו. בסוף הדיון הוסכם על הצדדים כי הם יבואו בדברים במטרה לגבש הסדר והסכימו כי ככל שלא יגובש הסדר, יוגשו סיכומים בכתב.

היות שלא גובש הסדר, הגישו הצדדים את סיכומיהם וניתנת החלטה זו.

דיון

1. ראש לכל יש לבחון את השאלה האם אכן קיבל הנתבע את האזהרה והאם הוגשה התנגדות באיחור אם לאו. לשאלה זו השלכה גם על סוגיית ה עיקולים שהוטלו.
2. הנתבע בתצהירו כפר מכל וכל בקבלת האזהרה וטען (סעיף 5 לתצהירו) כ י על דבר קיומם של העיקולים למד ימים אחדים לפני הגשת ההתנגדות, שהוגשה אך ביום 23.07.2020.

התובעת מצידה הפנתה לאישור מסירה שצורף לתגובתה להתנגדות והבקשות, שלפיו בוצע לנתבע מסירה אישית ביום 31.01.2020. אישור המסירה כולל את שמו של הנתבע באופן אישי ולא את שם הנתבעת ובשוליו חתימתו של הנתבע. אמנם, בתצהירו כאמור כפר הנתבע בקבלת האזהרה, אולם בעת חקירתו לפני, לא כפר בכך ואדרבא, כשנשאל לגבי חתימה זו ציין "זה כמעט החתימה שלי" (עמ' 4 שורה 27). כמו כן בהתייחס לשליחה שבצעה את המסירה, ציין הנתבע "אני לא אמרתי שהיא זייפה" (שם, שורה 23) וכן אישר כי "אין סיבה שהיא תזייף את אישור המסירה" (עמ' 3 שורה 33). בניגוד לטענות ב"כ הנתבע בסכומיו – איני סבור כי ניתן לקבל את הטענה כי המסירה מיום 31.01.2020 מתייחסת אך ורק לנתבעת מס' 1. אישור המסירה מופנה אל הנתבע ומדובר במסמך שנמסר לו לאחר מתן ההחלטה הנ"ל, מיום 29.12.2019 שבמסגרתה הוא צורף כצד נוסף להליך. הוסף לכך, את הקשיים שעלו מעדות הנתבע, לעומת האמור בתצהירו, בכל הנוגע, למועד שבו נודע לו על העיקול וכן אישורו את העובדה שקיבל מכתבים באמצעות הדואר (עמ' 4 שורה 12) ודבריו במסגרת המסרונים שהוצגו, לרבות אמירתו שם "לגבי המכתבים אני הוצאתי מהדואר וזה בטיפול של העורך דין שלי" (צורפו לתגובה לבקשות). הנתבע למעשה הודה בכך שקיבל מסמכים הקשורים לתיק ההוצל"פ, אך טען כי היה בקשר עם "מתי", היינו עם מנהל התובעת, מתוך כוונה להסתדר איתו מחוץ לביהמ"ש (עמ' 3 שורה 23 ואילך).

1. באמור די על מנת לקבוע שהאזהרה נמסרה לנתבע במועד הנטען, היינו ביום 31.01.2020.
2. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שבמסגרת החלטת הרשמת (בסעיף 4) קבעה כב' רשמת ההוצל"פ שכל ההליכים כנגד הנתבע יעוכבו עד למסירת אזהרה כדין לידיו וחלוף המועד הנ"ל, וכן עד לאחר הגשת אישור מסירה של הבקשה שלגביה ניתנה החלטה, היינו הבקשה לצרפו כחייב נוסף בתיק. כפי שציינתי, ביחס לעצם מסירת האזהרה לנתבע, אני מקבל את עמדת התובעת, אולם לא ניתן לקבוע כי הנתבע קיבל העתק מהבקשה לחיובו כחייב נוסף, כדרישת הרשמת. בקשה זו, לפי טענת התובעת, נמסרה לו במסירה נוספת, ביום 03.02.2020, כאשר אין חולק שעפ"י אישור המסירה (נספח 1 לתגובה להתנגדות), זו בוצעה בדרך של הדבקה לאחר שלפי תצהיר המוסר, בוצעו 3 ביקורים שבהם לא נכח הנתבע בביתו. בהינתן העובדה שאין מדובר במסירה שבוצעה ישירות אל הנתבע, אלא כזו שנטען שבוצעה בדרך של הדבקה, הרי שבהעדר התייצבות של השליח שלפי הטענה ביצע את המסירה, שלא ניתן לייחס לתצהיר המוסר משקל ממשי. כמו כן, לעניין זה אני סבור שבהודעות הטקסט שצורפו לתגובה לבקשות יש כדי לעורר קושי מצד התובעת, שכן במענה להודעה של מי שהוא לטענת התובעת "מנהל מערך המסירות במשרד ב"כ המשיב" לבין הנתבע, שלפיה "שמנו על הדלת", השיב הנתבע – "לא יודע איפה שמת אני לא בערד דיברתי עם השליח אמרתי לו שאני לא בערד ומחר הוא יכול להגיע אלי". בהעדר התייצבות של השליח ובהינתן שהנתבע כופר בקבלת המסמכים שהונחו בביתו בעת שלא היה בעיר, לא בוססה די הצורך ההנחה שהפעולות שכב' רשמת ההוצל"פ הורתה על ביצוען, כתנאי לסיום עיכוב ההליכים, אכן בוצעו.

השאלה האם לאור האמור יש להורות על ביטול העיקולים, וככל שכן – באלו תנאים, תיבחן בהמשך.

1. על אף הקביעה ביחס למסירת הבקשה לצירוף הנתבע כחייב, יש להבהיר כי אין משמעותה שההתנגדות הוגשה במועד, שכן המועד להגשת ההתנגדות נמנה החל במועד מסירת האזהרה, וזו כאמור נמסרה עוד ביום 31.01.2020. לא זו אף זו, אין ספק כי הנתבע היה מודע לקיומו של תיק ההוצל"פ זמן רב קודם להגשת ההתנגדות ולכל המאוחר בחודש מאי 2020 (עמ' 3 לפרוטוקול, שו' 24) ולמעלה מ – 30 יום קודם ההגשה.
2. התובעת טענה בצדק, כי כלל לא הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות אלא בקשה לקבוע כי זו הוגשה במועד ולכאורה בהעדר בקשה להארכת מועד – אין מקום להורות על הארכתו.

עם זאת, היות שגם מקום שבו הוכח שנמסרה אזהרה וההתנגדות הוגשה באיחור – ביהמ"ש עודו מוסמך להורות על הארכת המועד מטעמים מיוחדים, על מנת לקדם את ההליכים בתיק, אני סבור שיש להכריע בסוגיה זו כאילו הוגשה בקשה להארכת מועד, שכן טענות הנתבע בהקשר זה מפורטות בבקשה לקבוע כי ההתנגדות הוגשה במועד, ויש לתת משקל משני לאופן הגדרת הבקשה בכותרתה. אציין כי התובעת אף היא לא התנגדה למעשה לכך שהבקשה תיבחן כבקשה להארכת מועד וכפי שעולה מסעיף 32 לסיכומים מטעמה, ואף התייחסה בהרחבה בסיכומים לטעמים הקבועים בפסיקה למתן הארכת מועד.

1. בנסיבות הקיימות דעתי כי יש מקום להאריך את המועד ולו מפאת העובדה שכב' רשמת ההוצל"פ כרכה יחדיו, בסעיף 4 להחלטה, את מסירת האזהרה, היא מסירת הבקשה, וכן מפאת ההלכה הנוהגת שיש להעדיף את בירור ההתנגדות לגופה על פני דחייתה אך מפאת הגשתה באיחור, כאשר את המחדל שבאיחור ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות.
2. לאור כל האמור, אני מאריך את המועד להגשת ההתנגדות עד למועד שבו הוגשה.

בכל הנוגע לשאלת ההוצאות – היא תיבחן בסוף ההחלטה.

אפנה לבחינת ההתנגדות לגופה.

1. אין מחלוקת שההמחאות ניתנו כדין לתובעת. אין מחלוקת שניתנה תמורה עבור ההמחאות. אין טענה לגבי פגם כלשהו בהמחאות או באחיזת התובעת בהם.
2. בכל הנוגע לכתב הערבות – אין למעשה מחלוקת שהנתבע אכן חתם עליו, וכי בחתימתו נטל אחריות לתשלום חובות הנתבעת מס' 1, לרבות ההמחאות. הנתבע ציין בחקירתו (עמ' 5 שורה 2) כי חתם על כתב הערבות ביום 08.07.2015, כפי שמופיע על גבי כתב הערבות.

עפ"י כתב הערבות הנתבע ערב אישית לכל חיובי הנתבעת מס' 1 ואין לפני כל מסמך שממנו ניתן להסיק שערבות זו פקעה בשלב כלשהו. כאמור, טענת הנתבע ביחס לערבות זו היא כי מנהל התובעת קרע את כתב הערבות ובכך ביטל את חיובו של הנתבע על פיו. לביסוס טענה זו נטען על ידי הנתבע כי התובעת אינה אוחזת במסמך המקורי ובכך יש כדי לשלול את זכותה על פיו. טענה זו יש לדחות. מסמך כתב הערבות עצמו, כולל בצמוד לשולי הדף העליונים, שורה נפרדת, הכוללת תאריך (8.7.15) ומס' סידורי שניכר היטב כי אלו שורה הוטבעו על ידי מכשיר פקס שממנו נשלח המסמך. בגוף המסמך, נרשם "למלא ולהחזיר לפקס" תוך ציון מספר הפקס, ומתקבלת היטב על הדעת טענת התובעת שלפיה היא אוחזת אך במסמך שהתקבל אצלה בפקס מאת הנתבע, וכי המסמך שכולל את החתימה המקורית של הנתבע נמצא בידיו, שכן הוא זה ששלח את המסמך, בפקס, כפי שנתבקש.

1. גם ביחס לטענתו השנייה של הנתבע ביחס לכתב הערבות, קרי טענתנו שלפיה פרע את החובות של הנתבעת מס' 1, שלגביהם נתנו ההמחאות, עולה קושי ניכר. ככל שהיה מדובר בטענה שהנתבע יכול לעמוד מאחוריה, ניתן היה לצפות שזו תטען בצורה מפורשת וחד משמעית מבלי להוסיף את הביטוי "שילמתי על פי מיטב זכרוני". כמו כן, יוזכר כי ההמחאות אינן ישנות, אלא כאלה שנמשכו בשלהי שנת 2018, היינו מעט יותר משנה קודם למסירת האזהרה לידי הנתבע, וסביר מאוד להניח, שאם אכן פרע הנתבע את החובות של הנתבעת לתובעת – ואין מדובר בחובות פעוטים – היה זוכר זאת היטב, והיה מעיד על כך מתוך ביטחון ולא על דרך האפשר כפי שנעשה על ידו.

בנוסף, חזקה על מי שפורע חוב כה משמעותי, שיוודא כי יש בידיו מסמך להוכחת הפרעון. במקרה דנן, לא הוצג כאמור כל מסמך, לא פורט אופן פרעון החוב, מועדי הפרעון, סכום הפירעון ולא כל פרט אחר.

יוזכר כי בפסיקה נקבע לא פעם שמי שמבקש להתנגד לשטר, עליו לכלול בהתנהגדותו את כל הפרטים הרלוונטיים להגנתו ואין להסתפק בטיעון כללי ובלתי מפורט:

"אין מבקש הרשות להתגונן רשאי להסתפק בהעלאת טענות כלליות בתצהירו, אלא עליו להיכבד ולהיכנס בתצהירו לפרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את טענות ההגנה שלו". ראו גם קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה, מה' 15 – 2007, 1027-1025; לא למותר לציין, כי על תובע לשקול היטב אם יש תועלת בחקירת המצהיר מטעם הנתבע, כדי שלא לסייע לנתבע "למקצה שיפורים"; ראו ד' שוורץ, סדר דין אזרחי, חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז), 308-307.

(ראו ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי נ' בנק לאומי, פ"ד נט(3) 41, עא 527/07 מזל נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ).

1. מודע אני לפסיקה העניפה הקובעת שבעת שביהמ"ש בוחן האם יש מקום להעניק למי שהגיש התנגדות, רשות להתגונן מפני שטרות, עליו לנקוט בגישה ליברלית, אולם בה בעת, מחוקק המשנה העניק לביהמ"ש סמכות להתנות את הרשות בהעמדת ערובה מתאימה, וכפי שנקבע בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. מקרה זה הוא בעיני מסוג המקרים שבהם יש אמנם להעניק רשות להתגונן, שכן בפי הנתבע טענות הגנה שככל שתוכחנה, עשויות להעניק לו הגנה טובה מפני השטרות, אולם בה בעת בהתחשב בקשיים העולים מטענותיו כפי שפורט, העדר פירוט כלשהו של הטענות והקושי הנחזה לעת הזו, בכל הנוגע ליכולתו להעמיד בסופו של יום הגנה טובה – יש להתנות את מתן הרשות בערובה משמעותית.
2. בהתחשב בסכום החוב התלוי ועומד ועל מנת שבבוא היום, ככל שתזכה בדין, לא תמצא עצמה התובעת בפני שוקת שבורה, הן בהתייחס להוצאות המשפט והן בהתייחס לפעולות גביה שיכולה הייתה לנקוט אילולא בירור ההליך, אני סבור יש לתת לנתבע רשות להתגונן מפני השטרות, בכפוף לכך שעד ליום 10.01.2021 יפקיד בקופת ביהמ"ש את הסך הכולל של 35,000 ₪.
3. בכל הנוגע לעיקולים שביטולם מבוקש, על אף שכאמור לא בוססה די הצורך הזכות להטילם מלכתחילה, בנסיבות העניין, כאשר ההתנגדות הוגשה באיחור, בצירוף הקשיים הניכרים בהגנת הנתבע, ועל מנת שהתובעת לא תצא קירחת מכאן ומכאן במקרה שבו יבחר הנתבע שלא להפקיד את הערובה הכספית, יש לקבוע שהעיקולים יוסיפו לשרור עד להחלטה אחרת, ויבוטלו אך ורק אם וכאשר תופקד הערובה כנדרש.
4. בשולי הדברים יש להעיר הערה נוספת שיש לה השלכה על סוגיית ההוצאות. ביום 30.11.20 הגיש הנתבע "סיכומי תשובה" על אף שלא ניתנה לו רשות לעשות כן. ב"כ הנתבע ציין בעצמו בראש הסיכומים כי על פי התקנות בית המשפט רשאי להתיר הגשת סיכומי תשובה, אולם חלף הגשת בקשה מתאיהמ מבעוד מועד בחר להגיש את סיכומי התשובה בפועל, ללא רשות ותוך הבעת דעתו כי "ראוי ונכון ליתן תשובה לסיכומים אשר הגישה המשיבה אשר יש בהם עד כדי הטעיית בית המשפט". מובן כי דרך הילוכו של הנתבע באמצעות בא כוחו בהקשר זה ראויה לביקורת ואין צורך להרחיב מעבר לכך.
5. ביחס להוצאות הבקש - בשים לב לקביעה שההתנגדות הוגשה והתנהלות הנתבע כמפורט בסעיף 19 לעיל, אך מאידך בהתחש בכך שנתקבלה הבקשה לביטול העיקולים וההתנגדות גופה, גם אם בתנאים שנקבעו, אני סבור שיש אמנם לחייב את הנתבע בהוצאות התובעת, אך לעשות כן במתינות יחסית.

תוצאת כל האמור היא כדלקמן:

המועד להגשת ההתנגדות מוארך עד המועד בו הוגשה.

ההתנגדות מתקבלת, כפוף להפקדת הסך של 35,000 ₪ עד ליום 10.1.21.

ככל שיופקד הסכום במועד, יבוטלו העיקולים שביטולם נתבקש על ידי הנתבע בבקשתו.

הנתבע ישלם לתובעת בתוך 30 ימים את הוצאות הבקשה בשיעור כולל של 1,000 ₪.

התיק יובא לעיוני ביום 12.01.2021 על מנת לוודא ביצוע ההפקדה ובסמוך לכך, תינתן החלטה ביחס להמשך ההליכים.

ניתנה היום, כ"ב כסלו תשפ"א, 08 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.