1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב – יפו (כב' השופט יאיר דלוגין) מיום 30/6/20 בת.א. 46687-11-19 ולפיה פסק דין שניתן נגד חברת בן עמי שאול גינון והשקיה בע"מ (להלן: "חברת בן עמי") בת.א. 59502-08-16 (פס"ד בתביעה נגד החברה) יצר מעשה בית דין ביחס לסכום החוב גם בתביעה שהוגשה נגד המבקשים בתיק קמא.

2. במסגרת ת.א. 59502-08-16 תבעה המשיבה את חברת בן עמי.

ביום 9/9/19 ניתן פסק דין במסגרתו נקבע כי חברת בן עמי תשלם למשיבה סך 1,005,902 ₪ והוצאות.

כאשר הוגשה בקשת רשות הערעור ביולי 2020 היה תלוי ועומד ערעור על פסק הדין.

3. ביום 20/11/19 הגישה המשיבה את התביעה קמא נגד המבקשים, הן בעילה של ערבות לחובות חברת בן עמי והן בעילות של הרמת מסך והטלת חבות אישית בשל עירוב פסול בין שתי חברות.

4. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 19/5/20 נקבע כי הצדדים יגישו טיעוניהם בכתב בנוגע להיתכנות קיומו של מעשה בי דין בנוגע לסכום התביעה.

הנתבעים – המבקשים טענו כי אין מעשה בי-דין:

א) אין זה צודק להחיל מעשה בי-דין שעה שפסק הדין נגד חברת בן עמי ניתן בהעדר סיכומים מטעמה. אי ייצוג חברת בן עמי בשלב הגשת סיכומים אינו יכול להוביל לחיוב אישי של הנתבעים בתביעה זו, שלא היו צד להליך הקודם.

ב) פסק הדין בהליך הקודם ניתן בחוסר סמכות.

ג) ממצאים עובדתיים במשפט אחד לא קבילים ככאלו במשפט אחר אלא במקרים חריגים שאינם מתקיימים כאן.

5. התובעת – המשיבה טענה כי קיים מעשה בי-דין:

א) בעל השליטה במבקשת – הנתבעת נטל חלק בהליך הראשון: מר בן עמי נטל חלק פעיל בניהול ההליך הקודם, העיד מטעם חברת בן עמי והגיש תצהירים מטעמה.

מדובר בחברת מעטים ואין שוני מהותי בין האינטרסים של החברה לאינטרסים של בעל השליטה. (ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקה פ"ד נז (1) 289, 303-304).

ב) יהא זה צודק לקבוע, כי קיים מעשה בי-דין. פסק הדין ניתן לאחר הליך שבו נשמעו הוכחות. מונה מומחה על ידי בית משפט ומר בן עמי שטח כל הטענות בפני בית משפט.

ג) כל עוד פסק הדין בהליך הקודם לא שונה / בוטל על ידי ערכאת ערעור – הוא שריר וקיים.

ד) הנתבעת 2 שימשה כבעלת מניות ומנהלת יחד עם נתבע 1 בחברת בן עמי.

6. בהחלטה מיום 30/6/20 נקבע כי קיים מעשה בית דין.

א) הנתבע 1 בעל מניות עיקרי בחברת בן עמי ובנתבעת 3, כמו גם מנהל בפועל שלהן והנתבעת 2 היא אשתו.

מר בן עמי שימש נציג חברת בן עמי בהליך הראשון.

יחסי קירבה קיימים בין הנתבע 1 לחברת בן עמי ובין הנתבעות 2 ו-3 לחברת בן עמי מכוח הקשר ההדוק בינם לבין מר בן עמי, לפי פסק דין יחזקאלי וכן ע"א 2360/99 יצחק בכר נ' דיור בניין ופיתוח בע"מ.

ב) האינטרסים של מר בן עמי יוצגו בהליך הראשון כי הוא העיד בשם חברת בן עמי וניהל את הגנתה ולכן גם האינטרסים של הנתבעים 2- 3 יוצגו בהליך הראשון.

"ביחס לנתבעת 2, מסקנה זו נתמכת בנוסף בטענות הנתבע 1 עצמו בכתב ההגנה בתיק זה, בו הוא טוען כי חרף העובדה שהנתבעת 2 הייתה בעלת מניות ודירקטורית בחברה, היא בפועל לא ניהלה אותה ולא היה לה יד ורגל בה, כך שברור כי הנתבע 1 הוא האדם אשר יכול היה לייצג את האינטרסים שלה בתיק הראשון בצורה המיטבית, אפילו הרבה יותר ממנה. נדמה כי ברור שזה המצב גם ביחס לנתבעת 3, חברה בבעלות הנתבע 1, המשמש גם כמנהל שלה, שלא הייתה יכולה להתגונן כנגד התביעה בתיק הראשון בצורה טובה יותר או אחרת, מאשר עשתה החברה באמצעות הנתבע 1".

ג) על מנת למנוע התדיינות כפולה נוספת בעניין שכבר הוכרע, אין להתיר "סיבוב" שני של התדיינות באותו עניין בדיוק.

"הנתבעים מושתקים אפוא מלנהל מחדש בתיק דנא את הגנת החברה כנגד החוב הפסוק ורשאים הם להישמע אך ורק בטענות הנוגעות לאחריות שלהם לחוב החברה וחוב זה הוא כרגע כפי פסק הדין שניתן ואם ישונה כלפי החברה, שינוי זה יחול גם על הנתבעים".

נפסקו הוצאות בסך 7,500 ₪.

7. בבקשת רשות הערעור ביקשו המבקשים לאחד הדיון בבקשת רשות הערעור עם ע"א 2456-11-19 – הערעור שהוגש על פסק הדין שניתן נגד חברת בן עמי .אף נטען כי נראה שקיימת זכות ערעור על ההחלטה.

לגופו של עניין נטען, כי אין מקום לקבוע שפסק הדין מהווה מעשה בי-דין נגד המבקשים – הנתבעים שלא היו בעלי דין בהליך נגד חברת בן עמי.

המבקשים לא צד לחוזה בין התובעת וחברת בן עמי ולא ערבו להתחייבויות החברה – לו היו ערבים, היו מצורפים ככאלו להליך הקודם.

חברת בן עמי בהליכי פירוק ורק לאחר כניסתה להליכי פירוק החליטה המשיבה להעלות טענות נגד המבקשים.

אין זה צודק לקבוע כי קיים מעשה בי-דין, פסק דין שניתן בהעדר סיכומים ומבלי שההליך נוהל באופן ראוי לא ניתן היה לסתור את חוות הדעת בהליך הקודם משלא הוגשו סיכומים ובשל כניסת החברה לפירוק לא הוגשו הסיכומים.

המבקשים לא היו צד להליך.

8. המשיבה בתשובתה לבקשת רשות הערעור ביקשה לדחותה.

ב"כ המשיבה הדגישו כי אין זכות ערעור על החלטת הביניים. אין לאחד את בקשת רשות הערעור עם ערעור בזכות שהוגש על פסק הדין בעניין חברת בן עמי. פסק הדין נגד החברה אינו פסק דין "רגיל" שניתן בהעדר סיכומים אלא בית משפט הכריע בו לגופו של עניין ובין היתר בהסתמך על חוות דעת מומחה ותוך ניתוח עובדתי ומשפטי, לגופו של עניין על סמך ראיות שהוצגו לבית משפט.

לגופן של טענות: המבקשים לא צורפו כנתבעים לתביעה נגד החברה, שכן בעת הגשת התביעה הציג מר בן עמי את חברת בן עמי כסולבנטית ואיתנה כלכלית, וכן לפי החוק קודם פנתה המשיבה לחברה ורק אחר כך היא פונה לערב. רק כשניתן צו פירוק החליטה המשיבה להיפרע מבעל השליטה של חברת בן עמי.

נטען כי החלטת בית משפט קמא נכונה לגופה.

מנסחי רשם החברות עולה, כי המבקשים היו מעורבים בניהול החברה ויומם למעשה כבר ניתן להם בנוגע לסכום התביעה כאשר מר בן עמי ניהל את ההגנה בשם חברת בן עמי.

אין כל הצדקה שלא לראות בפסק הדין נגד החברה בשאלת סכום החוב כמעשה בי דין ופסק הדין נגד החברה ניתן כדין ובסמכות.

9. כאשר הוגשה התשובה לבקשת רשות הערעור (אוגוסט 2020) היה קבוע דיון בערעור שהוגש על פסק הדין שניתן נגד החברה ליום 15/10/2020, ועל כן בהחלטתי מיום 26/8/29020 קבעתי כי אכריע בבר"ע רק לאחר שיוכרע הערעור.

בשל סגר והארכת פגרת סוכות נדחה הדיון בערעור (ע"א 2456-11-19) והוא התקיים בסופו של דבר ביום 15/3/2021.

בפסק הדין בערעור שניתן בהסכמה, הופחת חוב החברה למשיבה בסכום של 100,000 ₪, כך שחוב חברת בן עמי למשיבה הועמד על סך 905,902 ₪ במקום 1,005,902 ₪ שנקבע בפסק הדין של בית משפט השלום, וסכום ההוצאות ושכ"ט הועמד על סך 80,000 ₪.

10. לאחר שניתן פסק הדין בערעור חברת בן עמי אפשרתי הגשת השלמת טיעון בכתב.

המבקשת טענה כי פסק הדין נגד החברה ניתן בהעדר סיכומים ולכן לא יכלו המבקשים להעלות טענות בנוגע לגובה החוב, לרבות קיזוזים בהליך הקודם.

החברה נכנסה להליכי פירוק במאי 2019. באו כוח החברה התפטר ולא הגיש סיכומים ואין זה סביר וראוי ליחס למבקשים את חוב החברה כאשר הם לא יכלו להעלות טענותיהם בהליך שהתקיים נגד החברה והם לא היו צד לו.

לו היו יודעים שהם צד להליך, היו הם דואגים לממן עורך דין שיגיש סיכומים וייצג אותם נאמנה.

נטען כי פסק הדין בעניין חברת בן עמי ניתן מבלי שנותחו הטענות אלא בית משפט השלם הסתמך על פסיקה שבה נקבע כי בהעדר סיכומי נתבע יש לראות את הנתבע כמסכים לנטען בסיכומי התובעים (בש"א 6979/04 עזבון המנוח פריד מוחמד חג' אחמד ז"ל נ' עזבון המנוח אל רחום מוחמד חג' אחמד ז"ל).

המבקשים מפנים לטעויות בולטת שנפלו לטעמם בפסק הדין שניתן נגד חברת בן עמי (בת.א. 595052-08-16) וכי ככל שהיו מוגשים סיכומים, וודאי לא ניתן היה להשאיר פסק דין שכזה על כנו.

הובהר, כי המבקשות 2-3 לא היו צד לתביעה נגד חברת בן עמי וודאי שלא נטלו באותו הליך חלק ישיר או עקיף.

11. לאחר עיון בטענות הצדדים מצאתי כי יש ליתן רשות ערעור ולקבל הערעור לגופו מהנימוקים כדלקמן:

א) יש מקום ליתן רשות ערעור, שכן יש בהחלטת הביניים כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים, להביא לניהול של הליך שגוי ולגרום נזק של ממש למבקשים.

ראה: סעיף 52 (ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984.

דין הערעור להתקבל לגופו.

ב) לפי תקנה 101 (א) (1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:"התקנות הישנות") שהיו רלבנטיות בענינינו, בית המשפט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה מחמת מעשה בית דין.

לעניין זה יפים דברי פרופ' זלצמן:

"כלל מעשה בית-דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי קרבה משפטית עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק הדין" (נ' זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (פרסומי הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת ת"א).

כדי לבחון האם קיים הכלל של השתק עילה בוחנים האם יש זהות בין העילות כלומר, יש לבחון את מערכת העובדות בשני ההליכים.

כמו כן חייב להתקיים תנאי יסודי שמחייב קיום של זהות צדדים בשני ההליכים (ע"א 143/51 ראש העיר רמת גן נ' חב' פרדס ינאי, פ"ד י' 804, 812, וכן ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב(2) 561, 583-584)). עקרון ההדדיות נדרש הן בהשתק עילה והן בהשתק פלוגתא.

נכון הוא שכאשר קיימים יחסי קרבה בין החברה שניתן נגדה פסק דין ובין הנתבעים בתביעה האישית ניתן לצאת מנקודת מוצא ולפה האינטרסים של כל הנתבעים נלקחו בחשבון בתביעה נגד החברה ואין מקום לנהל הליך ב"סבב שני" באותו עניין שכבר הוכרע בעניין החברה.

יחד עם זאת, יש לבחון האם אכן פסק הדין שניתן נגד חברת בן עמי ,ניתן לגופו של עניין תוך בחינת מכלול טענות הצדדים, או שמא התקבלה התביעה נגד החברה, באופן שבו התקבלה, בשל אי הגשת סיכומים ומבלי שבית משפט ניתח את כלל הטענות שהיה צריך להידרש להן לו היו בפניו סיכומי הנתבעת- חברת בן עמי.

דומני, כי פסק הדין נגד החברה מדבר בעד עצמו ואין בו ניתוח של טענות ההגנה לגופן (בשל אי הגשת סיכומים).

בפסק הדין שניתן בת.א. 59502-08-16 נכתב הפן הנורמטיבי של אי הגשת סיכומים ולאחר מכן נקבע:

"לאור האמור לעיל אני קובעת, כי ניתן לתת פסק דין על בסיס החומר המצוי בתיק הכולל את כתבי הטענות, התצהירים, הנספחים, חוות דעת מומחה בית משפט וחוות דעת הצדדים, פרוטוקול דיון ההוכחות וסיכומי התובעת.

מומחה בית המשפט קבע בחוות דעתו המעודכנת מיום 4.11.18 כי התובעת זכאית לתשלום בסך 427,550 ₪ , לאחר קיזוז הסכום שכבר שולם לה בסך265,385 ₪ וקיזוזים נוספים בסך 68,935 ₪.

כמו כן קבע המומחה שאם תוכיח התובעת את המפורט בסעיפים 12,13,ו14, אשר בגינן לא הוגשו קבלות תהיה זכאית לתוספת של סכום הנע בין הסך של 325,678 ₪ לסך של 427,550 ₪ , כאשר נדרשת הכרעה שיפוטית לגבי המחלוקת שבין הצדדים לגבי חלוקת הרווחים וההוצאות.

לאחר עיון בחומר שפורט לעיל ולאחר ששמעתי את העדים ובמיוחד את המומחה, מנהל התובע ומנהל הנתבעת, מצאתי שיש לקבל את חוות דעת המומחה שעשה עבודה יסודית ומצאתי את עדותו אמינה.

לגבי הנושאים שהשאיר לשיקול דעת בית המשפט מצאתי את הסברי התובעת מניחים את הדעת, כך שהיא זכאית ליתרת התמורה בסך 1,005,902₪ (כולל מע"מ). מצאתי את עדותו של מנהל התובעת אמינה. אינני מקבלת את גרסת הנתבעת, אשר מנהלה לא הצליח להסביר בחקירתו ואף לא ניתנו הסברים בחקירת העדים האחרים מטעם הנתבעת. אני מקבלת את טענת התובעת שבוצעו עבודות נוספות על אלו שפורטו בהזמנת העבודה, אשר למעשה אין מחלוקת על עצם ביצוען, ולכן התובעת זכאית בגינן לסכום התמורה הנוסף.

מעבר לסכומים שקיזז המומחה בחוות דעתו, אינני מקבלת את טענת הקיזוז אשר הנתבעת, לא הצליחה להוכיח אותה, ואף התברר כי אותם מסמכים שצירפה לא התייחסו לנתבעת.

כמו כן, אינני מקבלת את פרשנותה של הנתבעת לחלוקת הרווחים שבין הצדדים.

לאור האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת תוך 30 יום את הסך של 1,005,902 ₪ , בתוספת סך של 120,000 ₪ בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד...".

המומחה עצמו השאיר מרחב להכרעה שיפוטית של מאות אלפי שקלים ובפסק הדין אין הידרשות לגופן של טענות. בשל בהעדר סיכומים ,בית משפט לא היה צריך לפרט בעניין ופסק הדין לא שגוי בשים לב למסמכים שהונחו בפני בית משפט ולא בכדי לא בוטל פסק הדין על ידי ערכאת הערעור אלא בהסכמה הופחת סכום החוב.

יחד עם זאת, אין להתעלם מכך שהמבקשות 2-3 לא היו צד להליך הקודם. הן מכחישות קשר לאירועים. נכון כי המבקשת 2 היא אשתו של המבקש 1 והיא בעלת מניות ודירקטורית בחברה אך היא טוענת כי בפועל לא ניהלה את החברה ולא היתה מעורבת בפעילות החברה. וודאי כי לא ניתן לה יומה להעלות טענות בנוגע לסכום התביעה וכך גם באשר לחברה – המבקשת 3.

לו היה המבקש 1 הנתבע היחיד בתביעה קמא, כי אז היה ניתן להתיחס ביתר אהדה לטענות המשיבה, אך כיוון שלמבקשים 2-3 לא ניתן יומם בהליך הקודם ואין הצדקה למנוע מהם להתגונן גם בנוגע לסכום התביעה ולא רק בנוגע להיעדר חבות, אינני סבורה כי יש להגביל את המבקש 1 בהגנתו. ממילא בית משפט קמא יצטרך להידרש לסוגיית סכום החוב ולהכריע בה לגופו של עניין.

12. לסיכום:

לאור האמור לעיל ניתנת רשות ערעור והערעור מתקבל.

החלטת בית משפט קמא מיום 30/6/20 תבוטל.

המשיבה תישא בהוצאות המבקשים ושכר טרחת עו"ד בסך 5000 ₪.

ערבון שהופקד על ידי המבקשים יוחזר להם באמצעות בא כוחם.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתנה היום, י"ד אייר תשפ"א, 26 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.

חתימה