לפניי תביעה בגין נזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב בבעלות התובעת (להלן: "רכב התובעת"), בו התנגש רכב בבעלות הנתבעת מס' 1 שהיה נהוג באותה עת על ידי הנתבע מס' 2 ומבוטח על ידי הנתבעת מס' 3 (להלן, לשם הקיצור: "רכב הנתבעים") בתאונת דרכים מיום 25.10.2019, שהתרחשה ברחוב העצמאות בעיר אשדוד.

הצדדים מציגים שתי גרסאות שונות בתכלית לאופן התרחשותה של התאונה – כאשר כל גרסה נתמכת בעד ראייה ובדו"ח בוחן תנועה.

על פי גרסת התובעת, התאונה התרחשה כאשר רכב התובעת עמד בסטייה מסויימת, במטרה לפנות שמאלה והמתין למעבר התנועה בכיוון הנגדי.

רכב הנתבעים הגיע במהירות, ניסה לעוקפו מצד שמאל וכאשר הבחין ברכב המגיע ממול, סטה באחת לעבר רכב התובעת, התנגש בו בעוצמה בצידו האחורי-שמאלי, סובב אותו על צירו והמשיך לפגוע בו בצידו הקדמי-שמאלי – ואז נעצרו הרכבים.

על פי גרסת הנתבעים, התאונה התרחשה כאשר רכב התובעת, במפתיע, ביקש לבצע פניית פרסה – ורכב הנתבעים פגע בו בצידו הקדמי-שמאלי בלבד.

במילים אחרות, על פי גרסת הנתבעים, לא נפגע רכב התובעת כלל בצידו השמאלי האחורי במעמד התאונה – והנזק הנשקף בתמונות הוא נזק מתאונה קודמת. על פי הנחה זו אף נחקר השמאי מטעם התובעת (ראה עמ' 3 לפרוטוקול שורות 1-4).

טענה זו שבפי הנתבעים, היא טענה חמורה של מרמה וקנוניה. רוצה לומר, על פי גרסה זו, התובעת, באמצעות העד והמומחה מטעמה, מנסה לשייך, במרמה, נזקים מתאונה קודמת כנזקיה של תאונה זו – ואף "להתאים" את אופן התרחשות התאונה לנזקים הקודמים.

ב"כ הנתבעים קפץ בחקירתו של הנהג ברכב התובעת, כמוצא שלל רב, על התמונה שצולמה לאחר התאונה, במקום האירוע, ובה נראה הגלגל האחורי השמאלי של רכב התובעת, כשהוא "עירום" וללא כיסוי בצבע כסף, כיתר הגלגלים (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 8-15). לטעמו, הדבר מוכיח כי חלק זה של הרכב נפגע בתאונה קודמת ולא בתאונה בה עסקינן.

אלא שלאחר עיון מדוקדק בחוות דעתם של שני הבוחנים והתמונות שצורפו אליהן, הגעתי למסקנה כי "האקדח המעשן" שלו כיוון ב"כ הנתבעים, דווקא ממוטט את תיאוריית המרמה והקנוניה ומוביל לכך שיש להעדיף את גרסת התובעת לאופן התרחשות התאונה, במאזן ההסתברויות.

במה דברים אמורים?

בעמוד האחרון לחוות דעתו של הבוחן מטעם התובעת, מר חנניה דרעי, ניתן לראות בבירור, בתמונה השלישית מלמעלה, מצד ימין (מול סעיף 25) את אותה צלחת נוי מפלסטיק שעפה מתוך הגלגל האחורי השמאלי ברכב התובעת, כשהיא מוטלת על הכביש מאחורי שני הרכבים.

הבוחן, מר חנניה דרעי, אף מתייחס לכך בסעיפים 6.6, 6.7 ו- 9.2 בחוות דעתו, כאשר הוא קושר, בהגיון רב, בין מיקומה של אותה "צלחת נוי מפלסטיק", למיקום הפגיעה הראשוני בין הרכבים, בטרם הסתובב רכב התובעת על צירו ונגרר קדימה.

במצב דברים זה, התאונה לא יכולה הייתה להתרחש במקום ובאופן שתיאר הבוחן מטעם הנתבעים, שלא התייחס כלל למיקומה של צלחת הנוי מפלסטיק בתמונה האמורה.

במילים אחרות, אם התנגש רכב הנתבעים ברכב התובעת, במיקום אחד בלבד (בצד השמאלי הקדמי), ללא סיבובו על צירו וללא גרירתו - לא צריך היה להיגרם כל נזק בצד השמאלי האחורי, ולא הייתה נתלשת צלחת הנוי מפלסטיק מהגלגל השמאלי האחורי.

לא זו אף זו – לאחר ששמעתי את עדויות העדים לפניי ואת חקירותיהם הנגדיות, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף באופן ברור את עדותו של הנהג ברכב התובעת על פי עדותו של הנתבע מס' 2.

ראשית, הנתבע מס' 2 כלל לא ראה את התאונה אלא לאחר או במהלך הפגיעה עצמה – וזאת על פי דבריו.

לטענתו: "...אני לא זוכר אותו ולא ראיתי אותו. נכנסתי בו בדלת הראשונה וזה היה בהפתעה. אני רק הרגשתי אותו". (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 14-15- כל ההדגשות שלי – י.ב.).

למרות דברים אלה, התבסס הבוחן מטעם הנתבעים על "גרסתו" של הנתבע מס' 2 לתאונה (סע' 2.2 לחוות דעתו), שאף סירב לשוחח איתו בעת שערך את חוות דעתו.

שנית, עדותו של הנהג ברכב התובעת הייתה עדות בהירה, קוהרנטית, נעדרת סתירות והוא העיד כמי שחווה את הדברים בזמן אמת ומשחזרם מזיכרון חי.

שוכנעתי כי חוות דעתו של הבוחן מטעם הנתבעים התבססה על אי-הבנה או פרשנות לקוייה של גרסת הנהג ברכב התובעת. הבוחן סבר כי הנהג מטעם התובעת טען שנסע בכביש ישר, ולכן, בין היתר, שלל את גרסתו לתאונה מכיוון שגלגלי הרכב נראים כמוטים בתמונות מזירת האירוע.

בעדותו בבית המשפט הבהיר הנהג מטעם התובעת, שעדותו לא נסתרה ולא התמוטטה בחקירה הנגדית, כי רכבו היה בסטייה שמאלה בכביש משום שהתכוון לפנות שמאלה, והמתין למעבר התנועה שמנגד.

אם לא די בכל אלה, הרי שעוצמת הפגיעה ברכב התובעת – שהביאה לפתיחת כריות האוויר ורפידת הגג, והכרזתו של הרכב כ"בלתי ניתן לשיקום", מעידה כאלף עדים כי הנהג ברכב הנתבעים נהג במהירות שאינה סבירה ואינה מתאימה לתנאי הדרך – במיוחד כאשר עסקינן במקום שבסמוך אליו נמצא מוסד חינוכי לילדים.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי, במאזן ההסתברויות, יש להעדיף את גרסת התובעת לאופן התרחשות התאונה על פני גרסת הנתבעים.

לא מצאתי ממש בטענת הנתבעים בדבר "העדר רישיון רכב" שכן רישיון הרכב צורף לכתב התביעה.

לעניין גובה בנזק:

לא היה מקום לתביעת רכיב של "הוצאות ניהול תביעה על ידי עו"ד" באופן נפרד – שכן המדובר בשכ"ט עו"ד שממילא נפסק.

לא היה מקום לתביעת עלות הנזקים לרכב, שכן המדובר ברכב שהוכרז כ"אובדן גמור" ויש לתבוע את שוויו, בניכוי שווי שרידי הרכב לפירוק (17,845 ₪ = 3,000 ₪ - 20,845 ₪).

לא היה מקום לתבוע את רכיב המע"מ בגין שכ"ט השמאי.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן:

הנתבעים ישלמו לתובעת את הסכומים הבאים בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין, אחרת יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק:

17,845 ₪ בגין הנזק בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה;

1,000 ₪ בגין חוות דעתו של השמאי מטעם התובעת – בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה;

2,900 ₪ בגין שכר טרחה ובטלה לעדים שהתייצבו מטעם התובעת לדיון ההוכחות;

3,132 ₪ בגין שכ"ט עו"ד;

790 ₪ בגין אגרת בית המשפט.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בתוך 60 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתנה היום, ו' אב תשפ"א, 15 יולי 2021, בהעדר הצדדים.