1. לפני שתי תביעות שהדיון בהן אוחד, אשר הוגשו בקשר עם מגרש בשטח של כ – 2 דונם בישוב חורה (להלן: "הנכס").

2. התביעה הראשונה בת"א 28879-08-18 הוגשה על ידי התובעת, שותפות סונול חורה (להלן: "השותפות") נגד הנתבע סלימאן חמד אבו-אלקיעאן (להלן: "סלימאן") כתביעה כספית על סך 220,000 ₪, פיצוי בגין הפרת הסכם (להלן: "התביעה הכספית").

התביעה השניה בת"א 6769-08-20, תביעה לסילוק יד ממקרקעין, הוגשה על ידי מר דוגאן אלעטאונה (להלן:"דוגאן"), חברת תחנת סונול חורה בע"מ (להלן: "החברה") והשותפות נגד הנתבעים אבו אלקיעאן חמד גבר (להלן: "גבר"), סלימאן, אבו אלקיען חמד גברין (להלן:"גברין") וחברת אוטו שחר בע"מ (להלן: "תביעת הפינוי").

רקע וטענות הצדדים

התביעה הכספית

3. התביעה הכספית הוגשה נגד סלימאן, וזאת בהסתמך על חוזה שכירות מיום 21.3.17 אשר נחתם בין השותפות לבין סלימאן, ולפיו הושכר הנכס לתקופה של שנה מיום 1.1.17 עד 31.12.17 תמורת דמי שכירות חודשיים בסך 3,000 ₪ בתוספת מע"מ.

בסעיף 8 לחוזה השכירות נקבע כי "בתום תקופת השכירות מתחייב השוכר לפנות את המושכר כשהוא נקי מכל אדם וחפץ לרבות מבנים, מכוניות וקרוואנים מכל סוג. כמו כן מתחייב השוכר בתום תקופת השכירות לפנות את אחיו גברין אבו אלקיען, ת.ז (...) וגבר אבו אלקיען ת.ז (....) ו/או כל אדם אחר מטעמו מהמושכר".

בסעיף 12 לחוזה השכירות נקבע כי "השוכר מתחייב לשלם עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר ע"פ חוזה זה סכום בסך 1000 ₪ (אלף ₪) בתוספת מע"מ עבור כל יום של איחור בפינוי המושכר".

מאחר שבמועד הגשת התביעה ביום 9.8.18 חלפו 220 ימים מיום 31.12.17, הוגשה התביעה על סך 220,000 ₪.

4. סלימאן הגיש בקשת רשות להתגונן, במסגרתה טען כי הוא אינו מחזיק בנכס בפועל וכי משפחת אבו אלקיעאן החלה להחזיק בנכס בהתאם להסכמי שכירות אשר נחתמו בין הצדדים משנה לשנה החל משנת 2003, לטובת הפעלת מגרש מכוניות תחת חברת "אוטו-שחר". לאחר שהמחזיקים בנכס השקיעו בהשבחת הנכס כשלושה מיליון ₪, דרשה מהם התובעת (השותפות) בסוף שנת 2016, לעזוב את הנכס ללא כל תמורה בגין השבחתו. התובעת בחרה לא להגיש נגד הנתבע או המחזיקים בנכס תביעת פינוי אלא החתימה במרמה את הנתבע סלימאן על הסכם שכירות מיום 21.3.17 לפיו הוא מתחייב לפנות את אחיו מהשטח, על אף שלא היו לו זכויות בנכס מעולם. על כן נטען כי מדובר בחוזה למראית עין שבטל מעיקרו ואינו מקנה כל זכות או מקים חובה לנתבע או למשפחתו כמחזיקת הנכס.

עוד נטען כי סלימאן אינו קורא עברית באופן שוטף וכי חשב, לאחר 15 שנים בהן אחיו שוכרים את השטח, שהוא עושה להם טובה וחוסך להם את הטרחה שבהגעה למשרדי השותפות. בנוסף נטען שנאמר לו לחתום על חוזה השכירות כי זו הדרך היחידה לפיה אחיו יישארו במושכר, והוא עשה כן כדי שפרנסתם של אחיו לא תיפגע, וכי בעל הקרקע ונציגיו עשו עליו מניפולציות והטעו אותו על מנת לנסות ולהוביל מהלך לפינוי אחיו מהקרקע.

עוד טוען סלימאן בתצהירו שניתן בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן, כי הוא מעולם לא היה מעורב בעסק של אחיו, לא עבד ולא ניהל ומעולם לא היה לו קשר לשכירות שלהם או למערכת היחסים שלהם עם השותפות.

כן נטען כי מדובר בחוזה פסול לפי סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, וכי החיוב בסעיף 8 לחוזה המחייב את אחיו של הנתבע שאינם צד לחוזה לפנות את המושכר אינו תקף, ולכן הסנקציה בדמות הטלת חיוב בסך של 1000 ₪ ליום בגין אי פינוי המושכר בטלה מעיקרה ואינה תקפה בכלל.

5. ביום 3.12.18 ניתנה לסלימאן רשות להתגונן, ונקבעה ישיבת קדם משפט.

6. לאחר שהתקיימה בתיק ישיבת קדם משפט ואף ניתן צו להגשת ראיות והצדדים הגישו ראיותיהם, הגישו התובעים בתביעת הפינוי ביום 3.8.20 את תביעת הפינוי, ובהתאם להחלטת כב' השופט אורינוב מיום 11.10.21 אוחדו שתי התביעות.

תביעת הפינוי

7. בתביעת הפינוי נטען כי דוגאן זכאי להירשם כבעל המקרקעין בשטח של 30 דונם ביישוב חורה בהם מצוי המגרש של כ – 2 דונם מושא תיק זה, וכי ניהל עסקיו באמצעות החברה והשותפות.

הנתבעים מחזיקים במקרקעין שלא כדין בניגוד להסכמת התובעים כאשר חברת אוטו שחר היא חברה בבעלות הנתבעים גבר וגברין.

על פי כתב התביעה בתביעת הפינוי, בשנת 2003 פנה סלימאן, אחיהם הגדול של גבר וגברין אל דוגאן וביקש לשכור שטח של כ – 2 דונם במקרקעין לצורך ניהול עסק של סחר ברכבים, אך ביקש שההסכם יהיה על שם אחיו גברין. על כן, הסכם השכירות הראשון נערך ביום 15.9.2003 בין החברה לבין גברין כאשר תקופת השכירות היתה למשך שנה עד יום 15.9.04.

הסכמי השכירות מול גברין נמשכו עד שנת 2009, ובשנת 2010 נחתם הסכם שכירות בין החברה לחברת אוטו שחר בע"מ, לתקופה שמיום 23.3.10 עד 31.12.10.

בסיום תקופת השכירות טען גברין טענות לפיהן מגיעים לו פיצויים בגין מוניטין של העסק ולאחר שדוגאן העמיד אותו על טעותו, חתם גברין ביום 20.1.12 על תצהיר (נספח 6 לכתב התביעה) לפיו אין לו כל טענות ו/או דרישות לפיצוי לרבות בגין השקעה באספלט או גדרות ו/או זכויות חזקה כלשהן כלפי החברה או מי מטעמה. התצהיר נחתם לפני עו"ד טלאל אלעוברה.

לאחר דרישת גברין, הודיע דוגאן לסלימאן שהוא אינו מוכן להתקשר עוד בהסכם עם גברין ועל כן, בעקבות פניית סלימאן וגבר ולבקשתם, נערכו הסכמי השכירות על שם גבר.

בהמשך נחתמו הסכמי שכירות החל משנת 2012 ועד סוף שנת 2014 עם גבר ובשנים 2015 עד 2016 נחתמו הסכמי השכירות עם סלימאן, כאשר ההסכם האחרון נחתם עם סלימאן ביום 21.3.2017.

בסעיף 8 להסכם השכירות מיום 21.3.17, התחייב סלימאן לפנות את שטח המושכר וכן לפנות גם את אחיו גבר וגברין. בגין התחייבותו זו ביקש סלימאן הפחתה של דמי השכירות החודשיים מסך של 4000 ₪ כפי שהיה קודם לכן, לסך של 3000 ₪, בשלוש השנים האחרונות, ודוגאן נעתר לבקשתו על מנת לסיים את ההתקשרות ופינוי המושכר באופן ידידותי וללא אמצעים משפטיים.

8. הנתבעים הגישו בקשת רשות להתגונן, במסגרתה נטען כי הקשר בין הצדדים החל לפני יותר מ – 15 שנה בשנת 2003, כאשר תקופת השכירות היתה למשך שנה אך הצדדים האריכו את משך השכירות בדרך של הסכמים בעל פה שנערכו בין הצדדים. כן נטען כי הנתבעים גברין, גבר וסלימאן, החזיקו את הקרקע באמצעות החברה שבבעלותם, אוטו שחר בע"מ, והפעילו במקום מגרש מכוניות למכירה והשכרה.

בשנת 2006 ביצעו הנתבעים שיפוץ נרחב במגרש, בהסכמת התובעים, ובגינו שילמו סך של 760,000 ₪ על פי חוות דעת שמאי שהוגשה בתיק. לטענתם, הם הגיעו להסכמות בעל פה עם התובעים לפיהן הם ימשיכו להחזיק בנכס למשך תקופה ארוכה שאינה מוגבלת בזמן, ולכן ביצעו את השיפוץ שהוביל להשבחת הנכס ולעליית שוויו וערכו.

עוד נטען כי כל מערכת היחסים בין הצדדים נוהלה בעל פה מתוך אמון ששרר בין הצדדים ולאור מערכת היחסים הארוכה, כאשר "מידי פעם היה מוסיף מי מהצדדים הסכם לחתימה בעת מועד התשלום השנתי, אך לא היה מדובר בדבר שבלעדיו אין" (סעיף 15 לבקשת הרשות להתגונן, סעיף 14 לתצהירי גבר, סלימאן וגברין).

בשנת 2017, באופן מפתיע ובניגוד לכלל ההסכמות בין הצדדים, הודיעו התובעים או מי מטעמם כי על הנתבעים לעזוב את הנכס, תוך התעלמות מהעובדה שהנכס הושבח וכי בוצעו בו שיפוצים בעלות של מאות אלפי שקלים, תוך ידיעה והבטחה מטעם התובעים כי הנתבעים רשאים להחזיק בנכס לעד.

עוד נטען כי כתב התביעה הוגש תוך שיהוי ניכר. כן נטען כי התצהיר, נספח 6 לכתב התביעה, הוא תצהיר שקרי ומזויף ולא נחתם על ידי מי מהנתבעים.

9. לאחר שאוחד הדיון בשני התיקים, הוריתי בהחלטה מיום 21.10.21 כי הצדדים יפעלו להשלמת ראיותיהם, והצדדים השלימו ראיותיהם.

למען הסדר הטוב צוין כי מאחר שהוסכם על איחוד התיקים, ממילא נלמדת הסכמה למתן רשות להתגונן בתביעת הפינוי (עמ' 7 שורות 1 – 2 לפרוטוקול).

התצהירים והעדויות בתיק

10. מטעם התובעים הוגשו בתביעה הכספית ובתביעת הפינוי תצהיריו של דוגאן וכן הוגש בתביעת הפינוי תצהירו של עו"ד טלאל אלעוברה.

מטעם הנתבעים הוגשו בתביעה הכספית תצהיריהם של סלימאן וגברין ובתביעת הפינוי הוגשו תצהיריהם של חמד, סלימאן וגברין. כמו כן הוגשה חוות דעתו של השמאי מנשה שרבף.

11. בתיק התקיימו שני דיוני הוכחות. מטעם התובעים העידו דוגאן ועו"ד אלעוברה ומטעם הנתבעים העידו גבר וגברין.

יצוין כי סלימאן לא התייצב למתן עדות בדיוני ההוכחות, כאשר בדיון מיום 4.1.22 ציין ב"כ הנתבעים כי הוא סבור שהוא לא יגיע גם לדיון אחר ואף עתר להוצאת צו הבאה נגדו.

לאחר שבית המשפט ציין כי מדובר בנתבע בתיק שאף הגיש תצהיר ולכן אין הצדקה להוצאת צו הבאה, ביקשו הצדדים שיינתן צו להגשת סיכומים וכך נעשה. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

דיון והכרעה

תביעת הפינוי

12. טענתם היחידה של הנתבעים נגד תביעת הפינוי היא כי מגיע להם פיצוי בגין ההשקעות שביצעו בנכס, כאשר מדובר באספלט, גדרות ומבנים יבילים, כפי שעולה מחוות דעת השמאי מטעם הנתבעים מנשה שרבף. השמאי העריך את עלויות הפיתוח והבניה בסך של 760,000 ₪ נכון למועד הביקור בנכס בינואר 2020.

13. בפסיקה נקבע כי טענות שעניינן השקעות במושכר או השבחתו אינן מקימות זכות להמשיך ולהחזיק בו.

כך למשל, נקבע כי: "ההשקעות כשלעצמן, יהא היקפן אשר יהא, אינן מקימות זכות קניינית, חוזית או אחרת להמשיך ולהחזיק במבנה. שעה שנקבע כי לתובע אין כל זכות מוכרת בדין להחזיק במבנה (באשר הוא אינו הבעלים, שוכר, חוכר, דייר מוגן, בר-רשות וכו'), לא ניתן ללמוד על זכות קניינית לגבי מקרקעין כנגזרת של השקעה כספית במקרקעין, אף אם היה המדובר בהקמת מחוברים." (ת"א (חי') 11322-05-14 צוריאל סאלם נ' עזבון המנוח גרשון ולכינסקי ז"ל (6.10.2015) פסקה 44 לפסק הדין).

על כן, ככל שלנתבעים טענות בעניין זה, היה עליהם להגיש תביעה כספית מתאימה.

14. טענת הנתבעים, לפיה הוסכם בין הצדדים כי בתמורה להשקעתם בנכס הם יהיו רשאים להחזיק בנכס למשך תקופה ארוכה שאינה מוגבלת בזמן (סעיף 10 לתצהיר גבר, סעיף 32 לתצהיר סלימאן וסעיף 54 לתצהיר גברין) וכי הובטח להם כי יהיו רשאים להחזיק בנכס לעד (סעיף 15 לתצהיר גבר, סעיף 37 לתצהיר סלימאן וסעיף 59 לתצהיר גברין), נטענה בעלמא ללא כל אסמכתאות, ועומדת בניגוד להסכמי השכירות בכתב אשר צורפו לראיות התובעים.

15. הנתבעים לא הכחישו בתצהיריהם כי חתמו על הסכמי השכירות.

ואולם, בעדויותיהם של גברין וגבר, עלתה לראשונה טענה חדשה לפיה לא נחתמו הסכמי שכירות.

כך, גברין הכחיש את חתימותיו על הסכמי השכירות עימו שצורפו לכתב התביעה ולראיות התובעים (עמ' 20 ש' 34, עמ' 21 ש' 3 – 5 וש' 34 – 35 לפרוטוקול).

כן העיד כי: "הכל היה בעל פה. לשאלת בית המשפט האם אני טוען שלא היה אף הסכם בכתב אני אומר שהיו רק הסכמים בעל פה. גם ההשקעה בנכס בעל פה. הוא עורך דין וקאדי ועושה מה שבא לו ומוסיף מה שבא לו, אני לא חתמתי וזו לא חתימה שלי" (עמ' 22 ש' 10 – 11 לפרוטוקול).

באשר לגבר, תחילה העיד בעדותו כי אינו זוכר אם חתם על ההסכמים (עמ' 25 ש' 1 – 4 לפרוטוקול), אולם לאחר מכן טען כי: "לא היינו עושים הסכמים בכלל" (עמ' 25 ש' 6 לפרוטוקול).

ואולם, האמור עומד בסתירה לתצהירי הנתבעים לפיהם "מידי פעם היה מוסיף מי מהצדדים הסכם לחתימה בעת מועד התשלום השנתי, אך לא היה מדובר בדבר שבלעדיו אין" (סעיף 15 לבקשת הרשות להתגונן, סעיף 14 לתצהירי גבר, סלימאן וגברין).

סתירות אלה, פוגעות במהימנות שניתן ליחס לטענות הנתבעים.

על כן, משהטענה עלתה לראשונה בעדותם של גברין וגבר ונסתרת אל מול תצהירי הנתבעים, אני מורה על דחייתה, וקובעת כי הם חתמו על ההסכמים כמיוחס להם.

יוער כי סלימאן לא התכחש בתצהיריו לחתימותיו על ההסכמים מיום 23.6.16 ומיום 21.3.17, וממילא לא הגיע למתן עדות.

16. הנתבעים בתצהיריהם אינם מציינים קיומה של הסכמה כלשהי לפיה יהיו זכאים לתשלום בגין ההשקעות בנכס.

הדבר אף עומד בסתירה לאמור בהסכמים עם גבר ועם סלימאן.

כך, בסעיף 11 להסכמים עם גבר מיום 1.1.12 ומיום 1.1.14, נקבע כדלקמן:

"השוכר מצהיר שאין לו ולא יהיו לו שום טענות ו/או תביעות מכל סוג כלפי המשכירה ו/או כלפי מי מבעליה ו/או מי ממנהליה בכל הנוגע להשקעה כלשהי במושכר בעבר ובעתיד לרבות טענות בגין שטח אספלט ו/או גידור או כל טענה אחרת לפיצוי מכל סוג".

בסעיף 11 להסכמים עם סלימאן מיום 23.6.16 ומיום 21.3.17 נקבע כדלקמן:

השוכר מצהיר שאין לו ולא יהיו לו שום טענות ו/או תביעות מכל סוג כלפי המשכירה ו/או כלפי מי מבעליה ו/או מי ממנהליה בכל הנוגע להשקעה כלשהי במושכר ו/או פיצוי מכל סוג, ולא תישמע ממנו שום טענה לזכויות מוניטין מכל סוג בעבר ובעתיד. השוכר מצהיר שאין לו שום זכות ו/או טענה לפיצוי בגין השקעה במושכר, לרבות אספלט ו/או גדרות ו/או קרוואנים ו/או מבנים מכל סוג ושאין לו שום זכות אחרת במושכר מלבד זכות השימוש במושכר בתקופת השכירות למטרת סחר ברכבים בלבד".

הדבר עומד בסתירה גם לתצהיר מיום 20.1.12 שנחתם בפני עו"ד אלעוברה.

בתצהיר האמור הצהיר גברין כדלקמן:

"הריני להצהיר בזאת שאין לי ולא יהיו לי שום טענות ו/או דרישות לפיצוי מכל סוג לרבות בגין השקעה באספלט או גדרות ו/או זכויות חזקה כלשהן במקרקעין כלפי חברת תחנת סונול חורה בע"מ ח.פ.... ו/או כלפי מי מבעליה ו/או כלפי מי ממנהליה (להלן: "החברה") שנובעים מהסכמי שכירות בעבר או מכל סיבה אחרת בנוגע לשטח שהושכר לי ע"י לצורכי סחר במכוניות".

17. הנתבעים בתצהיריהם מכחישים חתימה על תצהיר זה (סעיף 21 לתצהיר גבר, סעיף 43 לתצהיר סלימאן וסעיף 65 לתצהיר גברין).

ואולם, עו"ד טלאל אלעוברה הצהיר כי ביום 20.1.12 החתים את גברין על התצהיר, וחזר על טענתו זו בעדותו בפני בדיון מיום 27.12.21. עדותו של עו"ד אלעוברה לא נסתרה. מדובר בעד חיצוני שאינו קשור למי מהצדדים או לסכסוך, ויש בכך כדי להעדיף את גרסתו על פני גרסת הנתבעים בעניין זה. על כן נקבע כי גברין ויתר על כל טענותיו בעניין ההשקעות בנכס.

18. ממילא, כפי שצוין לעיל, אין בטענה בדבר השקעות בנכס, כדי למנוע את פינוי הנכס.

19. למעלה מהדרוש יצוין כי חוות הדעת עליה מסתמכים הנתבעים, אינה מוכיחה את ההשקעות שבוצעו על ידם בפועל בנכס.

מדובר בחוות דעת שמאית שבחנה את מצב הדברים בשנת 2020. הנתבעים ביצעו את השקעותיהם במקום לטענתם בשנת 2006. למרות שבוצעו השקעות בפועל, לא צורפו אסמכתאות המתייחסות להשקעות אלה. יוער כי אין מדובר בטענה להשבחת ערך הקרקע, אלא להחזר השקעות.

20. לאמור יש להוסיף כי דוגאן, הן בתצהירו והן בעדותו, ציין כי לא נתן את הסכמתו לביצוע ההשקעות וכי התובעים אינם מעוניינים בהשקעות שבוצעו בנכס ומבחינתם הנתבעים יכולים לסלקן (סעיף 4 לתצהיר המשלים, עמ' 11 ש' 7 ועמ' 12 ש' 7 לפרוטטוקול).

21. מכל האמור, נדחות טענות הנתבעים ומתקבלת תביעת התובעים לסילוק יד מהנכס.

התביעה הכספית

22. התביעה הכספית נסמכת על חוזה שכירות מיום 21.3.17, והוגשה נגד סלימאן בלבד.

סלימאן אינו מכחיש את חתימתו על חוזה השכירות אך טוען בתצהירו ובבקשה למתן רשות להתגונן, כמפורט בהרחבה לעיל, כי מדובר בחוזה למראית עין וחוזה פסול וכי

לא היה מעורב בעסק של אחיו, או ביחסי השכירות בין הצדדים.

כך "אבקש לציין כבר עתה שלעולם לא הייתי מעורב בעסק של האחים שלי, לא עבדתי ולא ניהלתי. כמו כן, לעולם לא היה לי כל קשר לשכירות שלהם או למערכת היחסים שלהם עם התובעת" (סעיף 8 לתצהיר מיום 29.11.18).

עוד נטען כי הוא אינו קורא עברית באופן מלא והוטעה וחתם על החוזה בעקבות מניפולציות של התובעת.

דא עקא, כפי שצוין לעיל, סלימאן לא הגיע להעיד בבית המשפט ומשכך אין לקבל את תצהיריו, ועל כן כל טענותיו נגד ההסכם, כאמור בתצהיריו, לא הוכחו.

23. יתרה מזו, הטענות בתצהיר שהוגש בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן עומדות בסתירה לתצהיר העדות הראשית שהגיש סלימאן במסגרת תביעת הפינוי.

כך, בתצהיר מיום 13.12.21 שהוגש בתמיכה לתביעת הפינוי הצהיר סלימאן כי: "הקשר בינינו לבין התובעים החל לפני יותר מ – 15, אי שם בשנת 2003..." (כך במקור - סעיף 27 לתצהיר). בהמשך הצהיר כי "הארכנו את משך השכירות בדרך של הסכמים בעל פה שנערכו בינינו" (סעיף 28 לתצהיר). וכן "כולנו יחד – הנתבע 3, יחד איתי ועם הנתבע 1 החזקנו את הקרקע באמצעות החברה שבבעלותנו "אוטו שחר" בע"מ..." (סעיף 29 לתצהיר).

בהמשך תצהירו עושה סלימאן שימוש במילים "ביצענו", "שילמנו", "התחלנו", "ההשקעה שלנו" וכיוצ"ב.

מכאן, שסלימאן קושר עצמו, יחד עם הנתבעים האחרים, כחלק מהמחזיקים בנכס וכמי שהתקשרו יחד עם התובעים.

הדבר בא בסתירה גמורה לטענתו בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשה למתן רשות להתגונן, לפיה לא היה לו כל קשר לעסק של אחיו או לשכירות.

24. בנוסף, בתצהיר העדות הראשית שהוגש במסגרת התביעה הכספית (תצהיר מיום 22.10.19) לא חזר סלימאן על הטענה כי לא היה לו כל קשר לעסק של אחיו או להסכם השכירות והוא אף טוען טענות עובדתיות הנוגעות למערכת היחסים בין הצדדים.

לאמור יש להוסיף כי טענתו של סלימאן בדבר חוסר מערבותו בעסק של אחיו ובהסכמי השכירות, נסתרת אל מול ההסכמים עליהם חתם בשנת 2016 ובשנת 2017.

25. מעורבותו של סלימאן במהלך השנים נלמדת גם מעדויותיהם של גברין וגבר.

כך, העיד גברין כדלקמן:

"ש. אחיך סלימאן היה מעורב בעסק או לא

ת. היה עובד איתנו ביחד אבל הכל על שמי אני בעל המניות ובעל הזכויות" (עמ' 18 ש' 27 – 28 לפרוטוקול).

גבר העיד כדלקמן:

"ש. את ההסכם הזה שאני מציג לך מ2003 אתה מכיר?

ת. הוא היה מתנהל מול האחים.

ש. איזה אחים

ת. בהתחלה ב2003 עם האחים הגדולים סמי שזה סלימאן וג'ברין.

ש. סלימאן גם היה מעורב בעסק

ת. בהתחלה כן

ש. והיום?

ת. אנחנו ילדים גדולים. הילד גדל." (עמ' 25 ש' 7 – 14 לפרוטוקול).

יוער כי לא הועלתה כל טענה ולא הובאה כל אסמכתא בדבר המועד בו נפסקה לכאורה מעורבותו של סלימאן.

26. דוגאן בתצהיריו (תצהיר מיום 4.9.19 בתביעה הכספית ותצהיר מיום 8.11.21 בתביעת הפינוי), תיאר את מערכת היחסים עם סלימאן, אשר נמשכה כפי שעולה מהתצהירים במהלך כל השנים, וכאשר הסכמי השכירות החל משנת 2015 ואילך נעשו עם סלימאן בלבד.

הדבר עולה גם מעדותו, כדלקמן:

"שני הנתבעים שפה הם האחים הקטנים של האח הגדול סלימאן ורק איתו עשיתי עסקים ורק אותו אני מכיר, הוא לימד אותי את המסחר, הוא מימן אותם הכל הוא עשה, הוא לימד אותם למכור מכוניות. כל ההסכמים רק מול סלמיאן הוא הבוס. בתגובה לשאלה אני משיב מעולם לא. רק סולימאן הקובע ורק איתו אני מדבר" (עמ' 10 ש' 30 – 33 לפרוטוקול).

וכן: "תקרא את התצהיר שהגשתם שלושתם חתמו על אותו תצהיר, הם משפחה אחת ומנהלים עסקים למכירת רכבים אבל הבוס הקובע הוא סלימאן ורק איתו אני מתעסק, כל מה שקשור למשא ומתן אני מדבר רק עם סלימאן" (עמ' 16 ש' 10 – 12 לפרוטוקול).

וכן: "בשבילי סלימאן הוא הבוס האחראי, הוא הביא את האחים שלו, הוא שעשה את האספלט, הוא ששילם את הרכבים, הוא הבוס לא האחים הקטנים שלו ולכן אני אמרתי שאני מתעסק רק איתו ולא עם האחים שלו והוא הסכים לזה. השכירות הייתה 4000 שח והוא ביקש שאוריד ל 3000 שח והסכמתי, ביקש אופציה ל3 שנים ונתתי בתנאי שיפנו בלי בעיות ובלי תביעות. באתי לקראתם" (עמ' 16 ש' 22 – 25 לפרוטוקול).

27. לאור האמור, הוכח כי סלימאן היה מעורב בעסק ובהסכמי השכירות עם התובעים, והטענות בעניין זה נדחות.

28. מאחר שסלימאן לא הגיע לעדות, אין לקבל את תצהיריו, ועל כן לא הוכחו טענותיו כי חתם על החוזה תוך שימוש במניפולציות, מרמה והטעיה ובחוסר תום לב.

אשר על כן, טענת סלימאן כי מדובר בחוזה למראית עין ובחוזה פסול, לא הוכחו והן נדחות.

29. לפי סעיף 12 לחוזה מיום 21.3.17 התחייב סלימאן לשלם עבור כל יום איחור סך של 1000 ₪ בתוספת מע"מ.

מלבד טענה כי מדובר בסנקציה בטלה מעיקרה שאינה תקפה כלל (סעיף 41 לבקשה למתן רשות להתגונן) לא העלה סלימאן כל טענה באשר לסכום שנתבע.

30. בסיכומיהם העלו הנתבעים לראשונה טענה ולפיה מדובר בפיצוי מוסכם שאינו סביר וכי לבית המשפט נתונה סמכות להפחיתו מכח סעיף 15 (א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970.

דא עקא, הנתבעים לא טענו כל טענה בדבר הפחתת גובה הפיצוי המוסכם והיותו בלתי סביר במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן, והטענה נזכרה לראשונה בסיכומים.

לעניין זה יצוין כי על נתבע הטוען להפחתת הפיצוי המוסכם להעלות טענה זו במסגרת כתב הגנתו (בענייננו, בבקשה למתן רשות להתגונן).

כך, "טעות נפוצה של בעלי דין, במיוחד של נתבעים, שהם מתגוננים בפני תביעת פיצוי מוסכם בטענה כי לא הפרו את החוזה וזונחים קו הגנה שני – טענה להפחתת פיצוי מוסכם. טענה זו יש להעלות במפורש בכתב ההגנה וגם בכתב התביעה, במצב השכיח פחות, כשהתובע הוא שעותר להפחתת הפיצוי המוסכם, שכן מדובר בטענה המחייבת גם הנחת תשתית עובדתית. צד שאינו מעלה טענה להפחתת הפיצוי המוסכם מסתכן בכך שאם ייקבע כי ההסכם הופר, הוא עומד בפני התוצאה שייפסק הפיצוי המוסכם במלואו" (י.עמית, "פיצוי מוסכם – סוגיות והיבטים", דין ודברים, י (2018) 17 בעמ' 22).

מאחר שמדובר בטענה שנזכרה לראשונה בסיכומי הנתבעים, הדבר כלל לא נדון ולא ניתנה לצד השני כל אפשרות להתייחס לטענה זו ומשכך, אין מקום לדון בה.

31. על כן, ובהתאם לחוזה מיום 21.3.17 עליו חתום סלימאן, יש לחייב את סלימאן בתשלום כפי שנקבע בחוזה, בסך של 220,000 ₪.

יוער כי השותפות טענה כי יש לחייב בסכום האמור בתוספת מע"מ, אולם מאחר שהתביעה הוגשה על סך של 220,000 ₪ בלבד, ללא מע"מ ומבלי ששולמה אגרה על סכום גבוה יותר, לא מצאתי לחייב בסכום גבוה יותר.

סוף דבר

32. בתביעת הפינוי - אני מורה לנתבעים לסלק את ידם מהנכס ולפנותו.

בתביעה הכספית - אני מחייבת את סלימאן לשלם לשותפות סך של 220,000 ₪.

הסכום האמור יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד מועד התשלום בפועל.

33. כמו כן, משאוחדו התביעות, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 6,500 ₪ ושכר טרחת עורך דין בסך של 20,000 ₪.

זכות ערעור כחוק

ניתן היום, כ"א אב תשפ"ב, 18 אוגוסט 2022, בהעדר הצדדים.