לפניי תביעה למתן חשבונות.

בהחלטתי מיום 14.9.2021 הוריתי לצדדים לסכם טענותיהם המשפטיות בשאלת קיומה של "מערכת יחסים מיוחדת" ביניהם, המצדיקה מתן חשבונות; ובשאלה האם בידי התובעת זכות לכאורה לתבוע את הכספים לגביהם היא תובעת את מתן החשבונות.

הדיון בשאלות אלה ייערך בהנחה שתוכחנה כל העובדות בכתב התביעה.

התובעת, בסיכומיה, טוענת, בתמצית את הטענות הבאות:

1. במערכת החוזית שבין הצדדים, התחייבה הנתבעת לשלם לעובדיה, שיספקו שירותים לתובעת, את כל הזכויות הסוציאליות – וכך חושבה התמורה;
2. מצג זה התברר כמצג שווא – והנתבעת לא עמדה בהתחייבותה לעשות שימוש בכספיה של התובעת, בין היתר, להבטחת זכויותיהם של העובדים;
3. כעולה מן ההתכתבות בין הצדדים, שקדמה להגשת התביעה, הנתבעת הסכימה למסירת חשבונות לגבי חלק מן העובדים- ובכך הכירה בזכות התובעת לקבלם;
4. התובעת זכאית להשבה על יסוד עילה של עשיית עושר ולא במשפט ו/או הפרת חוזה ו/או חיוב יתר ו/או כתרופת ניכוי מהתמורה הכספית על פי סע' 4(א)(2) לחוק חוזה קבלנות, תשל"ד – 1974 (להלן: "חוק חוזה קבלנות");
5. גם אם תשתמש התובעת בכספים לפצות את העובדים (והיא מתחייבת לעשות כן), היא זכאית להשבתם;
6. די בהתחייבותה של הנתבעת (בתכתובות בין הצדדים) כדי ליצור מערכת יחסים מיוחדת לעניין החשבונות ו/או התחייבות נפרדת לעצם מתן החשבונות;
7. התובעת הפנתה לפסקי דין שונים התומכים, לדידה, בעמדתה לגבי מערכות יחסים המאפשרות הגשת תביעה למתן חשבונות;
8. הנתבעת גרמה לתובעת סיכון מיוחד לאור הוראות החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, התשע"ב - 2011 (להלן: "חוק האכיפה");
9. על פי חוק האכיפה על התובעת לנקוט בכל האמצעים כדי להבטיח שהעובדים מקבלים את כל זכויותיהם ואין היא יכולה לעשות זאת ללא המידע המבוקש;

הנתבעת, בסיכומיה, טוענת, בתמצית את הטענות הבאות:

1. בין הצדדים מתקיימת מערכת יחסים רגילה של ספק-לקוח, מזמין שירותים ומספק שירותים בלבד – ולא מערכת יחסים מיוחדת;
2. כאשר הורחבו יחסים אלה בפסיקה – היה זה משום קיומם של יחסי תלות ו/או קביעת שכר כחלק מהמחזור או מהרווחים;
3. הנתבעת ממילא התחייבה בסע' 28 לחוזה בין הצדדים, לשפות את התובעת בגין כל סכום שתחוייב לשלם לרשות המיסים או לשלטונות הביטוח הלאומי, או לעובדים עצמם, ולכן הטענה בדבר חשיפה לסיכון מכוח חוק האכיפה, אינה רלוונטית;
4. המדובר בתביעה תיאורטית שכן לא הוכיחה התובעת פנייה אליה מצד הרשויות או תביעה של מי מהעובדים;
5. התובעת לא הוכיחה כלל כי מגיעות לעובדים זכויות עודפות שלא שולמו על ידי הנתבעת;
6. בית משפט השלום חסר סמכות עניינית לדון בתביעות מכוח דיני העבודה;
7. גם לו הייתה הפרה – העובדים זכאים לכספים אלה ולא התובעת.

מהותה של תביעה למתן חשבונות

על אופן קליטתה של ה"תביעה למתן חשבונות" במשפט הישראלי, ניתן ללמוד מע"א 89/49 מרים פופקו נ' רחל חמדי, פ"ד ה' 242 (1951):

"...בחוק הכתוב של הארץ הזאת אין זכר לתביעה על מתן חשבונות... והמחוקק — גם העותומני וגם הא״י — עברו בשתיקה על כל הפרשה הזאת. במסיבות אלה מותר להם לבתי המשפט לקרוע אשנב אל מערכת משפט עשירה יותר ומפותחת יותר, ולהעביר אל תחום סמכותם, בתוקף הסימן 46 לדבר המלך במועצה, את יסודות המשפט המקובל ואת עיקרי־היושר הנוהגים באנגליה בענין זה. תנאי הארץ ותנאי תושביה, לא זו בלבד שאינם מחייבים את דחייתם של אותם יסודות ואותם עיקרים בפרשה הנדונה אלא - נהפוך הדבר - במצב התפתחותה הענפה של הכלכלה הישראלית - וקודם לכן הא״י — יש בכך מן הרצוי ומן המועיל, כי אדם העושה פעולות בתוקף אימון מיוחד אשר ניתן בו על ידי חברו - סוכנו של בית חרושת, למשל, או הממונה על קרן נאמנות - יהא חייב לתת חשבונות לחברו זה, וכי לבית המשפט יהיה הכוח לכפותו לעשות כן.

היוצא מן האמור, כי התביעות משני הסוגים הנ״ל גם יחד — כלומר: גם התביעות אשר יסודן בזכות שבדין וגם אלה אשר בזכות שביושר מקורן — והועברו אל מערכת חוקי הארץ הזאת, דרך הצינור של הסימן 46 לדבר המלך במועצה ובתי המשפט כאן, כבתי המשפט של יושר באנגליה, פועלים נגד גופו של אדם, וכופים אותו לציית לפקודותיהם ולצוויהם לתת חשבון, עד שיאמר: ״רוצה אני״. אך יצוין ויוטעם, כי כאן — כמו באנגליה — שומה על בתי המשפט לדקדק ולראות אם יסודה של הזכות — אשר ביצועה נדרש — במשפט המקובל או בעקרונות היושר, כל אימת שיטען הנתבע טענת שיהוי...". (ההדגשה שלי- י.ב.).

על שני הסוגים השונים של תביעה למתן חשבונות כתב בית המשפט העליון אז:

"נמצינו למדים, כי בתי המשפט של יושר נזקקו לתביעות של חשבון משני סוגים:
(א) תביעות שבהן דרש התובע חשבונות על יסוד זכות שבדין שהוקנתה לו. בתביעות מסוג זה היתה, להם לבתי המשפט של היושר סמכות מקבילה אל בתי המשפט של הדין
(ב) תביעות שבהן נדרשו חשבונות לשם מתן תוקף לזכות שביושר שהיתה לו לתובע. ובתביעות מסוג זה היתה להם לבתי המשפט של יושר סמכות אכסקלוסיבית.
על הסוג הראשון נמנו, למשל, תביעותיהם של מרשה, שולח ושותף נגד מורשהו, שלוחו ושותפו, כסדרם, ועל הסוג השני נמנתה תביעתו של מי שנהנה מנכסי נאמנות (cestui que trust) נגד הנאמן שלו.". (שם, בעמ' 246, ההדגשות שלי – י.ב.).

רוצה לומר, על פי הדין אז, תביעה למתן חשבונות הייתה מבוססת על זכות שבדין לעצם קבלת החשבונות, או משום שהיא נדרשת לשם מתן תוקף לזכות אחרת, ביושר, שיש לתובע.

הבחנה זו היטשטשה עם השנים בפסיקתו של בית המשפט העליון – והדגש בפסיקה עבר לשאלת קיומה של מערכת יחסים מיוחדת, ולאפשרות שתצמח עילת תביעה כספית כתוצאה מהחשבונות.

כך נקבע כי: "כדי שהתובע מתן חשבונות יזכה בצו בשלב הראשון, עליו להוכיח קיומם של שני תנאים: ראשית, עליו להראות קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בינו לבין הנתבע המצדיקה מתן חשבונות [....]. שנית עליו להוכיח – ולו לכאורה – כי קמה לו "זכות תביעה לגבי הכספים אודותיהם הוא מבקש לקבל חשבונות...[....] אם התקיימו תנאים אלו, ובהיעדר סיבה אחרת המצדיקה הימנעות ממתן החשבונות – כגון חיסיון או היעדר הצורך בחשבונות לצורך הבירור הכספי – ייתן בית-המשפט צו למתן חשבונות.

ככלל, אין תובע יכול לבקש צו למתן חשבונות כדי לברר כמה חייב לו הנתבע. תביעה למתן חשבונות צריך שתתבסס על קיומה של מערכת יחסים מיוחדת בין התובע לנתבע המצדיקה מתן חשבונות. כך למשל מוכרת הזכות לקבלת חשבונות כאשר בין הצדדים הייתה מערכת יחסים של שליחות, הרשאה, שותפות או נאמנות [....], אולם רשימה זו אינה סגורה.". (מתוך ע"א 127/95‏ מועצת הפירות יצור ושיווק נ' מהדרין בע"מ ואח' וערעור שכנגד, פ''ד נא(4) 337 – ההדגשות שלי – י.ב.).

בחינה של רשימת המקרים שהוספו, עם הזמן, בפסיקה, למערכות היחסים המיוחדות, מעלה כי אכן אין המדובר ברשימה סגורה – אלא ברשימה הולכת ומתרחבת.

כך, למשל, הוכרו מערכות היחסים הבאות כמקימות עילה למתן חשבונות:

1. מערכת היחסים בין מעוול ונפגע על פי חוק עוולות מסחריות, תשנ"ט - 1999 – לאור הוראה מפורשת של המחוקק בסע' 15 לחוק (לדוג: ת"א (מחוזי ב"ש) 3025/09‏V&S Vin & Sprit Aktiebolag (publ‏) נ' ניר ברזילי – פורסם בנבו);
2. מערכת היחסים בין ממציא פטנט/המצאה לבין עושה השימוש בהמצאותיו (ראה לדוג': ע"א 85/83 פרופ' אברהם בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ''ד מב (3) 606; וראה סע' 183(ד) סיפא לחוק הפטנטים, תשכ"ז - 1967;
3. מערכת יחסים חוזית של תשלום באחוזים מההכנסות או בחלק מתוך המחזור (ראה לדוג' ע"א 5634/05‏ ‏ צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ);
4. מערכת היחסים בין בעליה של זכות יוצרים ובין המפר (ראה בעמ' 902 בספרו של טוני גרינמן, זכויות יוצרים (מהדורה שנייה, 2008) – והפסיקה המובאת שם);
5. מערכת היחסים בין מפיץ מוצר ליצרנו (ראה למשל רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ);

לטעמי, עיון בהוראות חוק האכיפה, מוביל למסקנה כי קיימת מערכת יחסים מיוחדת בין מזמין שירות לקבלן כוח אדם, וזאת בכל הקשור לשכרם ותנאי העסקתם של העובדים.

החוק להגברת האכיפה מטיל על המזמין חובות שונות, ביניהן:

1. על המזמין לנקוט באמצעים סבירים כדי למנוע פגיעה בזכויות העובדים של הקבלן המועסקים אצלו (סע' 26 לחוק) – לרבות דרך יעילה למסירה הודעה על פגיעה ויידוע העובדים עליה;
2. על מנהל התאגיד המזמין לעשות כל שניתן כדי למלא את חובתו של המזמין לכרות חוזה עם הקבלן שאינו חוזה המפר את זכויות העובדים (סע' 31(ד) לחוק);
3. על המזמין לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירה בידי קבלן כלפי עובד של הקבלן המועסק אצלו (סע' 33(א) לחוק);
4. על המזמין, אם ברצונו לטעון להגנה מפני הפרה של הקבלן, לדאוג לבדיקות תקופתיות על ידי בודק שכר מוסמך (סע' 33(ב)(2) ו- 33(ב)(4) לחוק).

ודוק, החוק להגברת האכיפה הוא חוק קוגנטי ולא ניתן להתנות על הוראותיו (סע' 49 לחוק).

גם טענתה של הנתבעת לפיה ממילא קיימת תניית שיפוי בהסכם בין הצדדים, אין בה ממש, שכן בסע' 49(ה) לחוק נקבע:

"תניה בחוזה בין מזמין שירות לקבלן הקובעת שיפוי של מזמין השירות או תשלום לו בשל חבותו לפי חוק זה, אין לה תוקף.". (ההדגשות שלי – י.ב.).

חוק הגברת האכיפה משנה, לטעמי, באופן מהותי, את מערכת היחסים החוזית בין מזמין לקבלן כוח אדם והופך אותה למערכת יחסים מיוחדת, וזאת בכל הנוגע להיבט של זכויות העובדים.

כוונת המחוקק להתערב במערכת היחסים החוזית בין המזמין לקבלן כוח האדם, עולה גם מדברי ההסבר להצעת החוק הממשלתית לחוק האכיפה:

"מטרת החוק המוצע להגביר ולייעל את האכיפה של חוקי העבודה על ידי הנהגת הליך מינהלי להטלת עיצום כספי על מעבידים ועל מזמיני שירות... וכן על ידי תיחום האחריות האזרחית והפלילית על מזמיני שירות, תוך התערבות בחוזה ההתקשרות בין מזמין השירות לבין המעביד..." (ה"ח הממשלה תשס"ח מס' 363 עמ' 376 – ההדגשות שלי – י.ב.).

אם המזמין נדרש, על פי חוק, לפקח, לבדוק ולעשות כל שניתן, כדי למנוע פגיעה בזכויות עובדי הקבלן שאת שירותיו שכר, ואם הוא עלול להיות מחוייב בשל אי-מילוי הוראות אלה בעיצום כספי (סע' 16 לחוק), באחריות אזרחית (סע' 25 לחוק) ואף באחריות פלילית ישירה של מנהליו (סע' 31-33 לחוק), לא ניתן לומר כי אין חובה על הקבלן לחשוף לפניו את הנתונים הרלוונטיים לפיקוח הנדרש מהמזמין.

זאת ועוד, התנהלותה של הנתבעת עצמה בהתכתבויות עם התובעת, בשלב שקדם להגשת התביעה, מחזקות מסקנה זו.

כך למשל, בתשובת נציגת הנתבעת (הגב' מגי) לנציגת התובעת, בהתכתבות מיום 13.5.2019 (עמ' 54 לכתב התביעה), מתחייבת נציגת הנתבעת: "אני שולחת לך מכתבים עבור שחרור פנסייה ושחרור קרן השתלמות עבור עובדים שאני טיפלתי ונמצאים אצלי במערכת. שאר העובדים ביקשתי שוב נתונים מהנהלת חשבונות, מקווה שעד יום חמישי אכין לך הכל. אם משהו לא תקין תעדכני אותי". (ההדגשות שלי – י.ב.).

לטעמי יש באמירות ברורות אלה משום הודאת בעל דין בזכותה של התובעת לפקח על רכיבי שכרם של העובדים, ולקבל נתונים וחשבונות בנוגע לכך – מהנתבעת.

לאור כל האמור לעיל, אני קובע כי בהנחה שתוכחנה כל העובדות בכתב התביעה, התקיימה בין הצדדים מערכת יחסים מיוחדת, כמשמעות מונח זה במסגרת תביעה למתן חשבונות.

כעת אפנה לדון בשאלה השנייה הצריכה לענייננו - האם בידי התובעת זכות לכאורה לתבוע את הכספים לגביהם היא תובעת את מתן החשבונות?

לטענת הנתבעת בסיכומיה, גם אם יעלה, לאחר בדיקת החשבונות, כי הנתבעת לא שילמה לעובדיה את מלוא זכויותיהם על פי הדין, הרי שזכות ההשבה שייכת לעובדים בלבד ולא לנתבעת.

לטעמי זהו אכן מצב הדברים, אך לא מן הטעמים שפירטה הנתבעת בסיכומיה.

סע' 49 לחוק להגברת האכיפה נועד למנוע, על פי התכלית הברורה העולה מהוראותיו, כל אפשרות של תשלום או שיפוי או השבה שיועברו מהקבלן למזמין, בשל הפרת זכויות העובדים.

זהו לשונו של הסעיף:

"(א) זכותו של עובד של קבלן כלפי מזמין שירות לפי חוק זה אינה ניתנת להתניה או לוויתור.

(ב) הוראה בחוזה ולפיה עובד של קבלן ויתר מראש על זכותו כלפי מזמין שירות לפי חוק זה או הוראה בחוזה המתנה על זכותו של עובד כאמור כלפי מזמין שירות לפי חוק זה, במפורש או מכללא, אין לה תוקף, בין שצד לחוזה הוא מזמין השירות, הקבלן או גורם אחר, ובין שהוויתור או ההתניה הם כלפי מזמין שירות מסוים או בלתי מסוים.

(ג) לא ישפה אדם ולא ישלם, במישרין או בעקיפין, עיצום כספי שהוטל על אחר לפי חוק זה, והוראה או התחייבות לתשלום או לשיפוי כאמור – בטלה.

(ד) אין לבטח, במישרין או בעקיפין, אדם מפני עיצום כספי שיוטל עליו לפי חוק זה, והתקשרות בחוזה לביטוח כאמור – בטלה.

(ה) תניה בחוזה בין מזמין שירות לקבלן הקובעת שיפוי של מזמין השירות או תשלום לו בשל חבותו לפי חוק זה, אין לה תוקף.". (ההדגשה שלי – י.ב.).

ברור מן הדברים כי המחוקק רצה למנוע מצב דברים שבו הקבלן משפה או משלם למזמין השירות, על הפרה כלשהי של דיני העבודה או בגין פגיעה בזכויות העובדים.

לטעמי אין מקום לאפשר "עקיפה" של רצון המחוקק, בדרכים פרשניות-יצירתיות כפי שהציעה התובעת בסיכומיה, באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט, או דיני הניכוי מן התמורה בחוק חוזה הקבלנות.

סעיפי איסור הביטוח, ההתנייה, השיפוי והתשלום-בשל-חבות, נועדו למנוע הפרה כדאית של חובות המזמין על פי החוק או הסרת הנטלים המוטלים עליו על פי החוק, בדרך של מנגנוני שיפוי, פיצוי או חזרה.

לפיכך, לטעמי, לא ייתכן מצב דברים לפיו התובעת תהא זכאית לכספים כלשהם מהנתבעת, בשל הפרות חוק ו/או פגיעה בזכויות שביצעה האחרונה כלפי עובדיה.

לכאורה, מסקנה זו מובילה למצב אבסורדי, מעין מעגל שוטה, לפיו התובעת חייבת לפקח על רכיבי שכרם של העובדים, אך אינה זכאית, בהליך זה, לסעד של מתן החשבונות הרלוונטיים, בשל אי עמידתה בתנאי השני, בהעדר זכות לכאורה לתבוע את הכספים לגביהם היא תובעת את מתן החשבונות.

אלא שלא אלמן ישראל.

חוק האכיפה כולל בחובו מנגנונים רבים ושונים בהם יכול המזמין לעשות שימוש כדי לממש את חובותיו לפקח על שכרם וזכויותיהם של העובדים (וזאת מעבר לזכות התביעה אישית של כל עובד).

כך יכול המזמין, למשל, לפנות לשירותיו של בודק שכר מוסמך (סע' 27(ב) לחוק); ליידע את העובדים על זכויותיהם (סע' 26(א) לחוק); וכן לבטל את החוזה עם הקבלן ולחלט ערובה שנתן, ככל שנתן (סע' 32(א)).

מעבר לצריך אציין, כי אמנם טרם הותקנו תקנות לגבי האופן בו יממש בודק שכר מוסמך את תפקידו (לרבות סמכויות קבלת מסמכים; תשאול העובדים וכיוצא בזה (ראה טיוטת תקנות שפורסמה באתר הכנסת – תקנות להגברת האכיפה של דיני העבודה (בדיקות תקופתיות בידי בודק שכר מוסמך), התשע"ד-2014^[1])), אך בודקי שכר מוסמכים כבר הוכשרו על פי החוק (ראה באתר אסדרת עיסוקים – משרד הכלכלה והתעשייה^[2]).

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי הגם שהתביעה שלפניי עומדת בתנאי הראשון למתן החשבונות, אין היא עומדת בתנאי השני. כלומר, התובעת, גם אם תוכיח את כל טענותיה העובדתיות בכתב התביעה – לא תהא זכאית לכאורה לתבוע את הכספים לגביהם היא תובעת את מתן החשבונות.

לפיכך, התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, למרות התוצאה אליה הגעתי, לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לטובת הנתבעת – וכל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ו כסלו תשפ"ב, 30 נובמבר 2021, בהעדר הצדדים.

1. https://m.knesset.gov.il/Activity/committees/Labor/Regulation/calcala090314.pdf ↑

2. https://apps.moital.gov.il/EngineerCoachTraining/Professionals.html ↑