1. תביעה שטרית בגין שטר חוב על סך 12,000 ₪ שעשתה הנתבעת לפקודת התובע.
2. התובע הגיש את השטר לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. הנתבעת הגישה התנגדות לביצוע שטר.
3. הנתבעת טענה בתצהיר התומך בהתנגדות כדלקמן:

התובע החתים את הנתבעת על שטר חוב עבור שכירות עתידית של הנכס. בנוסף לא הציג את הסכם השכירות. החייבת עזבה את דירת אביו של התובע כעבור שבועיים לאחר חתימת השטר. במהלך חודש אוגוסט 2019 העבירה החייבת כ- 8,000 ₪ לאבי התובע במזומן בשני תשלומים, בהתאם למוסכם בע"פ. במעמד התשלום האחרון, לקראת סוף חודש אוגוסט, ציפתה החייבת לקבל את שטר החוב ובכך לסגור את העניין. לדברי אבי התובע, השטר נמצא בידי התובע והוא אינו מוכן להחזירו. מיד לאחר מכן החייבת פינתה את הנכס. לטענתה, החוב נפרע, אך היא לא קיבלה את שטר החוב בחזרה.

1. במועד שנקבע לדיון בהתנגדות לא התייצב התובע ועל כן ההתנגדות התקבלה והתיק נקבע להוכחות.
2. בישיבת ההוכחות התייצבו התובע והנתבעת. בעוד הנתבעת תמכה את טענותיה בתצהיר, הרי שרק בישיבת ההוכחות הציג לראשונה התובע את גרסתו.
3. העילה כנגד הנתבעת היא עילה שטרית שהרי שטר החוב ניתן בקשר עם יחסי השכירות הוא שהוגש לביצוע. לאור חזקת התמורה הקבועה בפקודת השטרות, הנטל להוכיח כי החוב המגולם בשטר – כולו או חלקו – נפרע, מוטל הנתבעת.
4. הנתבעת העלתה בתצהירה גרסה מפורטת ביחס לגובה החוב ובדיון הסבירה במפורט:

"מציגה לבית המשפט יומן של התאריכים שנמסר הכסף. מציגה דף עם תאריכים, החוב היה עבור חודש אחד של שכירות ועוד חודש של מגורים ועוד הוצאות בית. חודש שכירות היה 3,100 ₪ חודשיים זה 6,200 ₪. יצא 7,000 ₪ סך הכל, שילמתי 7,800 ₪. הם משקפים חודשיים שכירות הוצאות חשמל, מים וגז. החזקתי בדירה מאז הודעת העזיבה בתקופה של חודשיים וארבעה ימים."

1. התובע לא ידע לתת הסבר מדוע הגיש את שטר החוב לביצוע על סך 12,000 ₪. הוא טען בדיון כי סכום השטר הינו בתמורה ל"...חודשיים שלושה..." חודשי שכירות. לפי דברי הנתבעת, הוסכם בין הצדדים כי השכירות החודשית לנכס הינה בגובה 3,100 ₪ בחודש. התובע לא סתר את הסכום ולא הציג הסכם שכירות שיש בו כדי להוכיח כי דמי השכירות גבוהים יותר. אם כך, סכום דמי השכירות החודשיים אינו מתיישב עם סכום השטר ועם דברי התובע: ראשית, אין זה הגיוני וסביר כי מי שמשכיר נכס אינו יודע בגין כמה חודשים בדיוק חבים לו דמי שכירות; שנית, בין אם מדובר על חודשיים או שלושה, כפי שטען התובע, הרי שתחשיב פשוט של מכפלת מספר החודשים בסכום דמי השכירות, אינו מגיע בכל מקרה כדי סכום השטר, קרי 12,000 ₪.
2. בהמשך, טען התובע כי הסכום בשטר כולל גם חובות עבור חשמל ומים וגם שתי דלתות שנהרסו ואשר החליף על חשבונו. אך הוא לא צירף כל קבלות או אסמכתאות המוכיחות במפורט מהם מרכיבי החוב ואף לא תחשיב מדוייק של החוב בגין שכר הדירה. וכאמור לעיל, גם בדיון התרשמתי כי הוא לא ידע לפרט בצורה מסודרת ממה מורכב החוב, לטענתו.
3. יצוין עוד כי בשטר החוב נרשם גם: "בשטר זה יוחזר סכום הלוואה על סך 4,000 ₪ אשר נתקבלה מניסים דבוש בחודש יוני 2019". ואולם, התובע כלל לא התייחס בדיון לדברים אלו או להלוואה כלשהי וגם בכך יש לחזק את המסקנה כי אין קשר בין הסכום שמולא בשטר לבין החוב בפועל.
4. מצאתי כי גרסת הנתבעת לעניין החוב היתה מסודרת, מפורטת ומשכנעת יותר, ולעומת זאת, התרשמתי כי התובע מילא בשטר סכום שרירותי, שאינו משקף את החוב לאשורו.
5. אכן לאוחז בשטר עומדת חזקת התמורה, אולם אין המדובר בחזקה חלוטה. מקום שבו החייב על פי השטר מעלה טענות ביחס לסכום שבו מולא השטר, עובר הנטל לאוחז בשטר להוכיח כיצד הגיע לסכום הנתבע בשטר ואיזה חיובים וסכומים נועד להבטיח שטר החוב. משעה שהנתבעת כפרה בסכום השטר והעלתה טענה סדורה ומפורטת ביחס לחוב ההנכון (לשיטתה), אין התובע האוחז בשטר יכול להסתתר מאחורי חזקת התמורה ולהניח כי בית המשפט יקבל את הרשום בשטר בבחינה כזה ראה וקדש. בייחוד כך הם דברים בשים לב כי טענות אלו הועלו על ידי הנתבעת כבר בשלב ההתנגדות, והיה על התובע להתכבד ולפרט ממה מורכב הסכום הנתבע בשטר החוב, שכן, הוא היה מודע כבר עם פתיחת ההליך לטענות אלו של הנתבעת.
6. התחשיב שהציגה הנתבעת היה הגיוני ומסודר ועולה בקנה אחד עם גובה שכר הדירה החודשי ועם התקופות בהן החזיקה במושכר. גרסתו של התובע לא היתה משכנעת וחסרה כל בסיס ראייתי.
7. הנתבעת טענה כי כל התשלומים היו תמיד על בסיס מזומן מול אביו של התובע, וכי מעולם לא קיבלה קבלות על כך ששילמה לאב את שכר הדירה במזומן וגם ביחס לסכומים אותם פירטה בתצהיר. בדיון אמרה כי כל אלו שולמו לאביו של התובע, שהוא היה בעלי הדירה, במזומן. לימים, כך הסתבר, נפטר האב.
8. התובע לא הכחיש את טענת הנתבעת כי היא התנהלה והעבירה כספים לאב, אלא טען: "אני לא קיבלתי את הכסף". אמנם, ייתכן והוא אישית לא קיבל את הכסף, אולם הוא לא הכחיש, לא במפורש ולא במשתמע, את טענתה העקבית של הנתבעת כי היא התנהלה מול אביו המנוח. לא למותר לציין כי התובע לא הציג כל ראיה כי הוא בעל הנכס, לא הציג הסכם שכירות, ולא הראה כי הוא זה שזכאי לקבל את הכספים ולא אף אחד אחר. אני מאמין לנתבעת כי היא אכן התנהלה מול האב המנוח ושילמה לו את הכספים, כפי שפירטה, על בסיס מזומן. העובדה כי התובע לא התכחש לטענה זו של הנתבעת, בנקודה שהיא מהותית וקריטית למחלוקת, מחזקת את גרסת הנתבעת ותומכת במהימנותה.
9. במקרה זה מדובר בטענת פרעון של חוב במזומן "ללא קבלות" לידיו של מי שכבר הלך לעולמו. מבחינה ראייתית מדובר במשוכה לא קלה כלל ועיקר העומדת בפני הנתבעת. לא ברור מטענות הצדדים מתי נפטר אביו של התובע: האם לפני שנפתח ההליך לביצוע השטר או שמא לאחר מכן, ואין חולק כי עדותו היתה עשויה לתרום להבהרת המחלוקת בין הצדדים, בייחוד בשים לב כי מדובר בטענה כי החוב נפרע במזומן.
10. יחד זאת, ובנסיבות מקרה זה, לא מצאתי כי עובדת הפטירה, לכשעצמה, עומדת לרועץ לחובתה של הנתבעת. אין המדובר בתשלומים למי שהוא זר לתובע, וגם התובע לא הכחיש את הטענה כי שולמו תשלומים באופן זה לאביו. לאחר בחינת העדויות התרשמתי כי עדותה של הנתבעת הייתה רצופה, קוהרנטית והיא הותירה עליי רושם מהימן בעוד שעדותו של התובע לא היתה סדורה והוא לא הביא אף ראיה להוכחת טענותיו. גרסת הנתבעת ועדותה היו בעלת הגיון פנימי, ניכרו בה סימני אמת, והתרשמתי לחיוב מאופן מסירתה. במבחן מאזן ההסתברויות ובהנתן כי הנטל להוכיח כי השטר נפרע הוא על הנתבעת, שוכנעתי כי גרסתה של הנתבעת מסתברת יותר מזו של התובע.
11. לסיכום: אני מעדיף את גרסתה של הנתבעת על פני זו של התובע, וקובע כי הסכום שמילא התובע בשטר אינו משקף החוב שהיה בין הצדדים; אני מקבל את גרסת הנתבעת לגבי סכום החוב, כפי המפורט לעיל, וכי היא פרעה את החוב לאביו המנוח של התובע במזומן. על כן, אני קובע כי הנתבעת עמדה בנטל להוכיח כי השטר נפרע וכי היא זכאית היתה לקבלו בחזרה.
12. לאור מכלול האמור, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 1500 ₪ בתוך 30 יום.
13. אני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל מס' 500511-01-20 וביטול כל ההליכים שננקטו בו.
14. המזכירות תשיב לנתבעת את הפיקדון שהפקידה בקופת בית המשפט.

ניתן היום, ב' אייר תשפ"א, 14 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.