23 מאי 2021

1. ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 5.7.20, על פיה לא מתקיים קשר סיבתי בין תאונת העבודה בה נפגע המערער ביום 3.6.12, לבין מחלת הסכיזופרניה שאובחנה אצלו.
2. הוועדה התכנסה על פי פסק דין של בית דין זה מיום 19.2.20 (בל 52000-05-19 – להלן: "פסק הדין"), לפיו עניינו של המערער הוחזר לוועדה "על מנת שתשוב ותשקול את הקשר סיבתי בין התאונה לבין נכות הנפשית של המערער, בשים לב לחוות דעתו של ד"ר אופנהיים, ובשים לב להוראת סעיף 118(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי, המסמיכה את הוועדה הרפואית לעררים לקבוע "אם הנכות קשורה לתאונה ובאיזו מידה". במסגרת זו על הוועדה להתייחס לשאלה אם התאונה החמירה את תסמיני מחלת המערער או שהאיצה את התפרצותם".
3. פסק הדין ניתן בערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 14.4.19, על פיה לא הוכר קשר סיבתי בין נכותו הפסיכיאטרית של המערער לבין התאונה. הוועדה מיום 14.4.19 התכנסה על פי פסק דין של בית דין זה שניתן לפי הסכמת הצדדים, לפיו עניינו של המערער הוחזר לווועדה הרפואית לעררים על מנת שתשקול את עמדתה לגבי הקשר הסיבתי בין התאונה לבין הנכות, בשים לב לחוות דעתו של ד"ר אופנהיים.
4. הוועדה מושא הערעור קבעה:

"הוועדה עיינה בפסק הדין 19.02.20, וחזרה ועיינה בתיקו הרפואי בקופת חולים, השינוי במצבו הנפשי של התובע הופיע חצי שנה לאחר התאונה ואין כל תיעוד על תלונות בתחום הנפשי קודם לכן, למרות פניות חוזרות של התובע אצל רופא המשפחה. ד"ר אופנהיים 16/5/2018 בחוות דעתו כ-6 שנים לאחר התאונה מציין כי התאונה הנדונה הייתה טראומה פסיכולוגית קשה עבור התובע למרות שאין כל בסיס עובדתי לכך, מלבד דברי התובע, ולכן הוועדה חוזרת וקובעת כי אין קשר סיבתי של גרימה, החמרה, האצה, לבין התאונה הנידונה לתחלואה של סכיזופרניה שאינה נגרמת על ידי טראומה אלא מדובר בהפרעה באיזון החומרים הכימים במוח. הוועדה לא מוצאת לקבוע מדרג רמות של קשר סיבתי ומותירה את החלטתה שאין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לתאונה הנדונה".

טענות הצדדים

1. המערער טוען כי יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה בהרכב אחר, ולהלן עיקרי טיעוניו:
   1. וועדה התעלמה מהנחיות פסק הדין ושבה וקבעה היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הסכיזופרניה בה לקה המערער, על סמך אסכולה רפואית, אשר נוגדת את הפסיקה, לפיה סכיזופרניה אינה יכולה להיגרם או להיות מושפעת על ידי טראומה.
   2. הוועדה לא הסבירה מדוע פרצה המחלה רק לאחר התאונה, תוך שהיא שבה והתעלמה ממהלך החיים התקין של המערער עד לתאונה, אשר כלל שתים עשרה שנות לימוד, פעילות חברתית ספורטיבית, שירות קרבי מלא בצה"ל ותפקוד תקין בעבודה כמאבטח.
   3. הוועדה לא שמעה את המערער בנפש חפצה, לא התייחסה לטיעוני ב"כ המערער, וניכר כי היא הייתה נעולה בעמדתה.
   4. הוועדה לא התייחסה לסתירה הלוגית שבהנמקתה, עליה הצביע בית הדין בפסק הדין.
2. המשיב טוען כי דין הערעור להידחות ולהלן עיקרי נימוקיו:
   1. הוועדה קיימה את הוראות פסק הדין והסבירה שאין היא רואה לנכון לקבוע מדרג של רמות של קשר סיבתי.
   2. הוועדה נימקה כנדרש את עמדתה כי אין לייחס ולו חלקית את נכות הנפשית של המערער לתאונה, בכך שהיא קובעת שתחלואה של סכיזופרניה אינה נגרמת על ידי טראומה אלא על ידי שינויים במוח.
   3. הוועדה מבהירה מדוע היא סבורה שאין כל יסוד עובדתי לחוות דעתו של ד"ר אופנהיים, אשר התבסס אך על דברי המערער בדיעבד, שנים לאחר פרוץ המחלה, ולא על תיעוד רפואי מזמן אמת.

הכרעה

1. בית הדין סבור שאין מנוס מדחיית הערעור, שכן הוועדה קיימה את פסק הדין.
2. הוראת פסק הדין הייתה כי הוועדה תתייחס לאפשרות, הגלומה בסעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי, לפיה יש מקום לייחס חלק מנכותו הנפשית לתאונה, בשים לב לחוות דעתו של ד"ר אופנהיים בדבר היותה של התאונה טראומה פסיכולוגית קשה עבור המערער.
3. הוועדה הבהירה את עמדתה לפיה קביעת ד"ר אופנהיים נעדרת בסיס עובדתי, בשל היעדר תיעוד של תלונה כלשהי בתחום הנפשי עד לסמוך לפני האשפוז מיום 3.12.12.
4. כדי לבחון אם הוועדה קיימה את פסק הדין, יש לקרוא את נימוקי הוועדה ביחד עם נימוקיה מיום 14.4.19, בהם ציינה הוועדה שבמסמכי האשפוז שהחל ביום 3.12.12, נרשם כי שינויים התנהגותיים אצל המערער נצפו ימים ספורים לפני כן, וכי סובייקטיבית, המערער קשר את מצבו לתאונה רק בחודש 7/16.
5. בנסיבות אלה, בית הדין סבור שהוועדה שקלה, בהתאם לפסק הדין, אפשרות של ייחוס חלק מנכותו הנפשית של המערער לתאונה, והסבירה באופן מנומק מדוע היא סבורה שאין לעשות כן.
6. קביעת הוועדה מעוגנת בעמדתה בדבר הקשר בין טראומה לבין סכיזופרניה. זהו עניין רפואי שבית הדין אינו מוסמך להתערב בו. בית הדין לא שוכנע כי מדובר באימוץ אסכולה רפואית מחמירה, ומכל מקום, הוועדה עיגנה את קביעותיה, בדבר היעדר קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות או חלקה, בנסיבות רפואיות קונקרטיות, קרי – הרישום בדבר שינויים התנהגותיים שנצפו לראשונה סמוך לפני האשפוז מיום 3.12.12, ובהסברה כי אין בסיס עובדתי לאמור בחוות דעתו של ד"ר אופנהיים בדבר טראומה נפשית שחווה המערער לאחר התאונה, בהיעדר ביטוי לכך בביקורים חוזרים אצל רופא המשפחה.
7. משקיימה הוועדה את פסק הדין – דין הערעור להידחות.

סוף דבר

1. הערעור נדחה.
2. אין צו להוצאות.
3. ערעור ברשות לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 ימים.

ניתן היום, י"ב סיוון תשפ"א, (23 מאי 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.