1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בראשון לציון מיום 7.7.20 (כב' הרשמת הבכירה ד' אסטרייכר) אשר חייב את המבקשת (התובעת) להפקיד ערובה בסך 30,000 ₪ להבטחת הוצאות המשיב 1 "אשר יהא בה להבטיח באופן חלקי שיפוי בגין הוצאותיו".

רקע והחלטת בית משפט קמא-

2. בקצרה יפורט כי בין המבקשת למשיבים 2-3 התנהל הליך משפטי בבית משפט השלום בנתניה, במסגרתו הופנו הצדדים להליך גישור. הצדדים הגיעו להסדר גישור לפיו הוסכם כי הצדדים יפנו למומחה מוסכם מטעמם (וככל שלא תהיה הסכמה- ביהמ"ש ימנה מומחה מטעמו), אשר יגיש חוות דעתו בשאלה האם השברים והקילופים המצויים בפינות ובפאות האריחים בביתם של המשיבים 2-3 מקורם כתוצאה מפגמים באיכות האריחים שסופקו ע"י המבקשת אם לאו, וכן נקבע מנגנון פיצוי ותשלום הוצאות בהתאם לקביעת המומחה בחוות הדעת. עוד הוסכם כי "חוות הדעת תהיה מוסכמת, סופית ולא ניתנת לערעור".

ביום 1.11.17 ניתן תוקף של פסק דין להסדר הגישור.

המבקשת והמשיבים 2-3 הגיעו להסכמות כי המשיב 1 ימונה כמומחה מוסכם.

המשיב 1 הגיש חוות דעתו לבית המשפט, והמבקשת ביקשה להתיר לה להגיש שאלות הבהרה למומחה ולזמנו למתן עדתו. ביום 13.12.19 נדחתה הבקשה תוך שנקבע כי בית המשפט סיים את מלאכתו וכי בהתאם להסדר הגישור, שקיבל תוקף של פסק דין, חוות הדעת של המומחה הינה מחייבת וסופית.

3. ביום 24.2.20 הגישה המבקשת תביעה לבית משפט קמא שכותרתה "צו עשה+כספית, ע"ס 132,898 ₪". ע"פ הנטען בכתב התביעה, המבקשת שילמה את חובה, תחת מחאה, בהתאם לסכומים שנקבעו בחוות דעת של המומחה, אך טענה כי נפלו פגמים בחוות הדעת, וכי המומחה חרג מסמכותו ועל כן יש לפסול את חוות הדעת ולבטלה. עוד נטען כי יש לחייב את המשיבים להשיב לה את הכספים שקיבלו ולפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מחוות הדעת.

4. המשיב 1 עתר לחיוב המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו. לאחר שהתקבלו התגובות ניתנה ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור. נקבע כי המבקשת לא צירפה אסמכתאות התומכות בטענותיה באשר למצבה הכלכלי ולא הרימה את הנטל המוטל עליה כדי להוכיח איתנות כלכלית. בנסיבות אלו ונוכח הסדר הגישור שקיבל תוקף של פסק דין חוייבה המבקשת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשיב 1.

תמצית טענות המבקשת-

5. שגה בית משפט קמא עת חייבה בהפקדת ערובה: המבקשת הוכיחה את מצבה הכלכלי וכי תוכל לעמוד בתשלום הוצאות, ככל ואלו ייפסקו; תגובת המשיבים לא הוגשה במועדה ולא היה מקום ליתן ארכה להגשת התגובות; היה מקום לדחות את הבקשה; המבקשת צירפה תצהיר התומך בטענותיה וכן מכתב מרו"ח.

דיון והכרעה-

6. דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בקבלת תגובת המשיבים.

סעיף 353א לחוק החברות תשנ"ט- 1999 (להלן "חוק החברות") קובע כי:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

פסיקת בתי המשפט פירשה את הוראת סעיף 353א לחוק החברות כמחילה כללים מיוחדים בכל הקשור לחיוב חברה תובעת במתן ערובה, כך נקבע כי: "נדמה כי הכוונה ב'כללים מיוחדים' הינה לחזקה שהייתה קיימת לפיה חברה בעירבון מוגבל חייבת להפקיד, לפי בקשה, ערובה להוצאות. הרציונל לחזקה זו הינו מניעתה של הסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה כדי להימנע מלשאת בתשלום הוצאות שנגרמו לנתבעים" (ר' רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' זיסר, מיום 13.7.08, הדגשות אינן במקור).

הכלל הוא, כי יש לחייב חברה - תובעת בהפקדת ערובה מספקת, והחריג הוא להימנע מחיוב בהפקדת ערובה, וזאת בשני מקרים: האחד - אם סבר בית המשפט, כי נסיבות העניין אינן מצדיקות חיוב בהפקדת ערובה; השני - אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשאת בהוצאות הנתבע. עול ההוכחה להוכיח קיומם של שני התנאים האמורים מוטל על החברה.

בענייננו, בית משפט קמא קבע כי המבקשת לא הוכיחה את חוסנה הכלכלי ויכולתה לשאת בהוצאות המשיב 1 ככל שהתביעה תדחה. לא נעלמו מעיני התצהיר מטעם מנהל המבקשת ומכתב רו"ח שצורפו לתגובה שהוגשה לבימ"ש קמא באשר לטענת המבקשת בדבר יכולתה הכלכלית (וכן לא נעלם מעיני גובה הערובה ביחס לסכום התביעה, אך המבקשת לא טענה במסגרת הליך זה כנגד גובה הסכום בו חוייבה). יחד עם זאת, אני סבורה כי המבקשת לא הוכיחה, בשלב זה, את הנסיבות לסתירת החזקה: נראה, לכאורה, כי ההליך קמא הינו מעין "גלגול שני" של התביעה שהתנהלה בין המבקשים למשיבים 2-3 (וכפי שהמבקשת בעצמה ציינה בכתב התביעה- "תביעה נוספת" בעניין חוות הדעת, ראו והשוו לסע' 18 ו-22 לכתב התביעה); הוסכם על הצדדים בהסדר הגישור, שקיבל כאמור תוקף של פסק דין, כי חוות הדעת תהיה "סופית ובלתי ניתנת לערעור", ונראה, לכאורה ומבלי לקבוע מסמרות, כי לא ניתן להורות על ביטול חוות הדעת; יתרה מזאת, אף ניתנה החלטה הקובעת כי לא ניתן לחקור את המומחה ו/או לשאול שאלות הבהרה וכי חוות הדעת של המומחה מחייבת וסופית בהתאם להסדר הגישור (החלטה מיום 13.12.19)- החלטה שלא הוגשה ביחס אליה בקשת רשות ערעור.

לאמור יש להוסיף כי החלטה בדבר חיוב בהפקדת ערובה, כמו גם בדבר גובה הערובה, הינה החלטה המסורה לשיקול דעתה הרחבה של הערכאה הדיונית וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בה. ראו רע"א 7706/12 עיריית ירושלים נ' שירותי מזון בע"מ, מיום 7.11.12, שם פיסקה 6.

בנסיבות שפורטו לעיל, לא מצאתי להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית ואיני סבורה כי נפגעה, באופן בלתי פרופורציונאלי, זכות הגישה לערכאות של המבקשת.

7. לפיכך, כאמור, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה עמדת הצד שכנגד, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ' אב תש"פ, 10 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.