ב"כ התובע עו"ד צנטר

ב"כ הנתבעת עו"ד מנדלוביץ

לפניי בקשת נתבעת לדחיית התביעה על הסף.

בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם האירוע מושא התובענה בא בגדר "תאונת דרכים" כמשמעות המונח בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן גם: "החוק").

גדר המחלוקת

1. בסע' 4-6 לכתב התביעה נטען כי ביום 3.7.16, בשעה 8:30 או בסמוך לכך, באזור בית חנינה, נהג התובע ברכב, אשר בתא הנהג שלו היה מותקן מתקן "דיבורית". במהלך הנסיעה השתחרר מתקן הדיבורית וניתק ממקומו. התובע ביקש לתקנו באמצעות חיזוקו ע"י הברגת הבורג המקבע את הדיבורית, על מנת שיוכל להמשיך בנסיעה. במהלך התיקון, עת החזיק במברג, "פספס" התובע את הבורג של הדיבורית ופגע באגודל יד שמאל (להלן: "התאונה"). מכאן תביעת התובע, מכוח החוק, נגד הנתבעת, כמבטחת.
2. לאחר הגשת התביעה הוגשה הבקשה שלפניי, בה עתרה הנתבעת בין היתר לפטרה בשלב זה מהגשת כתב הגנה. הנתבעת ציינה כי לצורך דיון בבקשה, הנחת היסוד היא כי התאונה אירעה כנטען, הגם שנסיבות התאונה מוכחשות.
3. לוז טענות הנתבעת בבקשתה הוא, כי תיקון דיבורית אינו בא בגדר "תיקון דרך", על פי המבחנים המצמצמים הנוהגים בפסיקה. הדיבורית אינה אביזר הכרחי לנסיעה והוא הדין באשר לתיקונה.
4. התובע מנגד, טען כי מבחני הפסיקה מלמדים אחרת: מדובר בתאונה שאירעה בדרך (-לא בחצרים או בבית), אגב נסיעה, ובפתאומיות. בנוסף, עסקינן בתיקון שבוצע ברכב לשם המשך נסיעה בטוחה, והוא מסוג התיקונים הנעשים על דרך הכלל ע"י נהגים, בלא צורך בהזמנת בעל מקצוע או בפנייה למוסך. עוד טען, כי תקנה 28 לתקנות התעבורה, תשכ"א – 1961 אוסרת על אחיזת טלפון נייד או קבוע, או שימוש בו, אגב נסיעה. מכאן, "נהיר לכל כי שימוש בדיבורית הינו (צ"ל: "הוא") הכרחי לשם נסיעה בטוחה ברכב...".
5. בתגובה לתשובה, הבהירה הנתבעת כי לצורך הדיון אין היא חולקת על תחולת קיומם בנסיבות של המבחן הגיאוגרפי, מבחן הזמן ומבחן הפתאומיות, ועם זאת לא מתקיים מבחון המהות: גם אם התאונה אירעה בדרך, בעת נסיעה ובפתאומיות, אין בכך כדי לשנות מן הקביעה כי תיקון דיבורית אינו "תיקון דרך". שימוש בטלפון בעת נהיגה אינו חובה, אין הוא חלק מן השימוש ברכב ואין הוא נועד כדי לאפשר את המשך הנסיעה.
6. הצדדים הפנו לפסיקה, איש לשיטתו, כמו גם אישרו מתן הכרעה על יסוד הכתובים, בהעדר מחלוקת (לצרכי בקשה זו בלבד) על המסד העובדתי.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכלל טיעוני הצדדים ובפסיקה אליה הפנו, נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל. להלן טעמיי.
2. המונח "תאונת דרכים" מושא החוק זכה כידוע לפרשנויות רבות ושונות באשר לרכיביו השונים, משך עשורים. מבלי להרחיב באשר למושכלות יסוד אציין, כי רכיבי ההגדרה הרלבנטיים מושא המחלוקת הם: מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף; עקב שימוש ברכב מנועי; למטרות תחבורה. הגדרת המשנה "שימוש ברכב מנועי" לענייננו, משמעה הרכיב "טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו...שלא במסגרת עבודתו" (- סע' 1 לחוק).
3. לצרכי הבקשה, המחלוקת מצומצמת אם כן לשאלה האם תיקון הדיבורית בא בגדד "תיקון דרך". באופן בלתי ממצה אציין, כי ברע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (מיום 4.2.09)(- להלן גם: עניין "נביל") מצא בית המשפט העליון לצמצם את גבולות המונח "תיקון דרך". נקבע כי המונח "שימוש ברכב" מוגבל לרשימה הסגורה המופיעה בחוק, ושוב אין להידרש להבחנה בין "שימוש עיקרי" ל"שימוש לוואי". בית המשפט דן שם במבחנים שהותוו בפסיקה בשאלה האם אירוע בא בגדר "תיקון דרך", אם לאו. המבחנים פורטו גם ברע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' ספנייב (מיום 16.6.10) ובע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ (מיום 24.11.10) ואלה הם:
4. מבחן הדרך/המבחן הגיאוגרפי- הבוחן האם התאונה אירעה בדרך, קרי, אגב נסיעה;
5. מבחן הפתאומיות- האם התאונה אירעה באופן פתאומי, כחלק בלתי נפרד מהנסיעה;
6. מבחן הזמן- האם התקלה מושא התיקון/הטיפול אירעה אגב הנסיעה או בסמיכות לה;
7. מאפייני התיקון/טיפול- האם מדובר בתיקון שאינו מצריך טיפולו של איש מקצוע;
8. מבחן המהות- האם התיקון/טיפול נועד למנוע או להקטין את הסיכון התעבורתי שנעשה אגב נסיעה או לצורך המשכה, ואשר אין מנוס מלבצעו על מנת להמשיך בה;
9. מבחן טיב התיקון- האם התיקון (שאינו בהכרח מכני) התבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו.
10. בדין הפנתה הנתבעת למקרים בהם יושמו מבחנים אלה, באופן מצמצם. כך נקבע למשל, כי אלה לא יבואו בגדר "תאונת דרכים":

תוך נהיגה בטרקטור נפלה משקולת. הנהג עצר נסיעתו על מנת להשיבה למקומה אך זו נפלה ושברה את כף רגלו. השבת המשקולת למקומה לא הייתה הכרחית להמשך הנסיעה [תא (חי') 36240-01-17 פלוני נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 22.4.18];

ובמקרים אחרים בהם לא התקיים מבחן הדרך: נהג משאית אשר ירד ממנה כדי לתקן פנס צד, נחתך קשות בידו מאזיקון אותו ביקש לחתוך [תא (הרצ') 3355-02-12 גדקר ניר נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, מיום 10.3.15]; אגב תדלוק רכב שמנועו כבוי, ניקה התובע את שמשת הרכב, או אז טרק המתדלק בשגגה את דלת הרכב על אצבעו של התובע [תא (צפת) 51298-10-15 פלוני נ' אחים חאטר בע"מ, מיום 17.5.17]. במקרה אחר ביקש נהג אוטובוס לכוון מראת צד, עת החליק ונפל. נקבע כי בנוסף לאי קיומו של מבחן הדרך, לא היה מדובר באירוע פתאומי [תא (י-ם) 9242-12-13 עאיש נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, מיום 3.11.16].

1. לא למותר יהא לציין, כי המגמה המצמצמת את גדרי "שימוש ברכב מנועי" נמשכה בפסיקת בית המשפט העליון, גם בעת האחרונה, בנוגע לרכיב אחר של הגדרת- המשנה: ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (מיום 12.5.19) נקבע כי השימושים המוכרים שעניינם כניסה לרכב, נסיעה בו וירידה ממנו, הם אך אותם אלה החיוניים במובן הפיסי לביצוע הפעולה הנדונה וכי על זו, במצטבר, להוות חלק טבעי ואינטגרלי מן השימוש ברכב. בהתאם, בנסיבות בהן הנהג יצא ממושבו, ניגש לפתוח את דלת המושב האחורי על מנת להוציא מטען אישי שהיה מונח עליו, וכרית אצבעו נכרתה בשל סגירת דלת המושב האחורי על ידו- אין הדבר בא בגדר "תאונת דרכים".

ולענייננו.

1. בהתאם לעמדת הנתבעת, אצא מהנחה לפיה התקיימו בנסיבות כלל המבחנים מושא הלכת נביל, למעט מבחן המהות. טענה מרכזית של התובע היא, כי שימוש בדיבורית הכרחי לשם נסיעה בטוחה ברכב. טענה זו שובת אוזן בשמיעה ראשונה, אלא שהרהור נוסף בה מעלה כי אין היא נכונה ומדויקת. שימוש בדיבורית הכרחי לשם דיבור בטלפון אגב נסיעה. במובן זה, ככל שהנהג מבקש לדבר אגב נסיעה, הדיבורית אכן תורמת משמעותית לבטיחות הנסיעה.
2. ברי כי שימוש בטלפון בזמן נהיגה אינו בגדר חובה (כפעולה מסיחת דעת ולו במעט, יטען הטוען כי עדיף לנהג להימנע ממנה כליל, אם כי בנסיבות מסוימות אפשר ויהא בה כדי לסייע לנהג העייף). מכל מקום, שימוש בטלפון אינו חלק מפעולת הנהיגה ואין הוא נועד לאפשר את המשך הנסיעה או את השימוש ברכב באופן כלשהו. משכך, לא מתקיים מבחן המהות.
3. המסקנה אם כן היא, כי תיקון דיבורית אינו "תיקון דרך" ואין הוא בגדר "שימוש ברכב מנועי". התאונה אינה באה בגדר "תאונת דרכים".

הבקשה לדחייה על הסף מתקבלת איפוא. משלא התקיים דיון ובשים לב לכך כי התובע נפגע לכאורה בגופו בתאונה, לא אעשה צו להוצאות.

זכות ערעור כחוק.

המזכירות תיידע את ב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ג שבט תשפ"א, 05 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.