ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט השלום בעכו (כב' השופט עמית רוזינס) ביום 8/7/20, ועל החלטת בית המשפט קמא מיום 14/7/20, כפי שיפורט להלן.

א. מבוא והכרעת בית המשפט קמא:

1. בין המערער לבין המשיב היו יחסי ידידות, לאחר היכרות ארוכת שנים בהם המשיב, עורך דין במקצועו, נתן שירותים משפטיים למערער.

2. במהלך שנת 2009 נקלע המשיב לקשיים כלכליים, והמערער נתן לו הלוואה.

אין חולק בין הצדדים כי הלוואה שנתנה הייתה על סך 23,500 דולר.

המערער טוען כי נתן ההלוואה ביום 31/12/09.

המשיב טוען, מנגד, כי ההלוואה ניתנה בחודש 7/2009.

3. להבטחת ההלוואה נתן המשיב למערער המחאה כבטוחה. ההמחאה כללה חתימת המשיב בלבד. מלבד החתימה נותרה ההמחאה ריקה (להלן: "שיק הביטחון").

4. ביום 17/5/18 הגיש המערער את שיק הביטחון לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל (לאחר שמילא הפרטים החסרים בו), כאשר בסכום נרשם סך של 181,981 ₪.

ההתנגדות לביצוע שטר שהגיש המשיב התקבלה (בהסכמה), וניתנה רשות להגן.

המשיב טען כי החזיר את מלוא ההלוואה: חלק מההלוואה הוחזרה לטענתו עד לחודש 9/2010, ואילו היתרה על סך 58,400 ₪ שולמה בעשרה תשלומים (8 המחאות על סך 5,800 ₪ כל אחת, ושתי המחאות נוספות על סך 6,000 ₪ כל אחת).

המערער אישר קבלת 10 ההמחאות, ואף לא הכחיש כי ההמחאות נפרעו במלואן, ברם טען, מנגד, כי המחאות אלו לא ניתנו בגין החזר ההלוואה נשוא שיק הבטחון אלא כנגד המחאות של צדדי ג', שהמערער נתן למשיב בנוסף לסכום ההלוואה נשוא תביעה זו.

5. לאחר שמיעת ראיות דחה בית המשפט קמא את התביעה, וקבע כי יש לראות את סוף חודש 6/2011 כמועד היווצרות עילת התביעה על פי עסקת היסוד, שכן מועד זה, גם לפי גרסת המערער, היה המועד האחרון להחזרת ההלוואה, ועל כן התביעה התיישנה, שכן ההמחאה הוגשה לביצוע רק בחודש 10/2018 (מעל 7 שנים).

לשם הזהירות נתנה הכרעה גם לגוף העניין, ונקבע כי המחאה החסרה את שם הנפרע, כבענייננו, אינה המחאה שלמה, ולפיכך המערער אינו אוחז כשורה, והנטל להוכיח את עסקת היסוד בגינה ניתן השיק, ואת עילת התביעה מוטל על המערער.

נפסק כי כאשר מדובר על שטר על תנאי, שנמסר להבטחת עסקת היסוד, הנטל להוכיח את עסקת היסוד ואת עילת התביעה על פיה, לרבות קיומו של התנאי המאפשר פירעון השיק שניתן כבטוחה, מוטל על המערער, שכן אין מדובר בטענת "פרעתי", אלא בנטל הבאת ראיות רגיל של "המוציא מחברו עליו הראיה".

עילת התביעה של המערער מבוססת על הטענה לפיה ההלוואה שנתן למשיב לא הוחזרה. טענה זו היא טענה שלילית, אך אין בכך כדי להעביר את נטל הראיה אל המשיב. מכאן שעל המערער להוכיח שהמשיב לא החזיר לו את ההלוואה.

מכל מקום נפסק כי גם אם היה מקום לקבוע כי הנטל מוטל על המשיב, אזי, המשיב הרים הנטל להוכיח כי השיב ההלוואה, ונדחתה טענת המערער לפיה ההמחאות שהציג המשיב כהמחאות שנתנו בגין החזר יתרת ההלוואה, נתנו למטרה אחרת.

נקבע כי העובדה שעשרת ההמחאות שנתן המשיב למערער, הינן המחאות עוקבות מאותה סדרה, באותם סכומים, אזי, הדבר מלמד כי הן נמסרו יחד למערער, בהזדמנות אחת ולמטרה מסוימת אחת, ולא ניתנו במפוזר כנגד שיקים שמסר המערער למשיב בזמנים שונים ובסכומים שונים כטענת המערער.

בנוגע לטבלה הראשונה שהגיש המערער הכוללת 34 שיקים בסך כולל של 113,325 ₪, נקבע כי שיקים אלה אינם לפקודת המשיב, והמערער לא הציג כל ראיה המלמדת כי שיקים אלה בכלל נמסרו למשיב ו/או נפרעו על ידו.

בנוגע לטבלה השנייה שהגיש המערער הכוללת 8 שיקים נוספים, המסתכמים בסך של 51,300 ₪, נפסק כי אומנם חלק מהשיקים הנ"ל רשומים לפקודת המשיב, ולגבי חלק אחר שלהם קיים אישור בכתב של המשיב שקיבל אותם, ברם טענת המערער לפיה חלק משיקים אלה נפרעו, והמשיב שילם תמורתם, וחלק מהשיקים הוחזרו, נטענה מבלי שהמערער פירט איזה שיקים הוחזרו ואיזה נפרעו. בעיקר נקבע כי אין התאמה בין השיקים בטבלה השנייה שהציג המערער לבין עשרת השיקים שמסר המשיב למערער, לא מבחינת סכומי השיקים ולא מבחינת הסכום הכללי.

עוד נקבע כי השיהוי הניכר בהגשת התביעה גרם למשיב לנזק ראייתי שהקשה עליו לבדוק איזה שיקים קיבל מהמערער ונפרעו על ידו, ואיזה שיקים נתן המשיב למערער תמורתם.

טענת המערער לפיה המשיב יכול היה להציג דפי חשבון והוא לא עשה כן, אינה יכולה להכריע את הכף לטובת המערער, שכן גם לו היו מוצגים דפי חשבון, לא ניתן היה בחלוף זמן ארוך כל כך לדעת איזה שיקים מחשבון המשיב נמשכו לטובת המערער, ובעבור מה.

נקבע כי על המערער היה להוכיח את טענתו לפיה השיקים שהציג המשיב כשיקים שהוצאו על ידו עבור פירעון ההלוואה, ניתנו למטרה אחרת. המערער לא עשה כן.

עוד נקבע כי העובדה שהמערער לא נקט בהליכים לגביית החוב במשך תקופה ממושכת כל כך, לאחר חלוף המועד האחרון לתשלום החוב, מתיישבת עם טענתו של המשיב שהחוב שולם, שכן לא ניתן כל הסבר אחר לשיהוי הניכר כל כך.

עוד נפסק כי יש לזקוף לחובתו של המערער את העובדה שלא הביא לעדות את האנשים שטען כי שלח אל המשיב, וכי המשיב אישר בפניהם, שבכוונתו לשלם את החוב.

כן נקבע כי עדות המערער עשתה רושם שלילי. המערער נמנע מלהשיב על שאלות שלא היו נוחות לו, ולפיכך לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדותו.

ב. טענות הצדדים:

המערער:

6. שגה בית המשפט קמא כשקבע שהתביעה התיישנה, שכן השיק הוגש לביצוע ביום 17/5/18, טרם חלוף מועד ההתיישנות, ולא כפי שנקבע בפסק הדין.

יצוין כי המערער הגיש בקשה לתיקון טעות זו בפסק הדין, אך בקשתו נדחתה, והערעור הוגש גם ביחס להחלטה במסגרתה נדחתה הבקשה לתיקון הטעות.

7. טענת המשיב לפיה דרישת המערער לפירעון יתרת ההלוואה הייתה בחודש 9/2011 (שנה מתום ההחזר במזומן), אינה מתיישבת עם השיקים שהציג המשיב כראיה לכך שפרע את ההלוואה, שכן מועד פרעונם של שיקים אלה קדם למועד הדרישה.

8. מכיוון שהמשיב הודה בקבלת ההלוואה מהמערער, הרי שמדובר בטענה מסוג הודאה והדחה, והנטל להוכיח שהמשיב אכן פרע את ההלוואה עובר אליו.

שגה בית המשפט קמא כשקבע כי טענת המשיב אינה טענת "פרעתי", שכן טענתו לפיה פרע את ההלוואה חלק במזומן חלק בשיקים דחויים, מהווה טענת "פרעתי" ולפיכך נטל השכנוע עבר אליו.

9. שגה בית המשפט קמא כשקבע כי שיק ללא שם הנפרע אינו שיק שלם, שכן טענות מסוג זה כלל לא נטענו ע"י המשיב, ובית המשפט קמא חרג מסמכותו כשדן בסוגיות שטריות.

למערער קיימת עילה שטרית, שכן המערער היה רשאי להשלים את הפרטים החסרים בשיק בהתאם לסעיף 19 לפקודת השטרות.

משהודה המשיב כי מסר למערער שיק חתום על ידו על החלק ללא כל התנייה, עומדת למערער חזקת אחיזה בת ערך ואחיזה כשורה.

10. שגה בית המשפט קמא כשלא נתן צו שחייב את המשיב לגלות את מסמכי הבנק, לרבות דפי חשבון, שיכלו לשפוך אור על השאלות שבמחלוקת.

המשיב:

11. צדק בית המשפט קמא כשקבע כי התביעה התיישנה שכן המועד הקובע הוא מועד הגשתה של התביעה בחודש 10/2018, ולא המועד בו הוגש השטר לביצוע.

נטען כי מירוץ ההתיישנות החל מסוף חודש 1/2011 – תחילת חודש 2/2011, זאת מאחר שההלוואה ניתנה בחודש 7/2009 ושולמה תוך שנה וחצי, כלומר עד יום 31/1/2011.

12. גם לגופו של עניין אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא שכן מדובר בקביעות עובדתיות שערכאת ערעור אינה יכולה להתערב בהן.

13. בית המשפט קמא התרשם מעדותו של המערער לשלילה, כאשר קבע כי עדותו של המערער הותירה רושם וכחני ומתפלמס ולא הייתה פשוטה וישירה.

14. נטל ההוכחה מוטל על המערער להוכיח תביעתו, שכן טענת המשיב להשבת ההלוואה אינה בבחינת טענת "פרעתי", שכן לא מדובר בתביעה שטרית. ומכל מקום, כפי שקבע בית המשפט קמא, גם אילו היה נקבע כי נטל ההוכחה מוטל על המשיב, הרי שהמשיב הרים נטל זה בראיות שהציג ובהגיון גרסתו, כאשר מנגד גרסת המערער לפיה מדובר בהמחאות שנתנו תמורת שיקים אחרים של צדדי ג' נדחתה על ידי בית המשפט קמא.

15. לאור השיהוי בהגשת התביעה נגרם למשיב נזק ראייתי אשר גרם לקושי ניכר באיתור מסמכים וראיות, כך למשל נענה המשיב ע"י הבנק כי לאור הזמן הרב שחלף אין בידי הבנק לאחזר העתקי השיקים שניתנו.

16 המשיב עמד בנטל להוכיח כי השיב ההלוואה במתן ההמחאות העוקבות, ואילו גרסת המערער כי מדובר בהמחאות שנתנו תמורת שיקים אחרים של צדדי ג' נדחתה על ידי בית המשפט קמא.

ג. דיון והכרעה:

לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים בכתב, ובעל פה במסגרת הדיון שהתקיים היום, ולאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט קמא, אני סבורה כי דין הערעור להידחות, פרט לנושא ההתיישנות, שממילא אינו משפיע על ההכרעה הכוללת בתיק.

17. אכן נפלה שגגה בפסק הדין בקביעה כי שיק הביטחון הוגש לביצוע בחודש 10/2018.

מעיון בטופס הבקשה לביצוע שטרות והמחאות, עולה כי זו הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל ביום 17/5/2018, ומכאן שהתביעה לא התיישנה.

18. ולגוף העניין:

אין חולק כי המשיב קיבל מהמערער הלוואה אלא שלטענתו הוא החזיר ההלוואה.

טענתו להחזר ההלוואה היא למעשה סוג של טענת "פרעתי". נתבע הטוען פרעתי מודה למעשה בחוב, אלא שטוען הוא לפטור נוכח פרעונו. טענה זו היא טענה קלאסית של הודאה והדחה, והנטל להוכחתה רובץ על שכמו של הטוען אותה. ("סוגיות בסדר דין אזרחי", אורי גורן, מהדורה 12, עמ' 545; ע"א 3592/01 עיזבון סימן טוב נ' אהרונוב, ניתן ביום 19/7/01).

על כן נפלה שגגה בקביעה לפיה הנטל להוכיח כי ההלוואה לא הוחזרה מוטל על המערער, ברם המשיב ממילא עמד בנטל להוכחת החזר ההלוואה, כפי שגם קבע בית המשפט קמא.

המשיב טען כי חלק מההלוואה הושב למערער במזומן בתקופה שבין 7/2009 לבין 9/2010, ולגבי החלק הנותר (סך של 58,400 ₪) הגיעו הצדדים להסכמה לפיה חלק זה ישולם בעשר המחאות דו חודשיות.

המשיב הציג עשר המחאות שנמשכו על ידו לפקודת המערער: 8 המחאות על סך של 5,800 ₪ כל אחת, ושתי המחאות נוספות על סך 6,000 ₪ כל אחת.

עיון בהמחאות מגלה כי מדובר בהמחאות עוקבות שנמשכו לתאריכים החל מיום 14/9/2010 ועד ליום 30/1/2011.

ודוק – לא הועלתה מצד המערער כל טענה סותרת לטענת המשיב לפיה חלק מהלוואה הושב קודם לכן בתשלום מזומן. הטענה היחידה שהעלה המערער כנגד טענת המשיב כי ההלוואה הושבה, נגעה להמחאות כאשר נטען כי מדובר בהמחאות שנתנו תמורת המחאות אחרות של צדדי ג' ולא בגין החזר ההלוואה נשוא התביעה.

ואולם לאחר שמיעת העדים ושקילת הראיות לא קיבל בית המשפט קמא טענה זו, וקבע קביעה עובדתית כי יש לראות את ההמחאות שהציג המשיב כהמחאות שנתנו עבור החזר יתרת ההלוואה נשוא התביעה, ומכאן שהוכח כי ההלוואה הוחזרה.

מדובר בקביעה עובדתית שנעשתה לאחר שמיעת הראיות, והתרשמות בית המשפט קמא מהעדים, ואין מקום להתערב בה בהתאם להלכה לפיה אין בית-המשפט לערעורים נוטה להתערב בקביעות שבמהימנות אותם קבע בית המשפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים, כאשר מסקנותיה של הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר. ראה: ע"א 8382/04 הסתדרות מדיצינית נ' מזרחי [פורסם בנבו] (02/02/06); ע"א 3923/06 סקו-סיסטם בע"מ נ' סופרקום בע"מ [פורסם בנבו] (01/11/07); רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר נ' טחינת השלום [פורסם בנבו] (04/01/10).

19. אוסיף כי העובדה שההמחאות שנמשכו ע"י המשיב לפקודת המערער, הינן המחאות עוקבות ומאותה סדרה, מתיישבת עם גרסת המשיב, לפיה מדובר בהמחאות שניתנו למערער בהזדמנות אחת ולמטרה אחת – תשלום יתרת סכום ההלוואה, ואינה מתיישבת עם עדות המערער לפיה מדובר בהמחאות שנתנו תמורת שיקים של צדדי ג' שנתנו מפעם לפעם למשיב, שכן לא הובררה ולא הוכחה טענת המערער כנגד איזה "חלק מהשיקים של הלקוחות" שקיבל המשיב מהמערער, ניתנו ההמחאות.

עיון בטבלת ההמחאות הראשונה של צדדי ג', שצורפה לתצהיר המערער, שנטען לגביהם כי נמסרו ע"י המערער למשיב, מגלה כי התאריך המופיע על גבי חלק מהשיקים הינו תאריך המאוחר ליום 14/9/10 - המועד בו משך המשיב, לכל המאוחר, את השיקים מטעמו לפקודת המערער (כך למשל:שיק מיום 28/9/2010 על סך 4,000 ₪ ; שיק מיום 15/9/2010 על סך 1,400 ₪; שיק מיום 15/10/2010 על סך 1,400 ₪; שיק מיום 15/11/2010 על סך 1,400 ₪; שיק מיום 15/12/2010 על סך 1,400 ₪).

גם עיון בטבלת ההמחאות השנייה של צדדי ג' מעלה כי התאריך המופיע על גבי 5 המחאות (מתוך 8), הינו תאריך מאוחר ליום 14/9/10 - המועד בו משך המשיב, לכל המאוחר, את ההמחאות מטעמו לפקודת המערער (שיק מיום 30/9/2010 על סך 6,500 ₪; שיק מיום 6/10/2010 על סך 6,500 ₪; שיק מיום 6/11/2010 על סך 7,000 ₪; שיק מיום 30/9/2010 על סך 6,000 ₪; שיק מיום 30/10/2010 על סך 6,000 ₪).

עובדה זו (העובדה כי המועדים: הן המועד בו נתן המשיב למערער את ההמחאות מטעמו, והן מועדי ההמחאות שנתנו, הם מועדים מוקדמים למועדי ההמחאות של צדדי ג' שהם בעלי מועד פירעון מאוחר יותר, מלמדת על הקושי העולה מגרסת המערער לפיה השיקים שניתנו ע"י המשיב נתנו כנגד השיקים של צדדי ג' שקיבל מהמערער, כפי שהסביר המשיב בעדותו: "הרי הם (עשרת השיקים שמשך המשיב לפקודת המערער. ע.ב. לא במקור) ניתנו בחודש 9/2010, השיק הראשון. אם נעיין ברשימת השיקים הדחויים שלו, שהוא טוען שמסר לי. השיק האחרון היה ביום 15/12/10, הרי איך יכול להיות שאני אמסור לו שיקים ובסכומים מדויקים והשיקים נפרעים, על שיקים עתידיים שאולי יחזרו" (פרוט' עמ' 14 שורה 18).

20. יתר על כן, והעיקר, אין שום זהות בין סכומי ההמחאות שנתנו על ידי המשיב, לסכומי ההמחאות של צדדי ג', ולו בהמחאה אחת.

21. אין בידי לקבל טענת מערער לפיה גרסת המשיב אינה מתקבלת על הדעת, שכן ההמחאות נתנו על ידו במועד מאוחר למועד בו העיד כי היה עליו להחזיר ההלוואה.

המערער טען כי בתצהיר שהגיש המשיב במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר נטען כי במהלך התקופה שבין 7/09 עד 9/10 החזיר חלק מהלוואה ונותר חייב סכום של 58,400 ₪. כן נכתב בתצהיר כי אחרי כשנה ביקש המשיב להחזיר לו היתרה, ועל כן טען המערער כי מדובר בשנה שיש למנות ממועד החזר התשלום במזומן, כלומר שנה מיום 9/10, דהיינו, 9/11, ודבר זה אכן אינו מתיישב עם העובדה שההמחאות שהוצגו כהמחאות שנתנו עבור החזר יתרת ההלוואה הינם למועדים שקדמו כביכול למועד הדרישה (ההמחאות שנתנו הן מחודש 9/10 ועד 1/11).

ברם נוסח התצהיר אליו הפנה ב"כ המערער: "הנני להצהיר שאחרי כשנה בקש המשיב להחזיר לו את היתרה ולאחר שהתחשבנו סוכם שהיתרה היא בסך 58,400 ₪...", אינו מלמד שמדובר בשנה ממועד החזרת הסכום ששולם במזומן, ולא ממועד מתן ההלוואה כטענת המשיב, ובתצהיר שהגיש המשיב לאחר קבלת ההתנגדות הובהר על ידו כי הדרישה לקבלת מלוא החזר הלוואה נעשתה מצד המערער לאחר כשנה ממתן ההלוואה, ולא ממועד החזר הסכום במזומן: "..אחרי כשנה מיום מתן ההלוואה ביקש התובע להחזיר לו את היתרה ולאחר שהתחשבנו סוכם שאכן היתרה היא בסך של 58,400 ₪ ואני בקשתי לפרוס לתשלומים...סוכם ביננו למסור לו עשרה שיקים..ומסרתי לו שיקים...לזמן פרעון 14/9/10 עד 30/1/11" – סעיף 6 לתצהירו.

באופן דומה העיד גם בבית המשפט.

22. מעבר לאמור לעיל אני מצטרפת לקביעת בית המשפט קמא כי הימנעות המערער להעיד את האנשים שטען ששלח למשיב בניסיון לגבות את כספי ההלוואה, ואשר נטען כי המשיב הבטיח להם כי יחזיר למערער את ההלוואה, נזקפת לחובתו.

עוד אזכיר כי בית המשפט קמא התרשם לשלילה מעדות המערער בפניו, וקבע כי לא ניתן לבסס ממצאים עובדתיים בהסתמך עליה, וכאמור לעיל אין מקום להתערב בקביעות שבמהימנות אותם קבע בית המשפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן.

כן יש להוסיף את התמיהה הלא פשוטה העולה מהשיהוי הניכר מאוד בהגשת התביעה, תמיהה שלא ניתן לה הסבר סביר מדוע המתין המערער בחיבוק ידיים כמעט 7 שנים כשהוא מחזיק בטענה כי הלוואה שנתן על סכום לא מבוטל לא הוחזרה לו, ובכל זאת לא מצא לנכון להגיש תביעה בסמוך למועד בו היה עליו לקבל הכסף בחזרה אלא בחלוף כ-7 שנים.

23. לסיכום כל האמור לעיל ובהינתן כי אכן נטל ההוכחה רובץ על המשיב להוכיח טענתו כי השיב ההלוואה, אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא אשר קבע בשורה התחתונה כי הוכח בפניו שההלוואה הושבה, בין היתר, באמצעות ההמחאות שהציג המשיב, ועל כן דין הערעור להידחות.

בשים לב להתנהלות המשיב שלא הודיע עובר לישיבה הראשונה שהתקיימה כי הוא חולה ולא יוכל להתייצב לדיון, דבר שהוביל להתייצבות מיותרת של המערער ובא כוחו, ובשים לב לאיחור בהגשת עיקרי טיעון מטעמו, אין מקום לפסיקת הוצאות בערעור, והערבון שהפקיד המערער יושב לו באמצעות בא כוחו.

ניתנה היום, ו' כסלו תשפ"א, 22 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.