לפני בימ"ש חמש בקשות מוסכמות להסתלקות מתוגמלת מבקשה לאישור תובענה כייצוגית בהתאם לסעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006.

1. התובע הגיש ביום 12.8.20 הבקשה העיקרית בה טען כי הוא צרכן מן היישוב, המשיבות 1-6 הן חנויות לממכר מוצרים שונים, המחזיקות חנויות באזור ירושלים, בית"ר עילית ותל – אביב, והמשיבות 7-8 הן חברות ישראליות העוסקות ביבוא טובין לישראל.
2. על פי הבקשה העיקרית ביום 2.7.20, התובע רכש בחנויות שבבעלותן ובניהולן של הנתבעות 1-4, המצויות בירושלים ובבית"ר עילית, מגוון מוצרים מתנפחים כגון בריכות וגלגלי ים לאחייניו הפעוטים.
3. התובע טען כי לאחר הרכישה, הבחין בכך שעל גבי האריזות לא הודבקה מדבקה הכוללת את פרטי היצרן והיבואן. הדבר עורר את חשדו, והוא פתח גם את האריזות עצמן, ואז גילה, לתדהמתו, כי גם המוצרים עצמם לא מסומנים בסימוני האזהרה המוכרים לו, ולא כוללים אזהרות מוטבעות בשפה העברית, כנדרש.
4. עוד טען כי ביום 5.7.20 רכש מהנתבעת 5, שני מוצרים נוספים, ונדהם לגלות כי אותה בעיה קיימת גם בהם. ביום 14.7.20 רכש מהנתבעת 6, שני מוצרים נוספים, ושוב נדהם לגלות כי אותה בעיה קיימת גם בהם.
5. לטענת התובע, הנתבעות 1-6 הפרו את סעיף 9(א1) לחוק התקנים בכך שמכרו לציבור מוצרים שאינם עומדים בתקן, והנתבעות 7-8 הפרו את אותו סעיף בכך שייבאו ארצה ושיווקו לחנויות מוצרים שאינם עומדים בתקן.
6. התובע הגדיר הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית כ"כל הצרכנים שרכשו מוצרים מפרים מהמשיבות בשבע השנים האחרונות, לרבות בריכות ומוצרים מתנפחים לפעוטות, או כל מוצר אחר שאינו מסומן בהתאם לתקן הרשמי החל עליו".
7. עוד בטרם הוגשו התשובות לבקשה העירית הגישו התובע ונתבעת 7 ביום 15.9.20 בקשה משותפת להסתלקות מתוגמלת. ביום 4.10.20 הגישו התובע ונתבעת 3 בקשה זהה לבקשה הראשונה שהוגשה. ביום 13.10.20 הגישו גם התובע ונתבעת 1 בקשה זהה. ביום 15.10.20 הגישו התובע ונתבעות 2, 4, 6 ו -8 בקשה זהה נוספת.
8. ביום 18.10.20 התקיים דיון בבקשה העיקרית ובבקשות ההסתלקות ובו הודיעה נתבעת 5 על רצונה להגיש אף היא בקשה זהה. בימ"ש הורה לתובע להעביר עותקי הבקשות ליועמ"ש להתייחסותו, ככל שימצא לנכון.
9. ביום 22.10.20 הגישו התובע ונתבעת 5 בקשה זהה נוספת.
10. ביום 29.10.20 הודיעה נציגת היועמ"ש כי הגורמים המקצועיים במדינה לא מצאו לנכון להביע עמדה.

דיון והכרעה

1. על פי הפסיקה, ככל שימצא בית המשפט כי התביעה על פניה איננה תביעת סרק, הנתבע קיים את שנדרש ממנו או התחייב לקיימו עוד טרם אישור הבקשה לתובענה ייצוגית, והמטרה הושגה, ניתן לאשר את בקשת ההסתלקות, כאשר מובהר כי הסתלקות כזו איננה מהווה מעשה בית דין ולכן אין בה להוות מחסום כלפי שאר הציבור מלהגיש תביעתם, אם ימצאו לנכון לעשות כן (ראו ת.א 1881/07 לביא נ. טמפו משקאות בע"מ [פורסם בנבו] (2009); ת.צ 17446-07-12 רואי מנדל נ. קואופ ישראל [פורסם בנבו] (2015); ת.צ. 60849-01-16 הילה אמויאל נ. חברת בני חנא שומשום בע"מ [פורסם בנבו] (2016); תצ (חיפה) 72800-01-18 - חביב כהן נ' מיה תעשיות מזון מ.ת.מ בעמ [פורסם בנבו] (2018) :ת"צ 39195-01-19 אלהיגא נ' רשת חנויות רמי לוי (פורסם בנבו).
2. כל המשיבות הודיעו במסגרת בקשות ההסתלקות כי ייבוא ושיווק המוצרים על ידן נעשה עקב שגגה והתחייבו בעתיד להקפיד על התאמה לתקן. מכאן שעמדה לתובע עילת תביעה טובה, אולם לא התבררה שאלת התקיימות שגגה בתום לב אצל כל המשיבות. ניתן לראות תועלת ציבורית בהתחייבות המשיבות, כאמור לעיל. לנוכח הספק שעלה אצל בימ"ש הוא עמד על קבלת התייחסות המדינה וזו כאמור לעיל, לא מצאה להתערב. בנסיבות העניין כפי שפורטו לעיל, ונוכח התועלת שהושגה בהגשת תובענה ייצוגית זו, למעשה מתייתר הצורך בהמשך ההליך.
3. על פי הפסיקה, בנסיבות אלה, אין חובה להורות על פרסום ההודעה בדבר ההסתלקות או להורות על איתור תובע מייצג חליף. עלויות נוספות אלו מיותרות בנסיבות העניין (ראו לעניין זה - ת.צ (מחוזי מרכז) 24356-04-10 הר עוז נ. כלל בריאות חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] (2010); ת.צ 29143-05-10 בן בשט נ. גילרו בע"מ [פורסם בנבו] (2011); ע"א 1362/12 היועמ"ש נ. סלקום ישראל בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (2013) ורבים אחרים).
4. נוסף לאמור עד כה, ולמען הגדלת הסיכוי שהתחייבויות הנתבעות תכובדנה, בימ"ש מורה למזכירות להעביר עותק פסק הדין לרשות להגנת הצרכן וסחר הוגן לידיעתה.
5. לכן, בימ"ש מאשר ההסתלקות לגבי כל הנתבעות.
6. לעניין הבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה, בעא 8114/14 - מרקיט מוצרי ייעול בעמ נ' סונול ישראל בעמ' [פורסם בנבו] (2018) (להלן- "עניין מרקיט") עמד בית המשפט על המתווה הראוי בפסיקת שכ"ט במקרה של ההסתלקות מבקשת האישור ע"פ הוראות סע' 16 לחוק.
7. בעניין מרקיט הובהר כי כבשגרה אין לפסוק גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא הכוח המייצג במסגרת של הסתלקות מבקשת אישור תובענה כייצוגית. דרך המלך לתמרץ הגשת תובענות ייצוגיות וראויות, היא פסיקת גמול ושכר טרחה במקרים שבהם ההליך הייצוגי הוכרע לטובת הקבוצה. עם זאת הסתלקות מתוגמלת אפשרית, אלא שמדובר בחריג לכלל, ומשכך יש להיעתר לבקשות רק במקרים מתאימים.
8. לפי סעיף 16 לחוק, בבוא בימ"ש להכריע בבקשה לפסיקת גמול ושכר טרחה במסגרת הסדר הסתלקות מבקשת אישור תובענה כייצוגית, עליו לשקול שני שיקולים עיקריים: האם עלה בידי התובע המייצג ובא כוחו להצביע על עילת תביעה לכאורה נגד הגוף הנתבע; האם ההליך הייצוגי השיג תועלת עבור חברי הקבוצה. התועלת צריכה להיות ממשית ונוגעת לחברי הקבוצה. בנוסף, יש לשקול "שיקולי רוחב", ובפרט את הסכנות הגלומות בהסתלקות מתוגמלת למוסד התובענה הייצוגית ולציבור בכללותו ואת עניין הקבוצה והציבור הרחב, שקולם לא נשמע בהליך.
9. כך נקבע כי משהגיעה הערכאה הדיונית למסקנה כי יש לפסוק גמול ושכר טרחה במסגרת הסתלקות, יש לעשות כן לנוכח העקרונות המנחים שבסעיפים 22 ו-23 לחוק, כאשר אין מדובר ברשימה ממצה של שיקולים. בעת פסיקת גמול ושכר טרחה יש משמעות ליצירת מדרג מבחינת שיעור הסכומים בהתאם לשלב בו הסתיים ההליך ולמידת החשיבות הציבורית הגלומה בהליך; כך נקבע כי שומה על בימ"ש לעשות שימוש זהיר בכלי של פסיקת גמול ושכר טרחה.
10. בצד הדברים הנזכרים הובהר כי בעניין הנדון אין "נוסחאות בית ספר" וההכרעה מסורה לערכאה הדיונית. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה, אך יש יסוד להרחבה מסוימת של פתח ההתערבות כאשר מדובר בהליכים ייצוגיים, בפרט לנוכח השלכות הרוחב לפסיקת גמול ושכר טרחה, ולעובדה שמדובר בכלי המשמש להתוויית מדיניות ראויה בתחום. הסכמת הצדדים בדבר פסיקת גמול ושכר טרחה היא בגדר המלצה בלבד, ויש לבחון אותה תוך שימת לב ל"בעיית הנציג". (ר' לדוגמא ת"צ 13840-08-12 חוזה נ' סופר פארם (ישראל) בע"מ [פורסם בנבו] (2012); ת"צ 4252-09-11 אבני נ' מי יבנה [פורסם בנבו] (2012) וכן עניין מרקיט).
11. עלה ספק אם כל הנסיבות מתקיימות לעניין אישור מתן תגמול ולכן בימ"ש אפשר למדינה לומר דברה גם בסוגיה זו. מרגע שהמדינה לא מצאה להתערב בימ"ש קובע כי ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים, יש בהן להביא תועלת ישירה לקבוצה הנטענת בבקשת האישור וכן תועלת ללקוחות העתידיים של המשיבות המהווים ציבור צרכני רחב.
12. השקעת הזמן והטרחה של התובע ובא כוחו בהליך נכון לשלב זה, כפי שפורטה לעיל, מצדיקה פסיקת גמול ובשיעורים המבוקשים שהינם סבירים בנסיבות העניין.
13. לכן, בימ"ש קובע כי הגמול לתובע שישולם על ידי כל נתבעת יעמוד על סך של 1,000 ושכר הטרחה לבא כוחו יעמוד על סך של 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ. מכיוון שלא נשמעו ראיות אין לחייב במחצית השנייה של האגרה.

סוף דבר

1. בימ"ש מוחק הבקשה לאישור התובענה כייצוגית ודוחה התביעה האישית. הנתבעות תשלמנה למבקש, כ"א בנפרד, גמול על סך של 1,000 ₪ ושכר טרחת בא כוחו בסך של 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
2. המזכירות תעדכן פסק הדין בהתאם לנדרש בפנקס התובענות הייצוגיות המנוהל במערכת הממוחשבת ותפעל כאמור בסעיף 14 לעיל.

ניתן היום, י"ד חשוון תשפ"א, 01 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.