11 יוני 2021

1. בפנינו תביעות של שני התובעים בגין תקופת עבודתם בנתבעת 1. שני התובעים הגישו תביעות קודמות כנגד הנתבעת 1 בגין אותה תקופת עבודה, בגין זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתם ומסיומה. תביעותיהם הקודמות הסתיימו בהסכמי פשרה אשר קיבלו תוקף של פסק דין, כפי שיפורט להלן.

בתביעות הנוכחיות עותרים התובעים לשלושה סוגי סעדים: האחד, פיצוי לא ממוני בגין אי עריכת תלושי שכר כדין; השני, פיצוי כספי בגין שכר מולן (ניכויים לפיקדון שלא הועברו ליעדם); השלישי, פיצוי בגין עוגמת נפש.

הלכה למעשה התביעות הנדונות נסובות סביב הטענה לניכוי משכר התובעים בגין "פיקדון מסתננים", שלא הועבר ליעדו (2,495 ₪ לתובע; 7,338 ₪ לתובעת), שכן גם התביעות לפיצויים לא ממוניים נובעות מאותה עילה.

1. בפנינו בקשת הנתבעות לסילוק על הסף של התביעה.
2. בהחלטה מיום 18.1.2021 התבקשו הצדדים להודיע האם הם עומדים על קיום דיון בבקשה לסילוק על הסף. הצדדים ביקשו להכריע בבקשה על יסוד המסמכים בתיק וללא קיומו של דיון.
3. ביום 22.4.2021 התקיים קדם משפט בתיק.

התובע

1. התובע הגיש תביעה קודמת כנגד הנתבעת 1 ושתי נתבעות נוספות, בתיק 56749-02-18, בגין אותה תקופת עבודה. ביום 26.2.2020 הצדדים הודיעו על הסכם פשרה אשר קיבל לבקשתם תוקף של פסק דין (להלן – ההליך הקודם של התובע).
2. לטענת הנתבעות, בסעיף 5 להסכם הפשרה בהליך הקודם הוסכם עם התובע כי עם ביצוע ההסכם לא תהיינה למי מהצדדים טענות איש כלפי רעהו. הנתבעת קיימה את ההסכם.
3. תביעת התובע דנן הינה בגין אותה תקופה בדיוק, על אף הסכם הפשרה עליו הוא חתום. עם מתן פסק הדין נוצר השתק עילה ועל תביעה זו להידחות.
4. טעם נוסף לדחייה הינו חוסר תום הלב של התובע, אשר הסתיר בתביעתו את העובדה כי ההליך הקודם הסתיים בהסכם פשרה.
5. לטענת התובע, הסכמתו להסכם הפשרה נערכה על סמך הצהרת הנתבעת 2 לפיה הנתבעת 1 הפקידה את מלוא הכספים לקרן הפיקדונות. אלא שמאוחר יותר התקבל אצל התובע מסמך מרשות ההגירה ממנו עלה כי ניכוי משכרו בסך 2,495 ₪, לא הועבר לקרן המסתננים. אלמלא הסתמך על הצהרת הנתבעת 2, היה עומד על זכויות להשבת כספים אלו שנגבו במרמה.
6. שיקולי הצדק גוברים על שיקולי סופיות הדיון.
7. הנתבעת 2 אינה צד להסכם, וגם אם ייקבע כי קיים מעשה בי דין או השתק – הרי שאין הם חלים עליה.

התובעת

1. התובעת הגישה אף היא תביעה קודמת כנגד הנתבעת 1 ושתי נתבעות נוספות, בגין אותה תקופת עבודה. תביעה זו היתה תלויה ועומדת במועד הגשת התביעה דנן ובהמשך, ביום 27.1.2021, ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין הצדדים (56490-02-18. להלן - ההליך הקודם של התובעת). על פי הסכם הפשרה, הוא ממצה את טענות הצדדים האחד כלפי משנהו, למעט ביחס להליך הנדון בפנינו.
2. הנתבעות הגישו את הבקשה לסילוק על הסף בטרם הסתיים ההליך הקודם של התובעת. לפי בקשתן, במסגרת ההליך הקודם הוגשו הודעות הצדדים ביחס לכספי הפיקדון, כך שהטענה עלתה בו ויש לראות במיצוי ההליך מיצוי של הטענה.
3. התובעת לא הגישה בקשה לפיצול סעדים בהתאם לתקנה 26 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן- תקנות סדרי הדין) ולא הסבירה מדוע לא כללה את תביעותיה הנוכחיות במסגרת ההליך הקודם.
4. אין להתיר ניהול תביעה נוספת שכן עלולות להיווצר הכרעות משפטיות ועובדתיות סותרות. כן הדבר עשוי להכביד על מערכת המשפט, והתובעת לא נימקה את הצדקתה לכך.
5. לטענת התובעת, לא מדובר בפיצול סעדים אלא בעילת תביעה שונה.
6. חוסר תום הלב הינו של הנתבעות, אשר קיזזו משכרם של התובעים ולא העבירו את הניכויים ליעדם, תוך הטעיה ומרמה, ובניגוד לסעיף 25א לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958.

הנתבעת 2

1. לטענת הנתבעת 2, בינה לבין התובעים לא התקיימה כל מערכת יחסים. עילת התביעה כנגד הנתבעת 2 אינה עולה בצורה ברורה מכתב התביעה ולא ניתן להבין מהי המסגרת הנורמטיבית בה תחויב הנתבעת 2 בגין ניכוי שכר התובעים.
2. דין התביעה כנגד הנתבעת 2 להידחות על הסף אף בעקבות דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1. בית הדין הארצי קבע כי כלל השתק עילה חל לא רק על צדדים שהיו חלק מההליך הראשון אלא גם על חליפיהם שלא נתבעו במסגרת ההליך הראשון (בר"ע (ארצי) 24381-09-18 טרה הנדסה ובניה בע"מ נ' בראיו ברקאת (21.1.2019). להלן – עניין טרה).
3. לטענת התובעים, אין השתק עילה במקרה זה ומשכך יש לחייב גם את הנתבעת 2 באופן אישי.
4. סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999 מורה על הרמת מסך בעוולת התרמית. הנתבעת 2 הונתה וקיפחה אותם באמצעות קיזוז כספים משכר עבודתם והציגה לאורך השנים מצג שווא ותרמית, ומשכך הם זכאים כי יורם מסך ההתאגדות והנתבעת 2 תחויב באופן אישי.

דיון והכרעה

1. הסעד של סילוק תביעה על הסף ניתן על ידי בתי המשפט בכלל ובתי הדין לעבודה בפרט וביתר שאת, ביד קמוצה ובמשורה (דב"ע (ארצי) מד/3-15 אפנר נ' מפעלי הדסה לחינוך, פד"ע כ 242; דב"ע (ארצי) נא/3-31 חיפה כימיקלים נ' כלפון, פד"ע כב 51; דב"ע (ארצי) נו/3-140 כי"ל – כימיקלים לישראל נ' ליאונרד שור, פד"ע ל 152).
2. גם במקרים בהם נוכח בית הדין כי לתביעת מאן דהוא סיכוי כלשהו – אף אם קלוש – שתביעתו תצלח, נטה בית הדין לתת לתובע את יומו בבית הדין ולאפשר לו להוכיח תביעתו על ידי קיום ההליך לגופו, ונמנע מלסלקה על הסף בשלבים מקדמיים: "... חיסול המשפט בדרך מקוצרת, ללא גביית ראיות, מיועד למנוע הליך עקר שלא יתן לתובע בשום פנים ואופן מבוקשו. אך מקום שקיימת אפשרות אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים לפניו שערי בית-המשפט." (בג"ץ 254/73 צרי חברה פרמצבטית וכימית נ' בית הדין הארצי לעבודה, פד"י כח (1) 372).
3. תקנה 45 לתקנות סדרי דין קובעת כי בית הדין רשאי לדחות על הסף תובענה בשל מעשה בית דין, חוסר סמכות או "כל נימוק אחר שעל פיו סבור בית הדין שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע".
4. על מהותה של דוקטרינת מעשה בית דין עמד בית הדין הארצי בעב"ל (ארצי) 765/07 עווני אבו הדואן נ' המוסד לביטוח לאומי, (4.9.2008):

"ניתן לבסס טענה של מעשה בית דין על שני אדנים נפרדים, המבוססים על אותם שיקולים – השתק עילה והשתק פלוגתא. השתק עילה מקים מחסום דיוני לפני כל תביעה נוספת באותה עילה שמוצתה בפסק הדין קודם, לאחר שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך, ומונע מבעד הצדדים או חליפיהם לחזור ולתבוע בשל אותה עילה, אפילו אם הם מבקשים להעמיד למחלוקת פלוגתאות שלא הועלו בתובענה הראשונה.

השתק פלוגתא, לעומת זאת, מקים מחסום דיוני לפני כל אחד מבעלי הדין המבקש להתדיין שוב באותה פלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק דין קודם, גם כאשר מבוססת ההתדיינות השניה על עילת תביעה שונה".

1. לאחר עיון בטענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה כי שני התובעים מנועים מהגשת התביעה דנן, ללא בקשה לפיצול סעדים. להלן נפרט את הנימוקים למסקנה זו.
2. תקנה 26 לתקנות סדרי הדין קובעת כדלקמן:

"(א) תובענה תכיל את מלוא הסעד שהתובע זכאי לו בשל עילת התובענה, אך רשאי תובע לוותר על חלק מהסעד.

(ב) מי שזכאי לסעדים אחדים בשל עילה אחת, רשאי לתבוע את כולם או מקצתם.

(ג) תובע שלא כלל בתובענה את כל הסעדים להם הוא זכאי בשל אותה עילה, לא ייחשב כמי שוויתר עליהם והוא יהיה זכאי לתובעם ובלבד שקיבל על כך רשות מבית הדין לא יאוחר ממועד הגשת התובענה הנוספת; בדונו בבקשה למתן רשות כאמור, יתחשב בית הדין באלה:

(1) התביעה קנטרנית או טורדנית;

(2) התביעה הוגשה שלא בתום לב;

(3) נימוק אחר שעל פיו סבור הוא שיש לסרב מתן הרשות.

(ד) רשות כאמור בתקנת משנה (ג) אפשר ליתן ללא תנאי, ואפשר להתנותה בתנאים ככל אשר ייראה לבית הדין."

1. בפסיקה נקבע כי:

"תכליתה של ההוראה היא, כי נתבע לא יוטרד מספר רב של פעמים בגין אותה עילה. התקנות באות להגן על נתבע מפני הטרדות מיותרות. יש לתבוע אותו במידת האפשר פעם אחת. אין התקנות מרשות לתובע לעשות שימוש בסדרי הדין שלא כדין ולא בתום לב. לא יעלה על הדעת שתובע יתבע הוצאות נסיעה בתביעה אחת, ולימים יגיש תביעה בגין דמי הבראה, ולאחר מכן יגיש תביעה בגין ימי מחלה כאשר היה באפשרותו להגיש תביעה אחת. מאידך אין לאפשר לנתבע לעשות שימוש בתקנה האוסרת פיצול סעדים שלא בתום לב"

(עע (ארצי) 300145/98 א. סוזי נ' א. בטחון אזרחי בע"מ, 23.10.00).

1. שני התובעים הגישו תביעות קודמות כנגד הנתבעת 1 בגין אותה תקופת עבודה ובתביעתם פירטו רשימת סעדים הנובעים מתקופת העבודה ומסיומה. התובעים צירפו לתביעותיהם הקודמות את תלושי השכר, כך שהניכויים משכרם, העומדים בבסיס ההליך דנן, היו ידועים להם כבר אז.
2. הטענה כי מדובר בעילת תביעה שונה אינה נכונה. מדובר בסעד שונה המבוסס על אותה עילת תביעה – תקופת עבודתם של התובעים בנתבעת 1 והזכויות הנובעות ממנה. וראו:

"כדי לבחון אם קיימת זהות בין עילות התביעה יש לבדוק האם התובע היה יכול לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה שבגינו הוא תובע בתובענה אחת (גורן, עמ' 176). בעניין זה נפסק כי - "אמת המבחן לשאלה אם קיימת זהות עילות בין שתי תובענות איננה בבחינה פרטנית של שני כתבי-התביעה זה מול זה, אלא בבחינה רחבה יותר של השאלה אם מדובר בשתי התדיינויות באותו עניין עצמו, ומקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות (ע"א 601/88 עיזבון המנוח מיכאל רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2)441 בעמ' 450; זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (1991), בעמ' 50; ע"א 8/83 גורדון נ' כפר מונאש – מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797בעמ' 801)". (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון פ"ד נז(5) 166 (2003))

ע"ע (ארצי) 16350-11-11 עזבון המנוח איגור איפראימוב ז"ל נ' ביליק פליקס תעשיות מתכת בע"מ, 25.10.2015.

1. בנסיבות המתוארות היה על התובעים להגיש בקשה לפיצול סעדים ומשלא עשו כן, הם אינה זכאים להגיש את התביעה דנן, בהתאם להוראת סעיף 26 (ג) לתקנות סדרי הדין.
2. די בכך בכדי להגיע לתוצאה כי דין התביעה דנן להימחק ואולם, ביחס לתובע קיים טעם נוסף. בהליך הקודם של התובע, בפרוטוקול הדיון מיום 26.2.2020 בסע"ש 546749-02-18 (נספח ב לבקשה לסילוק) מופיע נוסחו של הסכם הפשרה בין התובע לחברת "אגמים משאבי אנוש בע"מ":

"1. במהלך הדיון הומלץ לצדדים להגיע להסדר שישים קץ לכל המחלוקות בין הצדדים בקשר לעבודתו של התובע אצל הנתבעות ונסיבות סיומה.

...לפנים משורת הדין ומבלי להודות בטענה מטענות התובע תשלם הנתבעת 2 לתובע סך של 30,000 ₪...

5. הצדדים מצהירים ומאשרים, כי עם ביצוע התשלום אין ולא תהיינה להם ו/או למי מטעמם כל תביעה ו/או דרישה ו/או טענה, מכל מין וסוג שהוא, האחד כלפי השני, לרבות – מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, לקבלת זכויות ו/או תשלומים נוספים כגון: פיצויי פיטורים, פיצוי בגין פיטורים שלא כדין, עגמת נפש, דמי הבראה, פדיון חופשה, שכר, נסיעות, פיצויי הלנה וכל כיוצא באלה תשלומים הנובעים מתקופת העבודה ונסיבות סיומה – ובחתימתם על מסמך זה הם מוותרים ויתור סופי ומוחלט על כל טענה ו/או תביעה".

בהתאם לכך, ניתן באותו היום תוקף של פסק דין להסכם.

1. אין מחלוקת כי הנתבעת 1 בהליך דנן הינה הנתבעת 2 בהליך הקודם (תעודת שינוי שם צורפה כנספח ג לבקשה לסילוק). כן אין מחלוקת כי הסכום אליו הגיעו הצדדים שולם לתובע (עמ' 2, ש' 7). פסק הדין בהליך הקודם הינו חלוט. הסכם הפשרה קובע במפורש כי עם ביצוע התשלום לא יהיו לצדדים כל טענות או דרישות אחד לשני ביחס לכל מחלוקת או תשלום הנובעים מתקופת עבודתו של התובע. אין חולק כי הנתבעת 1 ביצעה את התשלום על פי פסק הדין (עמ' 2, ש' 7).
2. בעניין טרה עלתה בין היתר הסוגיה האם הסכם פשרה עשוי להקים מעשה בית דין ונקבע כך:

"המחלוקת בין בעלי הדין בסוגיה האם פסקי הדין בתביעה הראשונה מהווים מעשה בית דין החוסם את התביעה השניה שהגיש המשיב, מתמקדת בשתי שאלות. האחת, האם פסק דין שניתן בעקבות הסכם פשרה, מבלי שהתנהל הליך לגופה של המחלוקת, יכול לעלות כדי מעשה בית דין. השניה, האם פסק דין בהליך שבין התובע לבין נתבע אחד יכול שיחסום את דרכו של התובע כלפי הנתבע האחר. שאלה נוספת, שיש לה זיקה הדוקה לשאלה השניה כפי שיובהר להלן, העולה מטענתו המרכזית של המשיב, היא האם רשאי תובע להגיש תביעה כנגד מספר גורמים בהליכים שונים בגין אותה תקופת עבודה ובלבד שלא ייגבה את סכום התביעה בכפל.

מקובל להניח כי בין התנאים להיווצרותו של השתק עילה, המקים מחסום דיוני מפני תביעה נוספת, יש לכלול את התנאי לפיו פסק הדין ניתן לגופו של עניין, אולם "אין נפקא מינה כיצד התבררה התובענה בפועל, לאמור, אם התדיינות ממצה בין הצדדים בכל פלוגתא ופלוגתא ... או אם ... פסק הדין מאשר הסכם פשרה, שאליו הגיעו הצדדים בכוחות עצמם" (נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 303 (1991) (להלן- זלצמן); ע"ע (ארצי) 40752-06-13 סועאד – חברת דואר ישראל בע"מ. פסקה 7 א. (16.7.2014) – "גם פסק דין המאשר הסכם פשרה יוצר מעשה בית דין מסוג השתק עילה"; ע"ע (ארצי) 28399-11-16 הסתדרות הגמלאים בישראל – תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל פסקאות 23 – 24 והאסמכתאות שם (13.9.2017)). הנה כי כן, העובדה לפיה פסקי הדין בתביעה הראשונה ניתנו בעקבות הסכמי פשרה מבלי שנערך דיון לגופו של עניין, אינה פוגעת בכוחם להוות השתק עילה המונע מהמשיב, התובע, לחזור ולתבוע באותה עילה.

נוסיף ונציין, כי אף העובדה לפיה התביעה השניה אינה תואמת במדויק את התביעה הראשונה, כך שנוספו לה רכיבים נוספים וסכומה גבוה יותר, אינה מונעת את ההכרה בפסקי הדין בעקבות התביעה הראשונה כמעשה בית דין"

1. , הנה כי כן, לנוכח הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין בהליך הקודם, התובע מנוע מהגשת תביעה נוספת כלשהי כנגד הנתבעת 1 בגין אותה תקופת עבודה.
2. טענות התובע כי הסתמך על הצהרות הנתבעת בעניין הניכוי לפיקדון אינן משנות מתוצאה זו. מצופה היה מהתובע, במיוחד לנוכח היותו מיוצג, אך גם אלמלא כן, לבדוק את מלוא זכויותיו ואין להישמע לטענתו, כי תחת זאת בחר להסתמך על הצהרות בר הפלוגתא שלו בהליך.
3. נעיר כי נימוק זה אינו עומד בעניינה של התובעת, שכן הסכם הפשרה בעניינה מחריג מפורשות את ההליך הנוכחי מההצהרה בדבר מיצוי תביעות ובנוסף, אין חולק כי ההסכם לא כובד על ידי הנתבעת 1 (עמ' 2, ש' 4). מכיוון שהוראת מיצוי התביעות בהסכם נולדת, לפי לשונו, "עם ביצוע התשלום", הרי שאף שניתן פסק דין הוא אינו כולל הוראת מיצוי תביעות.
4. יחד עם זאת, כאמור לעיל, חובתה של התובעת להגיש בקשה לפיצול סעדים, בעינה עומדת, שכן הוראת תקנה 26 לתקנות סדרי הדין חלה, גם בהעדר סעיף הסכמי למיצוי תביעות בפסק הדין.

התביעה כנגד הנתבעת 2

1. לאור קביעתנו לעיל כי דין התביעה להידחות – אזי אין להתיר ניהול התביעה כנגד הנתבעת 2, כל עוד לא התקבל אישור לפיצול סעדים. בית הדין הארצי התייחס לאפשרות הגשת תביעה נגד חליפו של נתבע בדברים הבאים (עניין טרה, סעיף 18, ההדגשות במקור):

"...הכלל של מעשה בית הדין תופס, ככלל, כלפי מי שהוא חליפו של בעל הדין ובמקרים מסוימים אף חל כלפי מי שיש לו "קרבה משפטית" לבעל דין בהליך המשפטי בגינו נטען כי נוצר מעשה בית דין (ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד ל"א(1) 29, 35 (1976); זלצמן, 368) באופן שקיימת קרבת אינטרסים ביניהם (ע"א 686/02 עמותת בעלי ודיירי קרית וולפסון ירושלים נ' קרית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ, פ"ד נט (1) 943, 958 (2004)). כך, למשל, קיימת קרבה בין צדדים להסכם שיפוי (זלצמן, 396), כנטען בענייננו על ידי המבקשת בכתב ההגנה, וקיימת קרבה בין חייבים יחד, או חייבים יחד ולחוד (זלצמן, 444 – 445), כבענייננו, אשר סכום החיוב שלהם אינו מצטבר ("ובלבד שלא ייגבה את סכום התביעה בכפל", כפי שנקבע בהחלטה עליה מסתמך המשיב).

בהקשר זה נציין, כי הכלל הדיוני של השתק עילה משיק לדין המהותי כעולה מהוראת סעיף 55(ג) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, לפיה "הפטיר הנושה את אחד החייבים מן החיוב, כולו או מקצתו – בויתור, במחילה, בפשרה או בדרך אחרת – הופטר גם השני באותה מידה, זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת". תכליתה של ההוראה היא ליישב "בין האינטרסים של הצדדים המעורבים בחוב. אינטרס הנושה לגבות את חובו משאר החייבים, אינטרס החייבים האחרים לשמור על זכות ההשתתפות של החייב עימהם בתשלום, ואינטרס החייב שהופטר שלא להיות חשוף לתביעת השתתפות זו", תוך שברירת המחדל היא העדפת אינטרס החייבים על אינטרס הנושה, כך שהפטרו של חייב אחד מהווה הפטרם של כלל הנושים "זולת אם משתמעת מן ההפטר כוונה אחרת" (ע"א 33/00 מדינת ישראל, אגף המכס והמע"מ נ' סוריה, פ"ד נח (5) 1, 8 (2003)).

1. הנתבעת 2 הינה מנכ"ל ובעלים בנתבעת 1. לפיכך, משקבענו כי התובעים מנועים מהגשת תביעה כנגד הנתבעת 1 ללא בקשה לפיצול סעדים, הרי הם מנועים גם מהגשת תביעה כנגד הנתבעת 2 מכוח העילה של הרמת מסך. בנוסף, ביחס לתובע, אף קיימת הוראה מפורשת בהסכם הפשרה לפיה אין לו תביעה כנגד הנתבעת או כנגד מי מטעמה.

בטרם סיום

1. אף שאין אנו דנים בטענות לגופן, מצאנו לנכון להסב את תשומת לב התובעים לטענת הנתבעת 1, החוזרת על עצמה, לפיה הניכויים לפיקדון נשוא התביעה דנן ובסכומים התואמים את סכומי הניכוי על פי תלושי השכר, הועברו לקרן ייעודית, אשר תעמוד לזכות התובעים עם עזיבתם את הארץ (תצהירה של הנתבעת 2 ונספח 3 לו, בהליך הקודם של התובעת).
2. לפיכך, אנו בספק אם התביעה היתה נמצאת מוצדקת לגופה, אף אם היינו דנים בה.

סוף דבר

1. הבקשה לסילוק על הסף מתקבלת כדלקמן: תביעת התובע 1 נדחית מכוח תקנה 45 (א)(1) לתקנות סדרי הדין, מחמת מעשה בית דין. תביעת התובעת 1 נמחקת על הסף, בהתאם לתקנה 26 לתקנות סדרי הדין ומחמת אי הגשת בקשה לפיצול סעדים במועד הגשת התביעה דנן.
2. לאור תוצאת ההליך, יישאו התובעים בהוצאות הנתבעות בסך 3,000 ₪ (סה"כ לשני התובעים כנגד שתי הנתבעות), אשר ישולמו תוך 30 ימים מקבלת פסק דין זה.
3. ערעור לבית הדין הארצי לעבודה ניתן להגיש בתוך 30 ימים ממתן פסק דין זה.

ניתן היום, א' תמוז תשפ"א, (11 יוני 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.