לפני: כב' הרשמת עינת לסרי

החלטה

1. בפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובע, תושב השטחים, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה באם תביעתו של התובע תדחה (להלן- "הבקשה"), וזאת בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – "התקנות").
2. הרקע לבקשה הינו בתביעת התובע לתשלום זכויות מעבודתו וסיומה ובכלל זה פיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד על תנאי עבודה, פיצוי בגין אי מתן הודעה מוקדמת, תשלום דמי חגים, תשלום בגין שעות נוספות, תשלום דמי נסיעות, פיצוי בגין אי הפרשות לקרן פנסיה, תשלום בגין פדיון חופשה שנתית ותשלום בגין שי לחג. סך תביעתו של התובע עומדת על 20,026 ₪.
3. בבקשה ובתשובה לתגובת התובע טענה הנתבעת כי בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות, יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה שכן המדובר בתובע שאינו תושב ישראל. כן, טוענת הנתבעת כי התובע לא הציג כל ראשית ראייה לתביעתו, לא תמך את טענותיו במסמכים, לא הוכיח כושר פרעון ואף לא הציג כל חלופת ערבון מטעמו. לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי תביעתו של התובע היא תביעת סרק, מנופחת ובלתי מבוססת. בתשובתה, מציינת הנתבעת לעניין טענות התובע בנוגע למועד הגשת הבקשה, כי התביעה הומצאה לה במהלך פגרת הקיץ אשר הוארכה, כאשר מיד לאחר מכן הוטל סגר לאור מגיפת הקורונה אשר בגינו יצאו מרבית עובדי משרדי בא כוחה, לחל"ת. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה, ואף לא הציגה בבקשה כל מסמכים או תצהיר מטעמה.
4. מנגד, טוען התובע בתגובתו לבקשה, כי הטלת ערובה עלולה לחסום את דרכו מלברר את תביעתו בפני בית הדין. לטענת התובע, דוחו"ת מדור התשלומים בשירות התעסוקה (להלן- מת"ש) מהווים ראיה ליחסי העבודה בין הצדדים, כמו כן, טוען התובע כי בתביעתו קיימת ראשית ראייה לאמור בה. עוד טוען התובע לסמיכות מועד הגשת הבקשה לדיון הקבוע בתיק ומבקש לדחותה משעה שלא הושתו עליו הוצאות עד כה ומשעה שלא הוכח כי הינו מתחמק מביצוע פסק הדין. בטענותיו, הסתמך המשיב, בין היתר, על תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984.

התובע לא צירף תצהיר לכתב התביעה או לתגובה לבקשה וכן לא צירף תלושי שכר לתקופה הרלוונטית. מספר מסמכים אשר צורפו על ידי התובע לכתב תביעתו, היו לא קריאים ולמרות החלטת בית הדין, עד למועד זה, טרם הוגש עותק חדש ממסמכים אלו, על כן, החלטתי זו תהא על בסיס כתב התביעה, הבקשה, התגובה והתשובה ועל בסיס הנספחים הקריאים בתיק.

דיון והכרעה

1. הוראת תקנה 116א לתקנות קובעת כי :

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

1. הינה כי כן, בהתאם לאמור בתקנות, ככל שמדובר בתובע אשר אינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה אלא אם כן הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון במקרה שיפסקו נגדו הוצאות או שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.
2. בדברי ההסבר לתיקון התקנות^[1] האמור נקבע כי תכלית התיקון היא הצורך הגובר להבטיח כי ככל שהתובעים יפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות כנגדם, הנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל וזאת מאחר ולרוב תובעים אלו אינם בעלי נכסים בישראל ומשכך עלול להיווצר קושי באיתורם. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו."

1. אמנם המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראיה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מהווה מערכת שלמה של ראיות [ראה: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (20.5.1991)]. אין הכוונה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו כבר בשלב זה. יחד עם זאת, ברי כי אין די באמירה בעלמא של התובע כי זכויותיו לא שולמו ועליו להציג מסמך כתוב אשר ניתן יהיה להסיק ממנו על קיפוח זכויותיו ואשר יתמוך לכאורה בכך שאין מדובר בתביעה מנופחת ומוגזמת. [לעניין זה ראה: סע"ש 20132-09-16 MIRHWI GEBREMRIAM נ' טוטאל פתרונות כ"א בע"מ (07 פברואר 2017)].
2. כידוע, זכות הגישה לערכאות היא זכות יסוד [ראו לעניין זה: ע"ע 1424/02 פתחי אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU, עבודה ארצי לג(54) 38]. יחד עם זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו [ראה: עע (ארצי) 251/03 דוד אילוז נ' מישל אילת הסעות בע"מ [פורסם בנבו] (מיום 22.6.2004); רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים [פורסם בנבו](30.5.2004)]. [לעניין חוקיות התקנה וסבירותה ראו: בג"ץ 7016/16 עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים (17.9.2018)].
3. לסיום חלק זה יצויין, כי דברי החקיקה והפסיקה אשר הובאו בתגובת המשיב, הינם בהתייחס למצב המשפטי אשר התקיים עובר להתקנת תקנה 116א כאשר עם תיקונה, נקודת המוצא היא כי תובע שאינו תושב ישראל ואינו אזרח מדינה החתומה על אמנת האג, יפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע ובית הדין רשאי שלא לחייב תובע זה בהפקדת ערובה, אך בהתקיים אחד משלושת החריגים המפורטים בתקנה לעיל.

מן הכלל אל הפרט

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה לתגובה ובכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין ולאחר ששקלתי את זכות המשיב לגישה לערכאות מחד גיסא וזכות המבקשת שלא להיגרר להליכי סרק מאידך גיסא, מצאתי כי יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה.
2. אין מחלוקת, כי חל על התובע האמור ברישא לתקנה 116א, שכן התובע הינו תושב הרשות הפלסטינית. אם כן, עלינו לבחון האם התובע הצביע על קיומו של אחד משלושת התנאים המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה, אם לאו.
3. אמנם התובע צירף לכתב התביעה את דוחו"ת מת"ש, יחד עם זאת לא מצאתי כי יש באלו כדי להוות ראשית ראייה למרבית תביעתו של התובע. ואסביר.
4. לעניין תביעת התובע בגין חלף הודעה מוקדמת הרי שטענותיו לעניין זה נטענו בצורה כוללנית ובעלמא ומבלי שהתובע פירט את נסיבות סיום העסקתו. הלכה היא כי בהעדר מעשה פיטורים מובהק, הנטל להוכיח קיומם של פיטורים הוא על הטוען לקיומם, בענייננו - על התובע (ר' ד"ר יצחק לובוצקי, סיום יחסי עבודה (מהדורה רביעית) פרק 2 עמוד 6-8 ושלל האסמכתאות המובאות שם).
5. באשר לתביעת התובע לפיצוי בגין אי מתן הודעה לעובד – מקום בו קיימת מחלוקת בדבר עניין המנוי בסעיף 2 לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן - חוק הודעה לעובד) קובע סעיף 5 א לחוק הודעה לעובד כי:

"...חובת ההוכחה על המעסיק בדבר העניין השנוי במחלוקת, ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין, לרבות בתצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971."

1. ערה אני לקושי הקיים בידי התובע להציג ראשית ראייה, בין היתר, לטענות לעניין נסיבות סיום העסקה ואי מתן הודעה לעובד, אולם היה מצופה כי התובע יגיש ולו תצהירים מטעמו כדי לתמוך בטענותיו ומשעה שאלה לא הוגשו, אין בנמצא ראשית ראייה לטענותיו בגין רכיבים אלו. ויוזכר, כי כתב התביעה הוא כתב טענות ואינו ראייה ואף לא ראשית ראייה.
2. באשר לתביעת התובע לעניין דמי חגים, בהתאם לפסיקה, הנטל המוטל על העובד התובע דמי חגים הוא לפרט את ימי החג שבגינם הוא תובע, על מנת להראות כי מדובר ביום חג שעשויה לקום לו זכאות בגינו – למשל כי החג לא חל בשלושת חודשי העבודה הראשונים או ביום שבת כך שאין מקום לנקוט תביעה גורפת אלא יש לפרט במדויק את ימי החג המזכים [ע"ע 47268-07-13 אלכסנדר איליאסייב - כפיר בטחון ומיגון אלקטרוני בע"מ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.2.2017]. בענייננו, התובע, לא עמד בדרישה ההכרחית והמקדמית להוכחת זכאותו לדמי חגים שכן תביעתו זו נוסחה באופן כוללני אשר אינו מפרט בעבור אילו ימי חג הוא תובע, האם עבד בסמוך ולאחר יום החג והאם לא חל החג בשבת.
3. טענת התובע לפיצוי בגין אי תשלום שי לחג, לא נתמכה בתצהיר או מסמך כל שהוא ולא הוצגה כל ראשית ראייה לענין זה.
4. לטענת התובע הוא זכאי לתשלום נסיעות ממקום מגוריו ועד לעבודה, הלוך ושוב, בסך 40 ₪ ליום. החישוב אשר נעשה על ידו הינו בהתאם לאמור בצו ההרחבה, קרי 26.4 ₪ ליום. אמנם ברי כי מקום העבודה מרוחק ממקום מגורי התובע וברי כי התובע נזקק לאמצעי תחבורה לצורך הגעה לעבודה וחזרה ממנה ועל כן מקובל להסתפק באמירה כללית בנוגע לאי תשלום דמי הנסיעה ( ד"ר י. לובוצקי, "חוזה עבודה וזכויות העובד", הוצאת ניצן מהדורת 2008, פרק 16 עמ' 7), עם זאת, תובע אשר עותר לתשלום דמי נסיעות נדרש בראש ובראשונה למסור הצהרה ברורה ביחס לאופן בו הגיע לעבודתו ולעלות הכרוכה בכך וכאמור, התובע לא צירף תצהיר לכתב התביעה או לתגובה.
5. באשר לטענת התובע כי הוא זכאי לתשלום בעבור ביצוע שעות נוספות, אמנם לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר התשי"ח – 1958, נטל ההוכחה הינו על הנתבעת אשר כאמור טרם הגישה כתב הגנה ואף לא צירפה כל מסמך או תצהיר מטעמה לבקשה, עם זאת, עיון בכתב התביעה מעלה כי קיימות בו טענות סותרות לעניין זה. בסעיף 9 לכתב התביעה מצויין כי "בכל יום עבד התובע משעה 7:00 בבוקר ועד השעה 16:30 אחה"צ לפחות" ואילו בסעיף 20 לכתב התביעה מצויין כי "במהלך תקופת עבודתו אצל הנתבעת, התובע עבד בכל יום משעה 06:30 בבוקר ועד השעה 16:30 אחה"צ" כאשר בהמשך סעיף זה נטען כי "העובד במהלך תקופת עבודתו כל יום התחיל לעבוד החל משעה 07:00 ועד השעה 16:30...". נוסף על כך, התובע לא צירף תצהיר לעניין ביצוע השעות הנוספות הנטענות.
6. לעניין טענת התובע לתשלום בגין פדיון ימי חופשה שנתית, ערה אני לכך כי על פי ההלכה הפסוקה, נטל ההוכחה בדבר ימי החופשה הוא על המעסיק וכי הנתבעת לא הציגה כל גרסה מטעמה לעניין רכיב זה למעט הכחשה כללית של כל טענות התובע. עם זאת, רכיב זה מהווה חלק קטן בלבד מסכום התביעה.
7. באשר לטענת התובע כי הפרשות הנתבעת לקרן הפנסיה נעשו בגין השכר המדווח אשר הינו נמוך משכר המינימום, הרי שמצאתי כי טענתו לעניין דיווח תשלום הנמוך משכר מינימום בעבור החודשים 8 חודשי עבודתו הראשונים ומשכך גם טענתו לעניין ההפרשות לקרן הפנסיה, נתמכות לכאורה בדוחו"ת המת"ש. עם זאת, החישוב אשר נעשה בסעיפים 27-28 לכתב התביעה, אינו לוקח בחשבון את היקף משרתו של התובע, אשר על פי האמור מכתב התביעה וכפי שמשתקף לכאורה מדוחו"ת המת"ש, עומד על כ- 53% משרה, כך לכאורה שבפועל, שווי רכיב זה הינו כ- 130 ₪ ומשכך הינו מהווה חלק קטן בלבד מסכום התביעה.
8. באשר לטענת התובע כי דוחו"ת המת"ש אינם משקפים את מספר ימי עבודתו בפועל ואינם משקפים את השכר אשר שולם לו בגינם וכי כרטיסי העבודה מהווים ראיה משכנעת לכך, הרי שהתובע לא צירף את כרטיסי העבודה לכתב התביעה ולעניין זה נפסק, כי במערכת היחסים בין תושב שטחים לבין המעסיק, המוסדרת בחוק שירות התעסוקה, רישומי שירות התעסוקה משקפים נכונה את מערכת יחסי העבודה ועל המבקש לסתור את נתונים הללו, מוטל נטל כבד. כך שלא די בטענה כללית לפיה התלושים אינם משקפים את תנאי העבודה, אלא יש להצביע על ראיות אובייקטיביות נוספות על מנת להרים את נטל הראיה המוטל על המבקש לסתור את הנתונים המובאים בדיווחים לשירות התעסוקה.
9. באשר לטענת התובע לכך שדוחו"ת המת"ש הינם הוכחה להתקיימותם של יחסי עובדה בינו לבין הנתבעת, הרי שבבקשה ובתשובה, לא הכחישה הנתבעת את התקיימותם של יחסי העבודה. ויצויין, כי אין די בראשית ראיה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, ונדרשת ראשית ראיה אף להוכחת הטענה כי לא שולם למשיב רכיב כלשהו, או לכך שהמעסיקים הנתבעים לא קיימו חבות אחרת המוטלת עליהם על פי דין.
10. לאור כל האמור לעיל, עולה כי התובע הניח ראשית ראיה למקצת תביעתו בלבד בעוד באשר למרבית התביעה, לא הונחה בפניי ראשית ראייה. כמו כן, התובע לא הראה כי ניתן יהיה להיפרע ממנו אם תביעתו תידחה בין באמצעות נכסים הקיימים בישראל ובין באמצעות הצגת ראיות המעידות על איתנות כלכלית ויכולת גבייה וכן לא הציג טעמים מיוחדים שיש בהם כדי לפטור אותו מהפקדת ערובה – משכך, אני מוצאת כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה.
11. למען הסר ספק יובהר, כי קביעות אלו הן לכאוריות בלבד, ומבלי שיש בהן כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי ההליך.

סוף דבר

1. לאור כל המפורט לעיל, ובאיזון שבין זכות התובע לגישה לערכאות לבין זכותה של הנתבעת שלא להיגרר להליכי סרק וכי תוכל לפרוע הוצאותיה ככל שהתביעה תידחה, מצאתי כי יש להטיל על התובע הפקדת ערובה בסך כולל של 1,200 ש"ח בלבד.
2. לא תופקד הערובה – תמחק התביעה ללא התראה נוספת.
3. על מנת שלא להכביד הכבדה נוספת על התובע, הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

ניתן היום, כ"ד חשוון תשפ"א, (11 נובמבר 2020), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.

1. ק"ת התשע"ו 7697, 1714 (2.8.2016) ↑