1. תביעה לפיצוי בגין נזק שנגרם לרכב התובעת בתאונת דרכים.

אין חולק, כי רכב התובעת – רכב פיקוח של החברה העירונית ראשון לציון, נהוג ע"י מר דר אלמוג (להלן: דר) נסע ברחוב חד סטרי צר, שבצידו השמאלי חונות מכוניות. זמן קצר קודם לכן, הונחה רכב הנתבעת 1, נהוג ע"י מר אפיק לוי (להלן: אפיק), ע"י שוטרי משטרת ישראל, לעמוד בצד הדרך, לאחר שנצפה מבצע עבירת תנועה. בהנחיית השוטרים, עצר רכב הנתבעת 1 בכניסה לחניית בניין, כאשר חצי מרכבו על המדרכה ומחציתו על הכביש. עם זאת, מהתמונות שהוצגו עולה, כאמור, כי בצידה זה של הדרך חונות מכוניות (בניגוד לעדותו של אפיק מהתמונות עולה כי קודם לכניסה לחנייה חונה רכב, ולאחריה עומדת הניידת), כך שרכבו של אפיק לא בלט לתוך נתיב הנסיעה.

עוד אין חולק, כי עובר להגעתו של דר למקום, סיימו השוטרים לתת לאפיק דו"ח, והשוטר שהעיד לפניי, מר מאיר רחמן (להלן: מאיר), התבקש ע"י חברו (שבינתיים, למרבה הצער, הלך לעולמו) להכווין את אפיק ביציאה חזרה לכביש ברוורס.

עפ"י כל העדויות, הן לפניי והן במסמכים שנערכו ע"י מי מהמעורבים בסמוך לאחר התאונה ומן השיחה שהקלטתה הוגשה לתיק – סימן מאיר לדר לעצור. דר העיד כי לא ראה אותו, ולכן לא עצר. אפיק נסע ברוורס, וכך התרחשה התאונה, במהלכה פגע צידו הימני אחורי של רכבו של אפיק (רכב הנתבעת 1) בצידה השמאלי קדמי של מכוניתו של דר (רכב התובעת).

1. הנקודות העובדתיות שהיו שנויות במחלוקת בתיק זה היו היכן עמד השוטר מאיר כאשר סימן לדר לעצור, והאם סימן לאפיק לנסוע אחורה.

בשתי נקודות אלו מצאתי כי יש להעדיף את גרסתו של דר, ולקבוע כי השוטר עמד על המדרכה, או למצער, על הכביש, סמוך למדרכה, כאשר הוא עומד מאחורי רכבו של אפיק; וכן מצאתי לקבוע כי השוטר לא סימן לאפיק לנסוע אחורה. להלן טעמיי בקצרה.

1. עדותו של דר הייתה מהימנה עליי לחלוטין – העדות הייתה עקבית וקוהרנטית, היא מתיישבת עם ההיגיון הבריא, ועולה בקנה אחד באופן מדוייק עם הדברים שנשמע אומר בהקלטה שנערכה בסמוך לאחר התאונה. יוער, כי במדובר בהקלטה שערך אפיק, בה נשמעת שיחה ספונטנית שהתקיימה בין המעורבים בסמוך לאחר התאונה, כאשר דר ומאיר אינם יודעים שהם מוקלטים ולכן האותנטיות של דבריהם גבוהה יותר. בהקלטה זו חזר דר מספר פעמים על הדברים שהעיד בגרסתו לפניי, כי לא ראה את השוטר, אשר כנראה עמד על המדרכה, ולא ראה אורות רוורס. מהעובדה שרכבו של אפיק לא בלט לנתיב הנסיעה ברור כי לא ניתן היה לראות אותו (או את אורות הרוורס) לפני שיצא, וממיקום הפגיעה ברכב התובעת (בצד בלבד ולא בחזית) ניתן להבין כי רכבו של אפיק יצא לנתיב בשלב שבו דר כבר לא יכול היה להבחין בו ולעצור (ובעניין זה יוער, כי לא מצאתי רבותא בטענת הנתבעת 1 לגבי העובדה שרכב אפיק נפגע בצידו הימני ולא השמאלי, אף שדר בעדותו לפניי התבלבל בעניין זה). על כך יש להוסיף, כי בעדותו לפניי לא היסס דר להשיב באופן ענייני וכן גם ביחס לסוגיות שבהן לא התיישבה תשובתו בהכרח עם האינטרס של התובעת (כך, למשל, ביחס לנזק קודם שהיה ברכב).

אציין, כי דר אמנם אינו עד נייטרלי לחלוטין, אך אין הוא בעל עניין מובהק, שעה שמדובר ברכב עירוני, שאינו בבעלותו, והוא אינו נושא בעלות כלשהי ככל שתוטל אחריות עליו. נוסף על כך יובהר, כי כבר בשיחה המוקלטת הבהיר דר והדגיש כי ברכב יש מצלמות אשר מתעדות את המתרחש, ולא רק שלא ניסה להסתיר עובדה זו, אלא הדגיש אותה מתוך ביטחון שהמתועד במצלמות יאמת את גרסתו. אציין, כי סרטוני המצלמה לא הוצגו, ויש בכך כדי לפעול לחובת התובעת. אלא, שלאחר ששמעתי את עדותו של דר לפניי- וממנה עלה כי הוא עצמו לא יכול היה לצפות בתיעוד אלא שהמצלמה משדרת לגורם כלשהו בהנהלת החברה העירונית, לא מצאתי כי העובדה שזו לא טרחה לשמור את התיעוד ולהעבירו לתובעת (שהיא בעלת הרכב, המוחכר לחברה העירונית), היא בעלת משקל משמעותי לחובתה.

1. בכל הנוגע למקום שבו עמד השוטר מאיר בעת ההתרחשויות, נתמכת גרסתו של דר גם בדברים שנשמעו מפי השוטר בסרטון (להבדיל מן הגרסה שמסר לפניי), ומהם עלה, כי גם אם לא עמד על המדרכה, הרי שהוא מתועד אומר כי לא עמד באמצע הכביש, והוא היה מאחורי רכבו של אפיק ("עשיתי לו ככה... אני לא יכול לעמוד באמצע...", וכן: "עמדתי אחרי האוטו, משם הוא לא ראה אותי...", ובהמשך: " תקשיב, נשמה, אם אני עומד שמה, גם הם מסמנים לי, גם אני צריך להסתכל עליו... אני לא יכול... אז עשיתי לך ככה והוא יצא"; גם ההפנייה בסעיף 5 לסיכומי הנתבעת 1 תומכת בגרסה זו). בהקשר זה יצוין, כי בהקלטה גם אפיק עצמו לא נשמע מטיח במי מן הצדדים או אפילו מציע כי השוטר עמד שלא על המדרכה או בסמוך לה, והסבריו בעניין זה בעדותו לפניי לא היו משכנעים.
2. אשר לעובדה שהשוטר מאיר לא סימן לאפיק לצאת ברוורס, הדברים עולים בבירור מדו"ח הפעולה שערך השוטר לאחר האירוע, מהדברים שנשמעים ולא נשמעים בשיחה המוקלטת (שם לא נשמע אפיק מציין, ולו ברמז, כי סומן לו לצאת בנסיעה לאחור), ומעדותו של מאיר לפניי. למעשה, גרסתו של אפיק בעדותו לפניי כי השוטר סימן לו לנסוע אחורה היא גרסה כבושה, שלא נזכרה בשום מקום קודם לכן, וכאמור אינה עולה בקנה אחד עם התיעוד הקיים והעדויות האחרות, ולפיכך לא מצאתי לקבלה.
3. הנה כי כן, מהראיות עולה, למצער במאזן ההסתברויות, כי השוטר מאיר עמד על המדרכה או על הכביש סמוך למדרכה, סימן לדר לעצור, אך לא סימן לאפיק לנסוע אחורה. דר לא ראה את הסימון שעשה לו השוטר, אך אפיק הבין ממנו כי הוא רשאי לצאת, ולפיכך נסע אפיק לאחור ופגע ברכבו של דר.

במצב דברים זה יש להכריע למי מן המעורבים, אם בכלל, תרומה להתרחשות התאונה, ובאיזו מידה.

1. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים מצאתי כי עיקר האחריות לתאונה חלה על אפיק, אשר נסע ברוורס, כאשר הוא מודע לכך ששדה הראייה שלו מוגבל ואינו יכול להתחשב בתנאי הדרך, ומבלי להמתין לסימן ברור מהשוטר. עם זאת, מידה לא מבוטלת של אחריות ישנה גם להתנהלותו של השוטר מאיר, אשר קיבל על עצמו משימה להכווין את אפיק לצאת ברוורס לנתיב הנסיעה, והוא היה מודע לכך שאפיק מסתמך עליו, ועל אף האמור לא פעל באופן ברור כדי לעצור את רכבו של דר ולהבהיר לאפיק שאל לו לצאת עד שיסמן לו לעשות כן. לאחר התלבטות, לא מצאתי להטיל אחריות תורמת על דר, שכן כאמור אין ספק כי הוא לא ראה לא את אפיק ולא את השוטר, ובנסיבות, לא נראה כי ניתן היה לצפות ממנו לערנות גבוהה יותר שהייתה מונעת את התאונה.
2. אעיר, כי לא מצאתי ממש בהפניית הנתבעת 2 לפסק הדין אליו הפנתה, בו ביסס בית המשפט את דחיית התביעה נגדה על הקביעה כי לא היה כל מחדל משטרתי, ואילו בענייננו, כאמור, אני סבורה כי התנהלותו של מאיר הפרה את סטנדרט הזהירות והאחריות המצופה ממנו כשוטר שעיני הנהגים המעורבים נשואות אליו והם מסתמכים עליו, ולפיכך מצאתי כי התרשל.
3. בנסיבות המפורטות לעיל, מצאתי לחלק את האחריות בין הנתבעות, כך ש – 65% ממנה חלים על נהג הנתבעת 1 אפיק, ו – 35% ממנה חלה על הנתבעת 2, מעסיקתו של השוטר.
4. אשר לנזקי התובעת אעיר, כי אמנם בעדותו לפניי אישר דר כי היו נזקים קודמים, אולם מדובר בנזקים מינוריים לפגוש הקדמי, שממילא נבלעו בנזקים שגרמה התאונה מושא התביעה, שחייבו את תיקונו והחלפתו.

בסיכומיהם לא חלקו הנתבעות על היקף הנזק כפי שתועד בחשבונית שצורפה לסיכומי התובעת, ולכן, אף שכתב התביעה לא תוקן, מצאתי להכיר בנזק במלואו. עם זאת, לא מצאתי להכיר ברכיב ימי העמידה כפי שנתבע ולא הוכח. נזקי התובעת עומדים, אפוא, על 19,886 בגין התשלום למוסך, 1,700 ₪ שכר טרחת שמאי (חשבונית קבלה צורפה לכתב התביעה), ו – 906 ₪ ירידת ערך (על פי דו"ח שמאי) וסה"כ 22,492 ₪.

1. לאור האמור, אני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 14,620 ₪ ואת הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 7,872 ₪.

נוסף על כך, יישאו הנתבעות – בחלקיהן היחסיים המפורטים לעיל - בהוצאות התובעת בסך 1,060 ₪ (בגין אגרה ושכר העד כפי שנפסק) ושכר טרחת עו"ד בסך 3,948 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט' תמוז תשפ"ב, 08 יולי 2022, בהעדר הצדדים.