בשם התובע והנתבעים שכנגד: עו"ד סופי רון מוריה

בשם הנתבע והתובע שכנגד 1: עו"ד אדוארד וולפוביץ

בשם הנתבעת והתובעת שכנגד 2: עו"ד עודד פרץ

תביעה ושתי תביעות שכנגד בגין לשון הרע בפרסומים בפייסבוק.

רקע

1. הנתבע 1, מר דניאל קלינק ("דניאל"), היה אחד מהמנהלים של קבוצת פייסבוק שנקראה "סכנה מביתנו". כפי שנרמז משמה של הקבוצה, המכנה המשותף שלה היה התנגדות לדרכה ולעמדותיה של מפלגת "ישראל ביתנו". בקבוצה היו כ-500 חברים, והיא התנהלה ברוסית או באוקראינית. בין היתר, היו הצדדים להליך הנוכחי חברים בקבוצה.

2. התובע והנתבע שכנגד, מר אליעזר פרידלנד ("התובע"), הוא מדריך טיולים במקצועו, ובין היתר נהג לארגן סיורים בשכונת "מאה שערים" בירושלים. במאי 2020 פרסם מאן דהוא "פוסט" בפייסבוק בקשר לחוויותיו (החיוביות) מסיור שאירגן התובע בשכונה זו אשר התקיים כמה חודשים קודם לכן, והתייחס במסגרת הפרסום גם לתקרית שאירעה במהלך הסיור, אשר במסגרתה אנשים מהשכונה התעמתו עם המשתתפים בסיור או חלקם. לפוסט צורף סרטון הכולל תיעוד של חלק מהתקרית. בתגובה לפוסט זה התפרסמו תגובות שונות בקבוצה, אשר חלקן מתחו ביקורת על התובע ועל הסיורים שהוא עורך בשכונת מאה שערים, וחלקן הביעו תמיכה בו. גם התובע ובת זוגו, גב' רבקה ברגינסקי ("רבקה"), התייחסו בתגובות שכתבו לסיורים בשכונת מאה שערים ולאירועים המתרחשים בהם. במועד זה או בסמוך לו הוצאו התובע ורבקה מהקבוצה על ידי דניאל.

3. עניינה של התביעה הנוכחית בחלק מהתגובות שנכתבו בקבוצה, אשר לטענת התובע עולות כדי לשון הרע. במסגרת התביעות שכנגד, טוענים הנתבעים כי דברים שכתבו התובע ורבקה בפייסבוק – רובם לפני הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה העיקרית – עולים כדי לשון הרע כלפיהם. נפרט עתה את הפרסומים הרלוונטיים.

הפרסומים שביסוד התביעה והתביעות שכנגד

4. בכתבי טענותיהם ובתצהיריהם מתייחסים הצדדים לפרסומים רבים שנכתבו בקבוצה ומחוצה לה (כל הפרסומים נכתבו ברוסית או באוקראינית, והציטוטים להלן הם בהתאם לתרגומים שצורפו לכתבי הטענות ולתצהירים). לגבי חלק מהפרסומים נטען כי הם עולים כדי לשון הרע, ואילו חלק אחר הובא כדי להסביר את הרקע לפרסומים אחרים. נסקור את הדברים בקצרה.

5. לאחר שהועלה הפוסט הראשון הכולל תיאור של הסיור וסרטון המתעד חלק ממנו, התפרסמו תגובות הן של התובע ורבקה, והן של משתתפים אחרים. התובע כתב, כי הסיור אינו מסוכן וכי "כשהם רואים שלא פוחדים מהם, אז גם לא תוקפים חזק. עד כה במשך שנים רבות אף אחד לא נפגע. הכי גרוע, לפעמים, אחרי הסיור שם, היו צריכים לכבס את בגדיהם"; כי התוקפים "הפסיקו לירוק כאשר התחלנו לצלם את היורקים"; כי "מי שתוקף אלו אנשים מסוימים מנטורי קרתא. הם שם מיעוט, אבל מאוד אגרסיבי. המון פעמים הובלתי שם סיורים וצילמתי. לפעמים זה ככה, לפעמים זה אחרת"; ו"כמו חבריהם הערבים, בני הכת האלה שולחים ילדים לקרב. מעדיפים לא להסתכן בעצמם".

רבקה כתבה, כי "ניסו לדחוף אותנו ולירוק עלינו, אך ההמון שהתאסף במהירות לא הצליח לעצור את הצילומים. חוקי הצניעות סייעו לנו. הצלם והמצלמה, מוקפים על ידי גדר של ידיים נשיות, מוגנים מפגיעה".

6. משתתפים אחרים שנטלו חלק בסיור שיתפו את חוויותיהם, ורובם תיארו את הסיור בעיקרו כחוויה חיובית. יחד עם זאת, הם ציינו גם כי שפכו עליהם מים ממרפסות, זרקו עליהם קופסאות ושקיות זבל, הפילו את הכובע של המדריך (התובע) וטלפון של אחד המשתתפים וכדומה. אחת המשתתפות כתבה כי נזרקה עליהם קופסה עם פסולת בניין באירוע שהיה "מאוד מסוכן" ו"בנס אף אחד לא נפגע". אחרים תיארו את האירוע כ"מאוד מפחיד" וכדומה.

7. נפרט עתה את הפרסומים אשר לטענת התובע עולים כדי לשון הרע כלפיו (ראו, פרוטוקול הדיון מיום 28.10.2021). אעיר, כי מהראיות אין זה ברור מה היה סדר הפרסומים ומה קדם למה, והפרסומים המצוטטים להלן אינם מובאים בהכרח לפי סדר פרסומם.

הפרסום הראשון: ליד צילום של הפוסט שעסק בסיור שעורך התובע, כתב דניאל "לאן הפעם מוכן לגרור המדריך את התיירים שלו?".

הפרסום השני: הנתבעת 2, גב' אינה מלין גלמן ("אינה"), כתבה ביחס לתובע כי "נתקלתי באנטישמי המדריך הזה ברור שבישראל אסור לו לעבוד. בודקים את הרישיון שלו". בתגובה כתב דניאל כי הוא היה בהלם מכך שהתובע פרסם סרטון פרובוקטיבי "שצולם בלב ליבה של שכונת מאה שערים בהשתתפות תיירות בחולצות די חשופות, ברור שצעקו להם 'שיקס'ות'...".

הפרסום השלישי: אינה כתבה בתגובה לפרסום של התובע, את המשפט הבא: "כשהמדריך בכוונה תחילה מביא תיירות רוסיות חצי עירומות למאה שערים, אין לקרוא לזה אלא פרובוקציה. היה כזה? הייתי רוצה לראות איך היה מביא את הדודות האלו לעזה. אבל לא! הוא יודע ששם ידפקו אותו יחד איתן".

הפרסום הרביעי: אינה כתבה לגבי התובע "מכתב אחד מאיתנו למשרד העבודה והרווחה והמנוול הזה (המדריך) יאבד את רישיונו".

הפרסום החמישי: דניאל כתב ביחס לסיורים של התובע, כי "התיירים מסכנים את חייהם באמת, כדי שהמדריך יוכל להשוויץ בפני אורחיו בעובי של איבר מינו".

הפרסום השישי: דניאל כתב לגבי התובע, כי "נצרף את הפוסטים שלו האנטישמיים והאנטי ישראליים... מדריך לא צריך להשפיל מדינה בה הוא מדריך טיולים". אינה הגיבה "שיעבוד כמוכר".

הפרסום השביעי: אינה כתבה לגבי התובע, כי "אנחנו מכירים היטב את המדריך הפרובוקטור, אחרי הסיורים שלו תיירים מתחילים לשנוא יהודים ובמיוחד את הדת שלנו...", ובהמשך הוסיפה כי "אפשר לקנות אותו".

8. ומכאן, לפרסומים שביסוד התביעות שכנגד. במסגרת התביעה שכנגד שהגיש דניאל נטען, כי התובע הכפיש אותו במסגרת שני פרסומים שפורסמו בפייסבוק (לא בקבוצה): האחד, בו מכנה התובע את דניאל "אידיוט קליני"; והשני, בו הוא מכנה אותו "זבל שקרן". במסגרת התביעה שכנגד שהגישה אינה, נטען כי התובע הוציא את דיבתה רעה כאשר הוא כתב עליה כי היא "אישה חצופה בעלת תחת ערמומי שמנסה לסלף את דבריי", וכי רבקה פרסמה עליה לשון הרע לאחר שהגיבה לאחד הפרסומים שלה במשפט הבא: "עלייך לשטוף את הפה לעתים קרובות יותר. הוא מסריח".

התביעה והתביעות שכנגד

9. במסגרת התביעה טוען התובע כי הפרסומים המצוטטים לעיל עולים כדי לשון הרע. יצוין, כי התביעה הוגשה תחילה נגד נתבעים נוספים, אולם בשלב מאוחר יותר הם הוסרו מהתביעה מסיבות שונות. לטענת התובע, פרסומים אלו נכתבו במטרה לבזותו ולפגוע בעיסוקו כמדריך טיולים. עוד נטען, כי הפרסומים נעשו בכוונה לפגוע, ולפיכך הוא זכאי לפיצוי סטטוטורי כפול בהתאם לסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 ("חוק איסור לשון הרע"). סך הכול, נתבע סכום של 174,000 ש"ח.

10. בכתבי ההגנה טוענים הנתבעים, כי הפרסומים אינם נחשבים לשון הרע, ומכל מקום עומדות לימינם הגנות אמת הפרסום, תום הלב וזוטי דברים. יחד עם כתבי ההגנה הגישו הנתבעים גם תביעות שכנגד, בגין הפרסומים שהוזכרו לעיל. דניאל הגיש תביעה שכנגד נגד התובע, בה נתבע סכום של 100,000 ש"ח, ואילו אינה הגישה תביעה שכנגד נגד התובע ורבקה, בה נתבע סך של 20,000 ש"ח.

11. לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית, הסכימו הצדדים כי פסק הדין יינתן בלא צורך בחקירת המצהירים, ולאחר הגשת סיכומים קצרים בכתב.

דיון והכרעה

12. כמו בכל תביעת לשון הרע, יש לבדוק תחילה האם הפרסומים נכנסים תחת ההגדרה של "לשון הרע", וככל שהתשובה חיובית יש לבחון האם הם נהנים מאיזו מההגנות הקבועות בחוק. תשובה חיובית לשאלה הראשונה ושלילית לשאלה השנייה תוביל לשלב הבא, שהוא קביעת הפיצוי (ראו למשל, ע"א 751/10 פלוני נ' דיין – אורבך, פסקאות 7-6 לפסק דינו של השופט עמית (8.2.2012)).

בענייננו, במהלך הבחינה יש לייחס משקל למאפיין נוסף, והוא העובדה שמדובר בפרסום ברשת החברתית. בפסיקה נקבע, כי דיני לשון הרע חלים על פרסומים ברשת האינטרנט, לרבות ברשתות החברתיות, אולם זאת "בשינויים המחויבים" ותוך התאמה למאפיינים הייחודיים של פרסומים במרחב המקוון (רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ, פ''ד סג(3) 664, 683-682 (2010) ("עניין מור"); רע"א 1239/19 שאול נ' חברת ניידלי תקשורת בע"מ, פסקאות 8, 37-36 (8.1.2020)). חלק ממאפייניה של הרשת החברתית הם דינאמיות ומיידיות, כאשר פעמים רבות הדיונים כוללים תגובות, תגובות-שכנגד וכן הלאה, הנכתבות במהירות וללא עריכה ומחשבה. מאפיינים אלו משפיעים גם על תוכן הפרסומים. יהיו אשר יהיו יתרונותיה של הרשת החברתית, שפה נקייה ומנומסת ודאי אינה אחת מהם, וגם לא הקפדה מרבית על דיוק בעובדות. הקורא הסביר יודע ומבין זאת, וממילא הוא לוקח את הפרסומים ברשת בספקנות ובפרופורציה הראויה. מובן, כי המרחב המקוון אינו "שטח הפקר", והוא אינו פטור מתחולתם של דיני לשון הרע, אולם יישומם של דינים אלו עשוי להיות מושפע מהמאפיינים הייחודיים של הפורום בו מדובר.

נבחן אפוא האם הפרסומים שלענייננו מצדיקים הטלת אחריות בגין לשון הרע.

התביעה העיקרית

13. ביסוד הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה עומדת גישה ביקורתית של הנתבעים וכותבים נוספים בקבוצת הפייסבוק על ארגון הסיורים על ידי התובע בשכונת מאה שערים. עמדה זו היא כמובן לגיטימית, ועצם הביקורת שמתחו הנתבעים אינה עולה כדי לשון הרע, גם אם היא נוסחה בצורה חריפה, ואף מקוממת. "גם בשלב הבדיקה הראשון – שבו נבחן יסוד 'לשון הרע' (לצד יסוד הפרסום) – אין להתעלם מכך שמדובר בהבעת דעה" (ע"א 4534/02‏ רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ'‏, פ''ד נח(3) 558, פסקה 5 לפסק דינו של השופט ריבלין (2004) ("עניין הרציקוביץ'")). עיקרה של המחלוקת בקשר לסיורים לא הייתה עובדתית, אלא אידיאולוגית. הקורא הסביר מבין שהביקורת מבטאת את דעתם של המבקרים, ולא תיאור עובדתי, וממילא אין לראות בביקורת זו, בפני עצמה, משום לשון הרע.

14. כפי שיפורט עתה, לגבי חלק מהפרסומים ניתן לקבוע כבר בשלב הראשון של הבחינה שהם אינם עולים כדי לשון הרע, שכן הם מהווים הבעת דעה. חלק מהפרסומים נחשבים ללשון הרע, ולגביהם יש לבדוק האם מתקיימות ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, כאשר ההגנה העיקרית הרלוונטית לענייננו היא הגנת תום הלב, לפי החלופה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק.

נפרט את הדברים.

הפרסום הראשון

15. במסגרת פרסום זה נכתב "לאן הפעם מוכן לגרור המדריך את התיירים שלו?". על מנת לקבוע האם מדובר בלשון הרע, יש לקבוע את משמעותו של ביטוי זה. קביעה זו נעשית על פי מבחן אובייקטיבי של "הקורא הסביר", ובהתחשב במכלול הנסיבות ובפרסום בכללותו (ראו למשל, ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) (1989); עניין הרציקוביץ', עמ' 567). בענייננו, משפט זה מגלם בתוכו ביקורת על אופי הסיורים שמארגן התובע. מדובר בהבעת דעה שכלל אינה עולה כדי לשון הרע.

הפרסום השני

16. הטענה כי לתובע "אסור" לעבוד בישראל, היא בגדר הבעת דעה. בנסיבות העניין, נראה כי גם הביטוי "בודקים את הרישיון שלו" אינו נתפס כתיאור עובדתי (שאין חולק שאינו נכון), אלא כמעין אמירה כללית לגבי הצורך לעשות זאת או כוונה ליזום מהלך כזה, ולפיכך אין לראות באמירה זו לשון הרע. בהקשר זה יש חשיבות לכך שמדובר בתגובה ברשת החברתית, בה הציפייה לדיוק עובדתי נמוכה יותר. סבורני, כי הקורא הסביר, הנחשף לדברים בהקשרם, מבין כי אין כאן דיווח על כך שמתקיים הליך בדיקה בפועל ברשויות הרלוונטיות.

אשר לשימוש בביטוי "אנטישמי" במסגרת פרסום זה, הרי שעניין זה יידון בהמשך, וכך גם ההתייחסות ללבוש במהלך הסיור בפרסום זה ובפרסום השלישי.

הפרסום הרביעי

17. במסגרת פרסום זה כתבה אינה, כי "מכתב אחד מאיתנו למשרד העבודה והרווחה והמנוול הזה (המדריך) יאבד את רישיונו". סבורני, כי הקורא הסביר מבין את המשפט לאו דווקא כחיזוי של תוצאה עתידית של פנייה למשרד העבודה והרווחה, אלא כהתרברבות המלווה בהבעת דעה לפיה זו צריכה להיות התוצאה. היינו, הקביעה כי אם תיערך פנייה למשרד העבודה והרווחה יאבד התובע את רישיונו אינה אלא דרך להביע ביקורת על אופן התנהלותו של התובע. בהתחשב בכך, סבורני כי אין לראות במשפט זה משום לשון הרע.

מכל מקום, גם אם נניח שמדובר בלשון הרע, עומדת לנתבעים הגנת תום הלב בקשר לפרסום זה. הגנה זו כוללת שני תנאים: האחד, כי הפרסום נעשה בתום לב, והשני כי הוא נעשה בנסיבות המפורטות באחת מהחלופות שבסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. לענייננו, רלוונטית החלופה הקבועה בסעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע, העוסקת בין היתר בהבעת דעה על התנהגות בקשר לעניין ציבורי. ברי, כי השאלה האם וכיצד ראוי לערוך סיורים בשכונות חרדיות היא "עניין ציבורי", וממילא ענייננו נכנס לגדרו של סעיף 15(4) לחוק. אשר ליסוד תום הלב, הרי שהוא נגזר מנסיבות העניין ומהשאלה האם הפרסומים אינם חורגים מהסביר (סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע). בענייננו, אין מדובר בביטוי החורג מהסביר, ולפיכך עומדת לנתבעים הגנת תום הלב.

אשר לכינויו של התובע "מנוול": בפסיקה נקבע, כי לא כל גידוף או כינוי גנאי, גם אם בוטה, עולה כדי לשון הרע, והדבר תלוי בהקשר הדברים (ראו, אורי שנהר דיני לשון הרע 131-132 (1997) ("שנהר"); רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 26 לפסק דינו של השופט ריבלין (12.11.2006) ("עניין בן גביר"); ת"א (שלום חי') 23300-11-10 כהן נ' כוכבי, פסקאות 36-22 (10.3.2012); תא"מ (שלום י-ם) 70386-05-19‏ סויסה נ' רוזנר (9.11.2020)). בענייננו, הביטוי "מנוול" היה אכן לא ראוי, אולם בנסיבות העניין הוא אינו חורג מגידוף או כינוי גנאי שאין הצדקה להטיל בגינו אחריות בלשון הרע.

הפרסום החמישי

18. במסגרת פרסום זה כתב דניאל ביחס לסיורים שמארגן התובע, כי "התיירים מסכנים את חייהם באמת, כדי שהמדריך יוכל להשוויץ בפני אורחיו בעובי של איבר מינו".

אשר לחלק הראשון של המשפט, בהתחשב בהקשר הדברים נראה שהאמירה כי "התיירים מסכנים את חייהם" אינה נתפסת כקביעה עובדתית שיש בסיורים סכנת חיים של ממש, אלא יש בכך התייחסות על דרך ההגזמה לעימותים המלווים את הסיורים או את חלקם. כך או אחרת, מדובר בהבעת דעה שאינה נחשבת ללשון הרע, ולמצער היא מוגנת בהגנת תום הלב.

אשר לחלק השני של המשפט, הרי שגם הוא אינו מתפרש כפשוטו, אלא מדובר בהבעת דעה לגבי העדרה של תועלת אמיתית מעריכת הסיורים. הבעת הדעה נעשתה תוך שימוש במטאפורה גסה ודוחה, אשר השימוש בה בוודאי לא היה ראוי. אולם, שאלה אחרת היא אם יש מקום להכיר באחריות בגינו לפי חוק איסור לשון הרע. מדובר במקרה גבולי, אולם לאחר ששקלתי בדבר אני סבור כי אין להטיל בגינו אחריות. מדובר בהבעת דעה באמצעות מטאפורה, שכאמור היא גסה ומאוסה, אולם אינה מגיעה לעוצמה המצדיקה הטלת אחריות מקום בו מדובר בהבעת דעה (השוו, עניין הרציקוביץ', עמ' 569). זאת, בין היתר בהתחשב בכך שהפרסום נעשה ברשת החברתית, על מאפייניה הייחודיים.

הפרסום השישי

19. האמירה של דניאל לפיה הסיורים "משפילים את המדינה" אינה מתפרשת כאמירה עובדתית, אלא כהבעת דעה; והאמירה של אינה לגבי התובע "שיעבוד כמוכר" גם היא מובנת כמבטאת את דעתה האישית נגד הסיורים שעורך התובע. ביטויים אלו אינם נחשבים לשון הרע, ולמצער הם חוסים תחת הגנת תום הלב, כמפורט לעיל. אשר לשימוש במילה "אנטישמי", הרי שעניין זה יידון להלן.

הפרסום השביעי

20. הטענה כי תיירים שמשתתפים בסיור "מתחילים לשנוא יהודים ובמיוחד את הדת שלנו", אינה נחזית כאמירה עובדתית אמפירית, אלא כהבעת דעה לגבי אופי הסיורים והמסר העולה מהם. בהתחשב בכך, סבורני כי מדובר בהבעת דעה שכלל אינה עולה כדי לשון הרע, ולמצער נהנית מהגנת תום הלב, כמפורט לעיל. אשר לביטוי "אפשר לקנות אותו", הרי שמעיון בפרסום בכללותו נראה כי ההתייחסות היא לסיור, ומדובר במעין המלצה שלא להשתתף בסיור, אשר גם היא אינה אלא הבעת דעה שאינה עולה כדי לשון הרע.

21. מן האמור עד כה עולה, כי ביחס למרבית הפרסומים אין מדובר בלשון הרע, או שמתקיימת הגנת תום הלב בחלופת הבעת הדעה לפי סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע. עתה עלינו לבחון שני עניינים הכלולים בפרסומים אשר טרם נדונו: האחד, האשמתו של התובע ב"אנטישמיות"; השני, האשמתו של התובע ביצירת פרובוקציה בהתייחס ללבושן של המשתתפות בסיור.

ייחוס אנטישמיות לתובע

22. במסגרת הפרסום השני כינתה אינה את התובע "אנטישמי", ובמסגרת הפרסום השביעי התייחס דניאל לפוסטים של התובע כאל "אנטישמיים" ו"אנטי ישראליים". יוער, כי אין טענה שישנם פוסטים של התובע העונים על ההגדרה "אנטי ישראליים", אולם בנסיבות העניין נראה כי מדובר בניסוח לא מדויק ובהרחבה של הטענות ל"אנטישמיות", ואין מקום לבודד מונח זה ולהתייחס אליו בנפרד.

האם מדובר בהבעת דעה או בתיאור עובדתי? קו הגבול בין שני המקרים אינו חד תמיד (עניין בן גביר, פסקה 29 לפסק דינו של השופט ריבלין; ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 34 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (4.8.2008), וההפניות שם; חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי 111-94 (2005)). בענייננו, אני סבור שיש לראות בהתבטאויות המייחסות לתובע אנטישמיות משום הבעת דעה. הקורא הסביר מבין כי אין כאן כוונה לומר שהתובע משתייך לחוגים אנטישמיים במובן הרגיל והמקובל של המילה, אלא טענה לגבי האופן בו יש להתייחס להתנהלותו ולפרסומיו.

23. עם זאת, העובדה שמדובר בהבעת דעה אינה מחסנת את הפרסום מפני דיני לשון הרע. האשמתו של אדם באנטישמיות כוללת בתוכה חומרה יתרה, ובהתחשב בכך יש לראות בביטוי זה משום לשון הרע, גם כאשר בעיקרו הוא משקף הבעת דעה ולא חיווי עובדתי (ראו למשל, עניין בן גביר, פסקה 26 לפסק דינו של השופט ריבלין; ת"א (מחוזי י-ם) 1999/86 אלוני נ' שבועון "המחנה החרדי" (5.9.1990)‏‏). אולם, גם הביטוי "אנטישמי", על אף פגיעתו הרבה, עשוי ליהנות בנסיבות מסוימות מהגנת תום הלב (ראו למשל, ע"א (מחוזי ת"א) 755/93 "חדשות" עתון יומי בע"מ נ' סהר (12.7.1995)). כפי שצוין לעיל, הפרסומים בענייננו נעשו בנסיבות הקבועות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע. השאלה אם קיימת הגנה תלויה אפוא בשאלה האם הפרסומים נעשו בתום לב. על מנת לענות על שאלה זו יש לבחון האם הפרסום היה סביר (סעיף 16 לחוק; וראו, דנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פ"ד סז(1) 667, פסקה 3 לפסק דינו של השופט עמית (18.9.2014) ("עניין דיין")). שאלת סבירותו של הפרסום תלויה במכלול נסיבות העניין, ובחלופה הספציפית של סעיף 15 לחוק אשר לגביה נבחנת ההגנה (ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה(5) 865, 901 (2001); עניין דיין, פסקאות 71-66 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). בהקשר זה יש חשיבות גם לפורום בו פורסמו הדברים.

לאחר ששקלתי בדבר, ולא בלי התלבטות, באתי לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין יש לקבוע כי הפרסום לא חרג מהסביר במובן של דיני לשון הרע, ולפיכך יש להכיר בתחולתה של הגנת תום הלב. בעניין זה נתתי משקל בעיקר לעובדה שקודם לפרסומים אלו כתב התובע בהתייחס לזרם מסוים בציבור החרדי (נטורי קרתא) את המשפט "כמו חבריהם הערבים, בני הכת האלה שולחים ילדים לקרב. מעדיפים לא להסתכן בעצמם". משפט זה כולל, על פני הדברים, התייחסות מכלילה ומעליבה לגבי שתי קבוצות בציבור. לכך יש משקל כאשר נבחנת השאלה אם ההאשמה של התובע ב"אנטישמיות" חוסה תחת הגנת תום הלב. למען הסר ספק אבהיר, כי איני קובע חלילה שיש אמת בהאשמות נגד התובע. ענייננו אינו בהגנת אמת הפרסום, אלא בהגנת תום הלב. בפרספקטיבה זו, יש משמעות לעובדה שההתבטאויות של הנתבעים באו, בין היתר, על רקע פרסומו של המשפט האמור על ידי התובע.

לפיכך, יש לקבוע כי עומדת לנתבעים הגנת תום הלב בכל הנוגע להאשמת התובע ב"אנטישמיות", ולדחות את התביעה בגין מרכיב זה של הפרסומים.

הפרסומים בקשר ללבוש בסיורים

24. במסגרת הפרסום השני כתב דניאל, בתגובה לדבריה של אינה, כך:

"אני אגב הייתי בהלם כשהוא פרסם ברשתות תשדיר פרובוקטיבי שצולם בלב ליבה של שכונת מאה שערים בהשתתפות תיירות בחולצות די חשופות, ברור שצעקו להם 'שיקס'ות', אבל התיש הזה היה גאה בכך ששם זין על הנהלים בשכונה הזאת. כמו שאמר אז – זו עירי זה השטח שלי".

אינה כתבה במסגרת הפרסום השלישי כך:

"כשהמדריך בכוונה תחילה מביא תיירות רוסיות חצי עירומות למאה שערים, אין לקרוא לזה אלא פרובוקציה. היה כזה? הייתי רוצה לראות איך היה מביא את הדודות האלו לעזה. אבל לא! הוא יודע ששם ידפקו אותו יחד איתן".

25. לטענת אינה, דבריה לא נוסחו כקביעה עובדתית, אלא כהתייחסות לאפשרות היפותטית, כפי שעולה מהמשפט "היה כזה?". טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה, ומכל מקום אין בידי לקבלה. מעיון בפרסום כולו, בהקשרו, עולה כי המילים "היה כזה?" הן שאלה רטורית. הדברים נכתבו על ידי אינה בתגובה לטענת התובע כי הנתבעים פוגעים בפרנסתו (נספח א.3 לתצהיר התובע), כאשר אינה מצדיקה זאת בכך שהסיורים הם פרובוקציה מכוונת, אשר במסגרתה מביא התובע "תיירות רוסיות חצי עירומות למאה שערים". בהקשר זה, ובהתחשב בפרסום כולו, הקורא הסביר מבין את הביטוי "היה כזה?" כמעין התרסה רטורית, ולא כסימן שאלה לגבי נכונות הדברים. דומה שלא בכדי לא הועלתה טענה כזו בכתב ההגנה.

26. בשונה מיתר הפרסומים שנדונו עד כה, הרי שהטענה לפיה המשתתפות בסיור לבשו "חולצות די חשופות" או שהן היו "חצי עירומות" אינה רק הבעת דעה, אלא גם אמירה עובדתית. אין חולק, כי תיאור עובדתי זה אינו נכון. הסיור נערך בתקופת החורף (ינואר), ומהצפייה בסרטון עולה כי כל משתתפיו היו לבושים היטב, כיאה לסיור הנערך בקור הירושלמי. אף הנתבעים אינם חולקים על כך. לטענת דניאל, הוא טעה כשכתב שהמשתתפות היו בלבוש חשוף, וחוסר הצניעות אליו התכוון הוא זה הנובע מכך שאחת המשתתפות בסיור לבשה חצאית אדומה.

27. האם מדובר בלשון הרע? השאלה אם יש בפרסום מסוים כדי לבזות אדם, להשפילו וכדומה היא נגזרת של הנסיבות, ושל הסביבה בה פועל אותו אדם. ישנם פרסומים שיסבו פגיעה לאדם פלוני, אך לא לאדם אחר. כך, למשל, פרסום לפיו אדם מסוים נסע בשבת עשוי להוות לשון הרע כאשר מדובר באדם שומר מצוות, אולם לא ייחשב לשון הרע כאשר הפרסום מתייחס לאדם חילוני. השאלה אם מדובר בלשון הרע נבחנת גם ביחס לקבוצת ההתייחסות של האדם שלגביו נעשה הפרסום, ולא רק ביחס לחברה כולה. כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון, "מידת הסובלנות, המאפינת משטר דמוקרטי, מחייבת פרישת הגנה גם על מי שנפגע על-ידי פירסום כזב בקרב המיגזר או החוג שבו מתנהלים חייו, ולאו דווקא בקרב החברה בכללותה" (ע"א 466/83 שאהה נ' דרדריאן, פ"ד לט(4) 737, 747 (1986); וראו, שנהר, עמ' 141-132). יתרה מזו, ישנה פסיקה שהכירה בקיומה של עוולת לשון הרע כאשר הפרסום נתפס כשלילי בקרב קבוצת הייחוס של הנפגע, גם כאשר יש מסר בעייתי בייחוס שליליות לפרסום, כגון כאשר נאמר לגבי אדם כי הוא הומוסקסואל (ראו למשל, ת"א (שלום ת"א) 20174/94 אמסלם נ' קליין (20.6.1995); ערעור על פסק הדין נדחה – ע"א (מחוזי ת"א) 1145/95 קליין נ' אמסלם (30.3.1997). וראו גם, ת"א (שלום ת"א) 165592/09 רוט נ' טיים אאוט ישראל בע"מ (16.1.2011); ת"א (שלום חי') 39777-12-11 הר שושן נ' קנזי, פסקה 23 (8.11.2015)).

28. בענייננו, הפרסומים לפיהם התובע מארגן סיורים בשכונת מאה שערים עם משתתפות ב"חולצות די חשופות" או "חצי עירומות" מהווים לשון הרע, ודאי בהתחשב בפורום בו הם פורסמו. מוקד העניין אינו הלבוש של המשתתפות בסיור בפני עצמו, אלא העובדה שנעשה שימוש בנתון עובדתי כביכול זה כדי לייחס לתובע התנהלות שנועדה להתריס ולפגוע באוכלוסיה הגרה בשכונה בה נעשה הסיור. אין מדובר רק בהאשמה של התובע בחוסר רגישות, אלא בטענה כי מדובר במהלך שנעשה באופן מכוון כדי להתסיס את תושבי השכונה החרדים. יתרה מזו, קבוצת הפייסבוק שבה פורסמו הדברים מאגדת בתוכה חברים אשר לפי השקפת עולמם מתייחסים באופן שלילי במיוחד להתנהלות מעין זו המיוחסת לתובע (ראו למשל, תיאור הקבוצה על ידי דניאל בסעיף 3 לכתב התביעה שכנגד). התובע היה חבר בקבוצה זו, עובדה המדגישה כי בקבוצת ההתייחסות של התובע היה להאשמה זו משקל משמעותי.

29. הנה כי כן, הפרסומים עולים כדי לשון הרע. עתה יש לבדוק האם מתקיימת איזו מההגנות הקבועות בחוק. הגנת "אמת הפרסום" הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע אינה מתקיימת, מן הטעם הפשוט שהדברים שנכתבו אינם אמת. נכונות הפרסום היא דרישה בלעדיה אין לתחולתה של הגנת "אמת הפרסום", ופרסום שאינו אמת לעולם לא ייהנה מהגנה זו (עניין דיין, פסקה 32 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). זאת, אלא אם כן המרכיב שאינו אמת נחשב ל"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (סעיף 14 לחוק). בענייננו, הטענה העובדתית העיקרית בפרסומים, כי המשתתפות בסיור היו בלבוש חשוף, אינה נכונה, ועל כך אין חולק. דניאל מאשר כי טעה בכך, ולטענתו חוסר הצניעות שהוא התכוון להתייחס אליו התבטא בכך שאחת המשתתפות לבשה חצאית אדומה. אולם, הגם שיש במקורות ההלכתיים דעות הקושרות בין צבע אדום לחוסר צניעות, ברי כי מדובר בשתי טענות שונות לחלוטין. הקורא הסביר הנחשף לטענה כי התובע ערך, במכוון ועל מנת ליצור פרובוקציה, סיור במאה שערים בהשתתפות נשים עם בגדים חשופים, לא יתייחס להאשמה זו באותו אופן בו הוא יתייחס לטענה כי אחת המשתתפות לבשה חצאית אדומה. ההבחנה בין שני המקרים ודאי שאינה בגדר "פרט לוואי".

30. גם הגנת תום הלב אינה מתקיימת בענייננו. בהתאם לסעיף 16(ב)(2) לחוק איסור לשון הרע, כאשר הפרסום אינו אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים כדי לבדוק זאת, חזקה שהפרסום לא נעשה בתום לב. בענייננו, הנתבעים היו יכולים לבדוק את העניין על נקלה, שכן הסרטון בו תועד הסיור שעליו יצא קצפם היה זמין לצפייה. הנתבעים פרסמו האשמות קשות נגד התובע, אשר יש להן פוטנציאל להשפיע על פרנסתו, ומן הראוי כי היו מקדישים מאמץ מינימאלי על מנת לוודא כי לכל הפחות הטענות העובדתיות שהם מעלים נכונות ביסודן. משעה שהנתבעים לא עשו זאת, הם אינם נהנים מהגנת תום הלב. בנסיבות העניין אין לומר גם כי מדובר בפגיעה של מה בכך, הנחשבת לזוטי דברים.

לאור האמור, אני סבור כי יש לקבל את התביעה בגין מרכיב זה של הפרסומים. בשונה מההתבטאויות האחרות, אשר חלקן מנוסחות בלשון בוטה ומשתלחת אולם ביסודן הן הבעת דעה, הרי שבהתבטאויות אלו ישנו מרכיב ברור של טענה עובדתית, אשר אינה נכונה. משעה שמצאנו שייחוס עובדה זו לתובע נחשב לשון הרע, ולא מתקיימות לגביו ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע, הרי שיש לקבל את התביעה בגינו.

הפיצוי

31. מן האמור עולה, כי מבין שלל הפרסומים שבגינם הוגשה התביעה יש להטיל על הנתבעים אחריות לפרסום אחד בלבד (ביחס לכל אחד מהנתבעים). התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממוני בעקבות הפרסום, ותביעתו היא לפיצוי ללא הוכחת נזק. בעניין זה יש להביא בחשבון לצד החומרה את העובדה שמדובר בפרסום עם פוטנציאל לפגוע בפרנסתו של התובע ואת העובדה שהפרסום נעשה בקרב קבוצה של כ-500 חברים, הרואים בעין שלילית במיוחד התנהלות כמו זו שיוחסה לתובע. לצד הקולה יש להביא בחשבון את העובדה שמדובר בפרסומים ברשת חברתית, הנתפסים כרציניים פחות, ואת העובדה שפרסומים אלו "נבלעו" במידה רבה בתוך רצף הפרסומים והביקורות שפורסמו בקבוצה בקשר לתובע (השוו, עניין מור, עמ' 682).

באיזון בין מכלול השיקולים מצאתי לחייב את כל אחד מהנתבעים בפיצוי בסך 7,500 ש"ח.

התביעה שכנגד – דניאל

32. לטענת דניאל, הוציא התובע את דיבתו רעה בשני פרסומים: האחד, כאשר בהתכתבות עם אדם אחר ברשת הפייסבוק, שהייתה חשופה לעיני כל, כינה התובע את דניאל "אידיוט קליני", תוך רמיזה לשם משפחתו ("עם שם המשפחה בהתאם"); ובפוסט אחר שפרסם בפייסבוק כינה אותו "הזבל הזה השקרן". לטענת התובע, אין מדובר בלשון הרע, ומכל מקום עומדת לו הגנת תום הלב.

33. בנסיבות העניין, סבורני כי הביטויים האמורים אינם נחשבים ללשון הרע, ולמצער מתקיימת לגביהם הגנת תום הלב. כינויו של דניאל "אידיוט קליני", תוך משחק מילים עם שם משפחתו (קלינק), הוא גידוף סר טעם, אולם אין לראות בו לשון הרע. הכינוי "זבל שקרן" עשוי היה להיחשב ללשון הרע, ככל שהיה עולה מהפרסום כי מדובר בטענה עובדתית לשקרים של התובע. אולם, בענייננו נראה כי מדובר בגידוף סתמי בעלמא, שאינו נחשב ללשון הרע (לעניין השאלה מתי הכינוי "שקרן" נחשב ללשון הרע, ראו ת"א (שלום ראשל"צ) 14403-08-16 ירדני נ' חנן, פסקה 23 (8.4.2018), וההפניות שם).

מכל מקום, גם אם נניח שמדובר בלשון הרע, הרי שעומדת לתובע הגנת תום הלב. בכתב ההגנה ובתצהירו הסביר התובע, כי הדברים נכתבו בתגובה לדברים קשים שכתב דניאל ביחס אליו ולבת זוגו, כאשר הוציא אותם מקבוצת הפייסבוק. לטענת התובע, כתב דניאל כי "רבקה הלכה לזין יחד עם חברה פרידלנד. די לחירבון וללכלוך", ובהמשך כינה את רבקה "רוסיה ליברלית אובססיבית בת זונה..." (ראו, סעיפים 6-5 לכתב ההגנה שכנגד). יוער, כי את המשפט האחרון כתב דניאל תוך הפניה לדברים שכתב קודם לכן, לפיהם ישנה קבוצה שהוא מכנה "בדרא"ל – בני זונות דוברי רוסית ליברליים אובססיביים". דניאל לא הכחיש כי כתב את הדברים. די בדברים שצוטטו על מנת לקבוע כי דניאל התבטא באופן פוגעני כלפי התובע ובת זוגו, וזה היה הרקע לדברים שכתב התובע בתגובה, אשר בגינם הוגשה התביעה שכנגד. על רקע זה, וגם אם התובע היה יכול להגיב בצורה מאופקת יותר, הרי שתגובתו אינה חורגת מהסביר. נוכח האמור, מתקיימות לדעתי הנסיבות הקבועות בסעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע, והפרסומים אינם חורגים מהסביר. לפיכך, מתקיימת הגנת תום הלב.

לאור מסקנה זו, אין צורך להידרש לטענת התובע ללשון הרע בביטוי אחר של דניאל, אשר מוכחשת על ידי דניאל.

יש לדחות אפוא את התביעה שכנגד שהגיש דניאל.

התביעה שכנגד – אינה

34. במסגרת התביעה שכנגד שהגישה אינה, נטען כי התובע ורבקה עוולו כלפיה בלשון הרע. התובע, בכך שכתב בהתייחס אליה כי היא "אישה חצופה בעלת תחת ערמומי שמנסה לסלף את דבריי", ורבקה בכך שכתבה לה, כי "עלייך לשטוף את הפה לעתים קרובות יותר. הוא מסריח". לטענת התובע ורבקה, אין מדובר בלשון הרע, ומכל מקום חלה לגבי הביטויים האמורים הגנת תום הלב. התובע מוסיף, כי המשפט הראשון כלל לא התייחס ישירות לאינה.

35. אשר לתביעה שכנגד נגד רבקה, דינה להידחות מכל וכל. בנסיבות העניין, המשפט האמור כלל אינו עולה כדי לשון הרע, ובוודאי שחלה לגביו הגנת תום הלב. המשפט שנכתב על ידי רבקה בא בתגובה לדברים שפרסמה אינה, בהם כתבה בין היתר כי לתובע אין זכות להתלונן על ההתקפות נגדו, "כמו בבדיחה, כאשר האישה מתלוננת לבעלה שבשוק כינו אותה בשם 'זונה' ועל כך בעלה יעץ לה לא להסתובב היכן שמכירים אותה". בהתחשב בכך, המענה של רבקה לפיו על אינה "לשטוף את הפה" כי "הוא מסריח" אינו נחשב כלל ללשון הרע, ומכל מקום מדובר בתגובה סבירה, הנכנסת לגדרו של סעיף 15(10) לחוק איסור לשון הרע ונהנית מהגנת תום הלב.

36. אשר לתביעה שכנגד נגד התובע, מדובר בדברים שכתב התובע בעמוד הפייסבוק שלו בתגובה לאינה. בתגובה כתב התובע כי "...כאן, בעמוד הפרטי שלי, אני יכול גם בהמשך ובקלות לשלוח לכיוון התחת, אפילו כל אישה חצופה בעלת תחת ערמומי, שמנסה קודם לסלף את דבריי, וכשתופסים אותה בשקר, מתחילה להיטפל ללקסיקון שלי, במקום התנצלות". לטענת התובע, הדברים אינם מתייחסים באופן מפורש לאינה. אולם, מההקשר ברור שהכוונה היא אליה, כך שיש לראות בדברים כמתייחסים אליה. עם זאת, אינה לא הוכיחה כי מדובר בלשון הרע.

המילים שבכתב התביעה שכנגד נטען כי הן מהוות לשון הרע הן "אישה חצופה בעלת תחת ערמומי שמנסה לסלף את דבריי" (סעיף 9 לכתב התביעה שכנגד), ולפיכך נתייחס רק אליהן. הטענות מתמקדות בשימוש בביטוי "תחת ערמומי", אשר לטענת אינה הוא ביטוי משפיל בעל קונוטציה מינית. התובע הגיש חוות דעת של מומחית לשפה הרוסית, לפיה הביטוי "תחת ערמומי" בהקשר זה הוא נטול קונוטציה מינית, אלא משמש לייחוס תכונות של ערמומיות, מניפולציה וכדומה, ולעתים אף נעשה בו שימוש בקונוטציה חיובית כמתאר מישהו ש"יודע לדאוג לעצמו". לפי חוות הדעת, ביטוי זה דומה למילה "תחמן" בעברית. אינה הגישה אף היא חוות דעת, בה נטען כי לביטוי עשויה להיות קונוטציה מינית, אולם גם בחוות דעת זו מאשרת המומחית כי קיים ביטוי כזה בסלנג ברוסית שמשמעותו ייחוס של חוסר אמינות, חוסר יושרה וכדומה. היינו, גם לפי חוות הדעת מטעם אינה, אין מדובר בביטוי בעל קונוטציה מינית מובהקת, אלא הדבר תלוי בהקשר בו מועלים הדברים. בענייננו, מההקשר ברור כי אין לביטוי משמעות מינית.

37. בהקשר בו נכתב המשפט האמור, נראה כי התובע אינו מאשים את אינה בחוסר יושר באופן כללי, אלא בכך שבמסגרת ההאשמות שהיא מעלה נגדו היא מסלפת את הדברים שהוא כותב. בהתחשב בכך, אני סבור כי אין מדובר כלל בלשון הרע, אלא בהבעת דעה המתובלת בכינויי גנאי בעלמא. מכל מקום, לאור העובדה שנכון לכתיבת הדברים היה התובע תחת מתקפה חריפה של אינה, לרבות האשמתו בכך שהוא פרובוקטור, אנטישמי וכדומה וטענה כי צריך לשלול לו את הרישיון, הרי שתגובה זו של התובע, גם אם הייתה יכולה להיות מעודנת יותר, חוסה גם תחת הגנת תום הלב.

התוצאה

38. מן האמור עולה, כי יש לקבל את התביעה העיקרית בחלקה, ולדחות את התביעות שכנגד.

כל אחד מהנתבעים ישלם לתובע סך של 7,500 ש"ח, בתוספת הוצאות בסך 2,500 ש"ח (סך הכול, ישלם כל אחד מהנתבעים 10,000 ש"ח). חיובים אלו הם נפרדים, ולא ביחד ולחוד.

בקביעת ההוצאות התחשבתי בכך שהתביעה התקבלה בחלקה בלבד, בדחיית התביעות שכנגד ובהיקף הדיון בתיק.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 60 יום.

ניתן היום, ט"ז אדר א' תשפ"ב, 17 פברואר 2022, בהעדר הצדדים.