1. ביום 3.6.20 בשעה 15:20 נרשמה לנאשם הודעת תשלום קנס. הנאשם ביקש להישפט וביום 1.9.20 הוגש כתב אישום נגדו.

לפי הנטען, הנאשם מפעיל חנות הממוקמת ברחוב אלנבי בתל אביב-יפו (להלן – "החנות" וגם – "העסק"). ביום 3.6.20 בשעה 14:58, כך כתב האישום, הפעיל הנאשם את החנות בטרם הגיש הצהרה בהתאם לתקנה 5(ב)(2א)(א)(1א) לתקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – הגבלת פעילות) התש"ף-2020 (להלן – "התקנות") . עוד נטען בכתב האישום, כי באותו מועד לא נמצאה בדלפק החנות מחיצה למניעת העברת רסס בין המוכר ללקוח, עבירה לפי תקנה 5(ב)(2א)(א)(4) לתקנות וכי לא סומנו במקום המיועד לתור לקופות הרושמות, מקומות לעמידת הלקוחות במרחק של שני מטרים זה מזה ולא הוצב בחנות שילוט לעניין שמירת מרחק של 2 מטר בין הלקוחות, עבירה לפי תקנה 5(ב)(2א)(א)(5א) לתקנות.

1. בתאריך 16.11.20 בישיבת ההקראה, כפר הנאשם בכתב האישום וטען שהוא ובן זוגו פתחו עסק לשוקולד ועם תחילת הסגר סגרו אותו. לדבריו, במועד בו ניתן הדו"ח עוד לא היו הנחיות וגם לא היה אף אחד בחנות. לטענת הנאשם, החנות היתה פתוחה בשביל איסוף דרך הדלת וכי בחנות היו רק הנאשם, בן זוגו, אדם נוסף אשר אחראי על הדיגיטל של החנות ובת הזוג שלו. ב"כ המאשימה טענה כי נראו בעסק שני לקוחות ללא מסכה וכי במועד העבירה כבר היה על הנאשם לעמוד בכל דרישות התקנות. התיק נקבע להוכחות.
2. ביום 14.3.21 נשמע דיון ההוכחות בפני.
3. מטעם המאשימה, העיד הפקח יעקב בוכבינדר (להלן – "הפקח") אשר ערך את הדו"ח (ת/1) שעל בסיסו נערכה הודעת תשלום הקנס, צילם את התמונות המצורפות לו ורשם את ה"נספח לקנס מנהלי" המצורף לת/1.
4. בחקירתו הראשית סיפר הפקח, כי במהלך עבודתו הבחין "בעסק שהיה פתוח ופעיל" וראה בו לקוחות, לרבות בחורה שהסתכלה על מדפי העסק (ע' 3, ש' 20 -21). לדבריו, הוא נכנס וביקש מבעל העסק לצאת. הפקח סיפר כי לא היה קיים בחזית העסק שילוט וכי לא היתה מחיצה בתוך העסק ולא סימון. לכן, הסביר לנאשם את מהות העבירה (ע' 3, ש' 22 – 23) קרי שהעסק לא עומד בתנאי התו הסגול (ע' 4, ש' 1 – 2). לטענתו, ובתגובה לדבריו, התפרץ לעברו הנאשם וחזר לחנות תוך טריקת הדלת (ע' 3, 24). עוד סיפר, כי בהמשך יצא הנאשם והסביר לו שהבחור שנראה בפנים עובד אצלו (ע' 4, ש' 1) אך סירב להזדהות מה שהביא לכך שהוזמנה למקום ניידת (ע' 4, ש' 2 – 3).

הפקח העיד כי הוא נכנס חופשי לחנות וכי הכל היה נראה פתוח. לדבריו, בזמן שהמתין לניידת הגיע אדם לחנות ולאחר שהנאשם שוחח עימו ליד הדלת, הוציא לו שקית (ע' 4, ש' 5 – 7).

עוד העיד הפקח, שבמהלך רישום הדו"ח הנאשם התנהג באגרסיביות, השפיל אותו, צעק עליו שהוא אפס וטען כי הוא פקח מתחזה (פרוטוקול, ע' 4, ש' 13 – 14). דברים אלה קיבלו אף הם ביטוי בת/1 לרבות במסמך הנושא את הכותרת "נספח לקנס מנהלי" המהווה חלק מת/1.

1. בחקירתו הנגדית שב וחזר הפקח על דבריו, כי הוא פתח את הדלת של החנות וכי לא היתה בעיה להיכנס וביקש מהנאשם לצאת משום שלא רצה לדבר ליד הלקוחות (ע' 4, ש' 24 – 27). לשאלת הנאשם, אם ראה מישהו נכנס לחנות השיב ש"לא נכנס אדם נוסף" אבל ציין שכאשר מישהו הגיע לדלת, הנאשם יצא אליו עם שקית (ע' 5, ש' 1 – 3). בנוסף ציין כי הנאשם סירב להזדהות וביקש לראות את תעודת הפקח שלו (ע' 5, ש' 4 – 16).
2. הנאשם העיד להגנתו וסיפר, כי הגיע לחנות לאחר הסגר הראשון והניח שניתן לעסק תו סגול אבל ציין ש"לא ידענו מה השלכותיו, לא השתמשנו בו, לא תלינו אותו, וגם לא פתחנו את העסק" (ע' 5, ש' 29 – 30). לדבריו, מדובר בחנות ששטחה 24 מ"ר ואם הוא מדליק אורות בצד אחד אז הם נדלקים גם בצד השני והחנות נראית פעילה (ע' 6, ש' 1 – 2). עוד סיפר, כי הוא הגיע לחנות עם השותף שלו וכי הם קבעו במקום עם מנהל הדיגיטל שלהם, מר ערן מרמר (להלן – "מר מרמר"). לדבריו, מר מרמר הגיע עם בת הזוג שלו (ע' 6, ש' 5 – 7). הנאשם סיפר כי בזמן שהותם בחנות, הוציאו לאנשים סחורה אשר הוזמנה מראש וכי "בשום שלב לא היתה רכישה בחנות עצמה" (ע' 6, ש' 13). הנאשם אישר כי הקופה היתה פעילה וכי אנשים שילמו על הזמנות אבל "החנות היתה סגורה" (ע' 6, ש' 16). לפיכך, וזו טענת הנאשם – "אם חנות סגורה לא חייב לתלות שילוט של עטיית מסיכה ולשים מחיצה" (ע' 6, ש' 16 – 17).

אציין, כי הנאשם אישר בעדותו, שהפקח הגיע ופתח את הדלת אך טען שנבלם מלהיכנס (ע' 6, ש' 20 – 21). לדבריו, הוא והפקח יצאו לדבר בחוץ אבל התפתח ביניהם ויכוח משום ש"באותה התקופה גם כסף לאוכל לא היה לי, אז 2000 ₪ זה מאד כואב... " (ע' 6, ש' 26 – 27). עוד טען, כי הראה לפקח קבלות לפיהן האדם שבפנים הינו עובד של החנות ולאחר ויכוח סביב נושא ההזדהות אשר כלל זימון של ניידת, הפקח הראה את התעודה שלו והוא מצידו הזדהה והדו"ח נרשם (ע' 7, ש' 1 – 7). כמו כן ובאשר לטענת הפקח כי הוא התבטא אליו כלפיו באופן לא ראוי טען, כי לאחר קבלת הדו"ח "גיליתי שהוספו לי מילים" (ע' 7, ש' 11).

1. בחקירתו הנגדית על ידי ב"כ המאשימה אישר הנאשם, כי דלת החנות היתה פתוחה ולא נעולה וכי האורות בחנות היו דלוקים (ע' 7, ש' 28 – 31) אך הבהיר, כי הם מנעו את הכניסה (ע' 10, ש' 16). עוד אישר, שלא ידע במועד העבירה מהן הוראות התו הסגול וכי תלה שלט על החלון בדבר עטיית מסכה נוכח דרישת הפקח (ע' 8, ש' 11). לשאלת ב"כ המאשימה, אם במקום למכור פרונטלית ללקוח עם מחיצה הוא יצא החוצה ונפגש בחוץ השיב "זה לא נכון, אני לא נפגשתי עם לקוח, שאלתי שם, נתתי הזמנה החוצה..." (ע' 8, ש' 17). משנשאל אם ביצע אינטראקציה עם אדם ללא מחיצה השיב "היתה מחיצה, הדלת היתה מחיצה ..." וטען "שזאת לא עבירה לתת ללקוח איסוף מחוץ לחנות" (ע' 8, ש' 29 – 31). עוד אמר, משנשאל אם היה למעשה בשני מגעים עם כל לקוח כך -"לא הייתי קורה לזה מגע, זה מגע של שתי שנית שאני שואל אותו מה שם ההזמנה ונכנס חזרה ומביא לו את זה חזרה" (ע' 10, ש' 19 – 20). יצוין, כי הנאשם גם נשאל בחקירתו הנגדית לגבי אנשים שהיו בחנות ללא מסיכות וטען כי "הם היו עובדים" (ע' 9, ש' 22 – 24).
2. מטעם ההגנה גם העיד מר מרמר. לדבריו, הוא משמש איש שיווק של העסק וכי היה בחנות במועד רישום הדו"ח לצורך פגישה עם הנאשם (ע' 11, ש' 1 – 4). בתמיכה, הציג קבלה מחודש יולי בגין שירותי שיווק בחודש יוני (נ/1). בעניין זה גם אמר, כי הוא עצמו ניסה לדבר עם הפקח ולהסביר שהוא עובד ולא לקוח (ע' 11, ש' 22 – 23).

עוד סיפר כי בחנות גם היתה בת זוגו קמילה אשר התלוותה אליו (ע' 11, ש' 6). לדברי העד במהלך שהותו בחנות ראה לקוחות שמגיעים ומוציאים להם את השוקולדים (11, ש' 17 – 18) ואמר שלא היה שלט אבל הנאשם הלך והדפיס שלט (ע' 11, ש' 23). בנוסף אישר כי הנאשם אמר לו בסמוך לאחר רישום הדו"ח שהפקח הכניס לו מילים לפה בדו"ח ושלקח זמן רב עד שהפקח הציג את התעודה שלו (ע' 11, ש' 26 – 28 וע' 12, ש' 1).

1. בחקירתו הנגדית אמר כי כאשר הגיע הדלת היתה נעולה ופתחו לו (ע' 12, ש' 4 – 5) ואישר כי הנאשם הוציא הזמנה ללקוח שהגיע לחנות והשקית נמסרה לו מחוץ לחנות (ע' 13, ש' 3).
2. ב"כ המאשימה בסיכומיו ביקש להרשיע את הנאשם וטען כי החנות היתה פתוחה ולכן הנאשם היה חייב להתקין מחיצה ולדאוג לסימונים כפי שהחוק דורש וזאת בכדי למזער את המגע בין המוכר (הנאשם) לבין הלקוח. עוד טען, כי הנאשם העביר את פעולת המכירה לעמדת הדלת במקום ליתן שירות בקופה ואף זאת ללא הקפדה על עטיית מסכה. בנוסף טען, כי אין משמעות לזהות האנשים אשר היו בחנות, שכן כל אחד יכול היה לשאת את הנגיף ומטרת החוק היתה למנוע מגע בין אדם לאדם ללא קשר לפעולת הרכישה עצמה. לסיום טען, כי מרגע שהחנות היתה פעילה, היתה חייבת לעמוד בתנאי התו הסגול.
3. הנאשם סיכם וטען כי לא היתה פעולת מכירה בשום שלב וכי הרכישות התבצעו באמצעות אתר האינטרנט והמסירה התבצעה מחוץ לחנות. בהקשר זה טען, כי כאשר מסר סחורה ללקוח מחוץ לחנות עטה מסיכה. עוד טען, כי החנות עצמה לא היתה פעילה ועל כן לא הוא לא היה מחויב בקיום הוראות התו הסגול, דהיינו בהצבת שלט בדבר עטיית מסיכה, התקנת מחיצה או סימון סימונים בתור לקופות ובדבר מרחק של 2 מטר.

דיון והכרעה

1. כתב האישום ייחס לנאשם עבירות לפי תקנות 5(ב)(2א)(א)(1א), 5(ב)(2א)(א)(4) ו- 5(ב)(2א)(א)(5א) לתקנות.
2. תחילה יאמר, כי אני מוצאת את עדותו של הפקח מהימנה, קוהרנטית והגיונית. אמירתו בעדותו כי הבחין בעסק שהיה "פתוח ופעיל" (ע' 3, ש' 20 ובחקירה נגדית, ע' 4, ש' 24) וכי נכנס חופשי "והכל היה נראה פתוח" (ע' 4, ש' 5 ) קיבלה ביטוי גם בת/1 אשר נערך בזמן אמת ובו נרשם – "דלת העסק היתה פתוחה ונכנסתי חופשי לעסק". בנוסף, אני מקבלת את עדותו כי לאחר שנכנס לחנות ביקש שבעל העסק ייצא אליו וכן את דבריו לפיהם הבחין שבמקום "לא היתה מחיצה ולא היה סימון" (ע' 3, ש' 23 – 24). אציין, כי גם אמירות אלה קיבלו ביטוי ברור בת/1 בו נרשם כי "אין מחיצה, אין סימון, אין שלטים לגבי חובת עטיית מסכה ושמירת מרחק".

ואמנם, נכון למועד ביצוע העבירה חייבו התקנות, התקנת מחיצה וסימון מקומות לעמידת לקוחות במרחק שני מטרים זה מזה במקום המיועד לקופות הרושמות.

1. תמיכה בדברים אלה מצאתי גם בעדות הנאשם שאישר בחקירה הנגדית, כי "הדלת היתה פתוחה, לא נעולה" וכי אורות החנות היו דלוקים (ע' 7, ש' 29 - 31). בנוסף, בחקירתו הראשית אמר שהחנות "נראית פעילה" (ע' 6, ש' 2). למעשה, משנשאל על ידי ב"כ המאשימה אם הוא מסכים שאפשר היה להניח שהחנות פתוחה ופעילה השיב "אני מסכים שאפשר להניח זאת" (ע' 8, ש' 4).
2. יתרה מזאת, אני גם מקבלת את עדות הפקח לפיה במהלך שהותו במקום, הגיע אדם לדלת העסק וכי הנאשם יצא אליו במהירות, דיבר איתו ולאחר שחזר לחנות הוציא לו שקית (ע' 4, ש' 6- 7). ואכן, לא רק שדברים אלה קיבלו ביטוי בת/1 בו ציין הפקח כי "במהלך רישום הדוח נראה לקוח נוסף ניגש לדלת" וכי הנאשם "הוציא לו הזמנה החוצה" אלא שגם הנאשם עצמו אישר בחקירתו הנגדית, כי באותו היום הגיעו לחנות לקוחות (ע' 9, ש' 2) וכי עם הגעתם לחנות, ניגש אליהם, שאל לשמם ונתן להם את הסחורה שהזמינו (ע' 8, ש' 17 – 19). הנאשם טען, אמנם, כי הרכישה לא נעשתה בתוך החנות וכי דלת החנות שימשה בגד מחיצה לצורך מסירת הסחורה (ע' 8, ש' 29 – 30) אך טענה זו אינה יכולה לסייע לו.
3. הנאשם, כפי שעלה מעדותו, ניסה להיאחז בטענה כי החנות היתה סגורה ועל כן לא היה מחויב לעמוד בהוראות התקנות בכל הקשור בתו הסגול (ע' 6, ש' 16 – 17 וגם בחקירה נגדית, ע' 8, ש' 12 – 13) . לדבריו, גם לא השתמש בתו הסגול ולא ידע כלל מה משמעותו ומהן הוראותיו (ע' 5, ש' 29 – 30; ובחקירה נגדית, ע' 8, ש' 8 - 9).

לפיכך, אין הנאשם יכול להסתתר מאחורי טענה לפיה דלת החנות שימשה כמחיצה בינו לבין הלקוח, שהרי לשיטתו החנות אינה פעילה כלל. כך, גם מתעורר אבסורד נוכח טענתו, כי התקנות אינן מחייבות התקנת מחיצה מחוץ לדלת החנות (ע' 8, ש' 18 – 19) בשים לב לטענתו, כי החנות היתה סגורה.

1. אני סבורה, כי דברים אלה מלמדים באופן ברור, כי הנאשם ידע היטב שהפעלת החנות וביצוע מכירה ללקוחות מחייבת התקנת מחיצה, כמו גם עמידה בדרישות נוספות. אלא שהוא נמנע מלקיים את הדרישות ובחר להעתיק את מקום ביצוע המכירה אל פתח החנות.

יודגש, הנאשם לא הכחיש את העובדה כי כאשר הגיעו לקוחות לפתח החנות, ניגש אליהם, שאל לשמם, נכנס חזרה לחנות ומסר להם את הסחורה שהוזמנה על ידם (ע' 10, ש' 19 – 20; ר' גם עדות מרמר ע' 11, ש' 17 – 18) אך ביקש לחסות תחת הטענה, כי מדובר במגע קצרצר עם הלקוחות ולא מגע של ממש עם לקוחות.

1. כפי שנכתב על ידי כב' השופט עמית בבג"ץ 2435/20 ידידיה לוונטהל נ' בנימין נתניהו ראש הממשלה (ניתן ביום 7.4.20) "לצורך התמודדות עם המציאות הקשה שנוצרה בעקבות מגפת הקורונה, ממשלת ישראל עשתה שימוש בסמכותה לפי סעיף 39 לחוק יסוד: הממשלה, והתקינה תקנות שעת חירום בשורה של נושאים שנועדו לצמצם את סכנת התפשטות הנגיף". ואמנם, בין היתר התקינה הממשלה ביום 21.3.20 את התקנות נשוא כתב האישום; תקנות אשר כל תכליתן במניעת התפשטות של נגיף הקורונה במהלך מפגשים בין מוכר ללקוח כמו גם בין לקוח אחד לאחר. לשם כך בדיוק נקבע, כי יש להתקין מחיצה המונעת העברת רסס ולסמן את המקום בו על הלקוחות להמתין בתור לקופה תוך שמירה על מרחק של 2 מטר זה מזה.

יצוין, כי התקנות גם נועדו למנוע התקהלות של לקוחות בפתח החנות בזמן המתנתם לקבלת סחורה, כפי שייתכן שאירע או עלול היה להתרחש בענייננו, נוכח החלטת הנאשם להעתיק את הפעילות לפתח החנות. ודי אם אפנה בעניין זה לתקנה 5(ב)(2א)(א)(5) אשר אינה מיוחסת לנאשם בכתב האישום, אך קובעת כי על מחזיק או מפעיל של חנות להקפיד על כך שלא תהיה התקהלות בכניסה למקום.

1. כאמור, הנאשם עצמו אישר כי החנות נראתה פתוחה, מוארת ופעילה (ע' 8, ש' 1 – 4). אמירה זו מתיישבת עם עדותו כי "הקופה כן היתה פעילה, כן היה בה כסף" משום ש"אנשים שילמו על ההזמנות שלהם" ועם אמירתו כי "בזמן השהייה שלנו שם הוצאנו לאנשים את הסחורה" (ע' 6, ש' 12 -16). אולם, אין היא מתיישבת כלל עם אמירת הנאשם כי "החנות היתה סגורה" (ע' 6, ש' 16) ועל כן לא היה מחויב לקיים את דרישות התו הסגול (ע' 8, ש' 12 – 13).
2. הנה כי כן, טענת הנאשם כי החנות היתה סגורה אינה מתיישבת כלל עם המציאות בשטח ועם המצג אשר נגלה לעיני הפקח. מהעדויות עלה, כי החנות היתה פעילה וכי עיקר פעילותה הועתקה לפתח החנות - לשם הגיעו הלקוחות, שם נערך המפגש בין הנאשם לבין הלקוחות, שם ניתן התשלום ושם סופקה הסחורה.
3. יתרה מזאת, אמנם הוכח בפני, כי שהותו של מר מרמר בחנות היתה בתוקף היותו עובד של העסק (ר' גם נ/1), אך הימצאות בת-זוגו בחנות משלימה את המצג לפיו מדובר בחנות פתוחה. בנוסף, מששמעתי כי בת זוגו של מר מרמר שהתה בחנות ללא מסיכה ו"טעמה שוקולדים" אזי אין היא שונה מכל לקוח אחר אשר יכול היה להיכנס לחנות.
4. לאור כל האמור לעיל אני קובעת, כי הוכח בפניי שהחנות של הנאשם היתה פתוחה במועד ביצוע העבירה וכי היא פעלה מבלי שיש בה מחיצה למניעת העברת רסס בין המוכר ללקוח כדרישת תקנה 5(ב)(2א)(א)(4) ומבלי שהיה בה סימון במקום המיועד לתור לקופות הרושמות ואף לא סימון מקומות לעמידת לקוחות במרחק של שני מטרים זה מזה כדרישת תקנה 5(ב)(2א)(א)(5א).
5. אציין, כי על פניו לא הוכח בפניי באופן ישיר, כי הנאשם הפעיל את העסק מבלי שהגיש לרשות המקומית הצהרה חתומה לפיה הוא עומד בתנאים המפורטים בפסקאות משנה (1) ו – (2) עד (6). זאת, מן הטעם שהפקח לא העיד ולא נשאל דבר אודות עניין זה. לכן, והגם שבת/1 נרשם על ידי הפקח כי הנאשם הפעיל את העסק בטרם הוגשה לעירייה הצהרה/התחייבות בדבר עמידה בתנאי התו הסגול, לא ברור לי כלל מכוח מה נרשם הדבר.

יחד עם זאת, וכפי שפירטתי לעיל, הנאשם בעדותו העיד, כי לא ידע מהן השלכותיו של התו הסגול, לא השתמש בו ולא ידע מהן הוראותיו. בדברים אלה אישר למעשה הנאשם, כי לא היה מודע כלל להוראות התו הסגול ולדרישות הקבועות בתקנות וכי ממילא לא פעל על פיהן. למעשה, לא רק שהנאשם לא טען, כי הגיש את ההצהרה בה היה מחויב מכוח התקנות אלא ההיפך – טען כי לא היה חייב לעמוד בתנאי התו הסגול כלל.

לכן, משקבעתי כי החנות היתה פתוחה ופעילה, הרי שהנאשם היה חייב לברר מהן דרישות התו הסגול ולפעול בהתאם להן ובכלל זה להגיש לרשות המקומית את הצהרתו בדבר עמידה בתנאי התו הסגול, אלא שהוא לא עשה כן.

1. לאור האמור, אני מרשיעה את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום: עבירות לפי תקנות 5(ב)(2א)(א)(1א), 5(ב)(2א)(א)(4) ו - 5(ב)(2א)(א)(5א) לתקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החגש – הגבלת פעילות) התש"ף-2020+ ביחד עם תקנה 6(7) לתקנות שעת חירום (נגיף הקורונה החדש – הגבלת פעילות) (תיקון מס' 7), התש"ף-2020.

הכרעת הדין תישלח לצדדים. המזכירות תקבע מועד לטיעונים לעונש.

ניתנה היום, י"ז ניסן תשפ"א, 30 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.