כללי

1. לפניי שני ערעורים מטעם הצדדים, שנדונו במאוחד, על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 20/20, 30/20 מיום 2.8.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אבידן רומנוב, עו"ד בנימין לבנטל, עו"ד דוד טורק; להלן- פסק הדין). בגדרו נדחו הערעורים מטעם הצדדים- עו"ד הרכבי (להלן- המערער) על הרשעתו וחומרת העונש ולשכת עורכי-הדין (להלן-המשיבה) על קולת העונש- על פסק-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב והמרכז (להלן- בית-הדין המחוזי), בתיק בד"מ 38/18, הכרעת-הדין מיום 19.9.2019 וגזר-הדין מיום 20.2.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד שושנה קוגלר, עו"ד דוד איזקסון ועו"ד אבי סלונים).

על הטענות, העובדות וההליכים

1. בתמצית העובדות- המערער רכש בנאמנות עבור המתלוננים, קרובי-משפחתו, במהלך השנים, נכסי מקרקעין. בשנת 2011 רכש בעבורם בית צמוד קרקע ביישוב ארסיף (להלן- הנכס) ועל-יסוד הסכם נאמנות אשר הקדימו חתימתו לרכישה], ביום 1.5.2001 (להלן- הסכם הנאמנות). לפי ההסכם, הזכויות בנכס נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על-שם המערער תוך התחייבות להעבירן על שם המתלוננים על-פי דרישתם. כן, התחייב המערער בהסכם שלא לבצע כל עסקה או פעולה בנכס ללא הסכמה מפורשת בכתב ומראש של המתלוננים. הזכויות נרשמו בלשכת רישום המקרקעין על שם המערער ללא ציון הנאמנות. בשנת 2007, העמיד המערער את הנכס כבטוחה להלוואה שנטל מגורם פרטי, ביחד עם שותף, לצורך רכישת מקרקעין ברומניה, באמצעות חברה רומנית שבבעלותם, וללא ידיעת, וממילא הסכמת, המתלוננים. כבטוחה להשבת ההלוואה, נרשמה משכנתה על הנכס לטובת המלווה. עם היוודע הדבר, ומשלא הושבה ההלוואה, פעלו המתלוננים לרישום הערת אזהרה. בנסיבות אלו, התגלע סכסוך בין המתלוננים לבין המלווה, בקשר לזכויות בנכס ובהקשר זה, הוגשו תביעות, בין היתר, נגד המערער לבית-משפט מחוזי מרכז. בית-משפט המחוזי קבע, בין היתר, והרלוונטי לענייננו, כי המערער הפר את הסכם הנאמנות. הערעורים שהוגשו על פסק-הדין- נדחו (ע"א 8506/15). בהמשך, נאלצו המתלוננים לפדות את המשכנתה על הנכס, תמורת סך של 36 מיליון ₪. לצד זאת, התקשרו המתלוננים עם המערער, ביום 5.2.2012, בהסכם להסדרת תשלום חובו בשל פרעון ההלוואה (להלן- הסכם הסדרת חוב), ובגדרו הצהיר והודה המערער כי הפר את חובת הנאמנות שלו ופעל ללא ידיעתם והסכמתם למשכון הנכס כבטוחה לחובותיו האישיים. לצורכי פשרה, הועמד חובו של המערער למתלוננים על סך של 2.5 מיליון דולר. יוער כי החוב לא סולק.
2. בית-הדין המחוזי, בהכרעת דינו, קיבל כראיה לכאורה את פסק-דינו של בית-משפט המחוזי, תוך מתן הזדמנות למערער להביא ראיות לסתור את ממצאיו ומסקנותיו של פסק הדין. לאחר שנשמעו ראיות הצדדים ובגדרם, העידו המתלונן והמערער, קבע בית-הדין כי המערער פעל בנכסי הנאמנות במעשה רמייה, תוך ניצול לרעה של מוסד הנאמנות והאמון שרחשו לו המתלוננים, ולמען רווחתו האישית בלבד. נפסק, כי "...פעולותיו בוצעו בהפרה מכוונת ומחושבת של חובותיו כנאמן וכעורך-דיין, תוך נטילת סיכונים אדירים ולא סבירים על חשבון המתלוננים, במטרה להצמיח לעצמו טובת הנאה". נקבע, כי יש במעשים אלו כדי לפגוע במתלוננים, כמו גם ביתר הצדדים שהיו מעורבים בעסקת המשכנתה, ובתדמית ציבור עורכי-הדין בכללותו. אשר על כן, הרשיע בית-הדין את המערער בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק ולפי סעיף 2 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק; איסור רכישת טובת הנאה על-ידי נאמן, לפי סעיף 11 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק; פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין (ריבוי עבירות), לפי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (ריבוי עבירות), לפי סעיף 63(3) לחוק.
3. בגזר-הדין, עמד בית-הדין על מעשיו של המערער, תכליותיו של הדין המשמעתי של לשכת עורכי-הדין והנחיצות להוקיע את המעשים. בנוסף, עמד בית-הדין על עקרונות מלאכת הענישה ברוח תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977. בהקשר זה, נקבע מתחם הענישה בגין מעשיו של המערער, בנסיבות ביצועם, תוך היקש לעבירות של שליחת יד בכספי לקוח, בין 5 שנות השעיה בפועל לבין השעיה לצמיתות. בשלב זה, הביא בית-הדין בחשבון את נסיבותיו האישיות הקשות של המערער וזקף לזכותו 40 שנות עיסוק בעריכת-דין, כעצמאי, וסבר, נוכח גילו המתקדם כי השעיה לתקופה ממושכת תביא לסיום דרכו המקצועית. עוד הובא בכלל השיקולים, המחיר אותו נאלץ המערער לשלם כתוצאה טבעית ממעשיו, בין היתר, בשל לקוחות שנטשו את משרדו. מאידך, לחובתו, עמדו תאוות הבצע שביסוד מעשיו, ללא חרטה או הבנת הפסול שבמעשיו והשלכותיהם על כלל המעורבים בפרשה ובפרט, פגיעתם הכלכלית במתלוננים. כמו כן, נקבע כי נוכח קלות ביצוע מעשים תוך הפרת נאמנות, במכוון ובהסתר, יש להחמיר בענישה לצורכי הרתעת הרבים. במצרף הדברים, קבע בית-הדין כי ראוי היה להרחיקו לצמיתות מלשכה, אולם, בשל נסיבותיו האישיות והמחיר שכבר שילם על מעשיו, יש להקל בדינו ולהעמידו על שמונה שנות השעיה בפועל, החל מיום 1.4.2020.
4. על פסק-דינו של בית-הדין המחוזי הגיש המערער ערעור והמשיבה הגישה ערעור על קולת העונש.
5. בית הדין הארצי, דן במאוחד בשני הערעורים, ובפסק-דינו, תחילה, דחה את טענתו המקדמית של המערער לביטול הקובלנה מחמת הגנה מן הצדק ובשל "זיהום" ההליך נוכח קרבה מיוחדת לכאורה בין המתלונן לבין יו"ר ועד מחוז תל-אביב בלשכת עורכי-הדין. נקבע, כי ועדת האתיקה ובית-הדין הנם שני מוסדות סוברניים הנפרדים זה מזה ואין בפני בית-הדין אלא את כתב-הקובלנה ועובדותיו. בנוסף, המערער לא השיג על ההחלטה להעמידו לדין משמעתי, מיד עם תחילת ההליכים בעניינו ועל-פי כללי המשפט המנהלי. מכל מקום, הוסיף וקבע בית-הדין, כי הטענה לא הועלתה לפני בית-הדין המחוזי ומכאן שאין להידרש לה.
6. לעניין ההרשעה- טענתו העיקרית של המערער כי רשאי היה לפעול בנכס כפי שפעל, חרף האמור בהסכם הנאמנות, על יסוד מנהגם של הצדדים במשך השנים, אף ללא ידיעת המתלוננים, וזאת על מנת להשיא רווחים משותפים מרכושם וזו תכליתו של מוסד הנאמנות. בהקשר זה, הוסיף כי רכש את המקרקעין ברומניה לטובת המתלוננים ובגדרי הנאמנות. בית-הדין הארצי דחה את טענותיו של המערער וקבע, ולאחר דיון מפורט, תוך ניתוח הראיות בתיק, משיקולי מדיניות משפטית ובהיבט הראייתי, ובתמצית, כי טענתו עומדת בסתירה מוחלטת לחומר הראיות בתיק, הן לעניין התנהלותם של הצדדים בעניין הנאמנות של המערער בנכסים שרכש לטובתם והן בהסכמים שנחתמו בין הצדדים, ובייחוד הסכם הנאמנות והסכם הסדרת חוב, והטעים כי הטענה חותרת תחת יסודותיו של מוסד הנאמנות. בית-הדין הארצי הוסיף וקבע כי ממצאיו של בית-המשפט המחוזי בתביעה האזרחית, אשר עמדו לביקורת בית-המשפט העליון, מהווים ראיה לכאורה בדין המשמעתי כאשר המערער לא השכיל להביא ראיות לסתור, ובכך יש כדי לחזק את הרשעתו. בית-הדין הארצי נדרש להתרשמות בית הדין המחוזי מעדות המערער וציין כי הסבריו לא היו משכנעים ומשכך, בצדק הורשע. בסיכומו של דבר, דחה בית-הדין הארצי את ערעורו של המערער על הרשעתו וקבע כי ממצאיו ומסקנותיו של בית-הדין המחוזי מקובלים עליו.
7. לעניין העונש- בית-הדין הארצי דחה את הערעורים מטעם הצדדים על קולת וחומרת העונש תוך שקבע כי המערער הורשע בעבירה החמורה ביותר בדין המשמעתי, בפגיעה ביחסי האמון שבין עורך דין ללקוחו שהנם מנשמת אפו של מקצוע עריכת-הדין ומשליכה על האמון שרוחש הציבור לעורכי –הדין. "...חוסר היכולת ליתן אמון בעורכי-הדין, לצורך יצירת נאמנויות יקעקע את היסודות עליהם ניצבים חיי מסחר וכלכלה תקינים, ויפגע פגיעה אנושה ביכולתם של הצדדים לעסקאות ליתן אמון בעורכי הדין המייצגים אותם". בתוך כך, אימץ את שיקוליו של בית-הדין המחוזי והדגיש את חומרת מעשיו של המערער אשר הפר את חובת נאמנותו למתלוננים, בכוונה תחילה, תוך נטילת סיכונים אדירים ולא סבירים, לתועלתו האישית. בית-הדין הוסיף וקבע כי מעשיו של המערער שקולים בחומרתם לשליחת יד בכספי לקוח, ואולי אף חמורות מהן, ויש להסיק ממדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלו על עניינו של המערער. משכך, נקבע כי ראוי להרחיק את המערער מהלשכה לתקופה ממושכת ואין עילה להתערב בגזר-דינו. בד בבד, נדחה ערעורה של המשיבה על העונש, מהטעם שאין תועלת בנסיבותיו הקונקרטיות של המערער, ובהתחשב בגילו בשובו לעבודה ומקץ תקופת השעיה ממושכת, בעונש של השעיה על תנאי.
8. על פסק-הדין, הוגש הערעור שלפניי מטעם המערער, לעניין ההרשעה ולעניין העונש. בסמוך, הגישה המשיבה ערעור מטעמה לעניין העונש בלבד, בגדרו עתרה להשית על המערער עונש מותנה. עם זאת, בדיון, חזרה בה מהערעור.
9. בהודעת הערעור, עתר המערער, להורות על ביטול פסק-הדין וזיכויו מכל העבירות בהן הורשע. בתמצית, המערער טען להגנה מן הצדק והדגיש כי עובדותיה נודעו רק לאחר סיום ההליכים בבית-הדין המחוזי ולפיכך, נטענו לראשונה בגדרי הערעור לפני בית-הדין הארצי. לגוף העניין- נטען כי ההרשעה איננה מבוססת ועומדת בסתירה לתכליותיו של מוסד הנאמנות, תוך שנפלו טעויות בממצאים העובדתיים ובמסקנות העולות מהם. לשיטתו, בית-המשפט המחוזי לא קבע כי המערער ביצע פעולות בנכס למען רווחתו האישית ולא יוחס פסול משפטי למעשיו. לטענתו, חתם על הסכם הסדרת חוב ממצוקה אישית קשה- לאחר פטירת שני הוריו, ותאונת דרכים שכתוצאה ממנה רעייתו נהרגה והוא נפצע קשה ונזקק לתשעה חודשי שיקום- כך, שלא ניתן לייחס משקל כלל להסכם ותוכנו. בד בבד, נטען, על-יסוד חומר הראיות בתיק, כי מעשי המערער שירתו את תכליתו של מוסד הנאמנות בהסתרת זהות המתלוננים מצדדי ג' וכי רכישת המקרקעין ברומניה בוצעה לטובת המתלוננים ובגדרי הנאמנות. לעניין העונש- השיג על חומרתו וטען שלא הובאו בחשבון, פרק הזמן הממושך שחלף מביצוע המעשים, לפני כ- 13 שנים, והגשת התלונה בשיהוי בחלוף שמונה שנים ממועד האירועים. זאת ועוד, נטען, כי יש להתחשב בפרסום התקשורתי של האירועים והשלכות הפרשה על פרנסתו, במרוצת השנים. כמו כן, יש להתחשב בטרגדיה האישית שעבר, במצבו הרפואי ובגילו כיום. לאור כל האמור, ובשים לב למעמדו החוקתי של חופש העיסוק, עתר המערער, לחלופין, להסתפק בתקופת השעיה עד למתן פסק הדין בערעור. יצוין, כי לצד הודעת הערעור, עוכב ביצוע פסק-הדין, עד להכרעה בערעור.
10. בד בבד, ביקש המערער להגיש ראיות נוספות, בערעור. הבקשה נדחתה. נקבע, כי בנסיבות בהן הבקשה לצירוף ראיה הוגשה לפני בית-הדין הארצי ונדחתה בהחלטה מנומקת, אשר נכללה בגדרי הערעור שלפניי, המתכונת הדיונית הראויה להשיג עליה היא בגדרו של הערעור ולא על דרך של בקשה לצירוף ראיה בהליך הערעור.
11. המשיבה, בעיקרי הטיעון, סמכה ידיה על פסק-דינו של בית-הדין הארצי וטענה, כי אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב בממצאי עובדה ומהימנות ולפיכך, אין עילה בדין להתערב בפסק-הדין. מעבר לכך, הודגש כי המערער מבקש להסתמך על אמרת אגב של בית-המשפט המחוזי אשר הטיל הוצאות על המערער בשל הדופי המוסרי שדבק במעשיו ומכל מקום, טענותיו לא הועלו לפני בית-הדין הארצי ומכאן שלא נדרש לבררן בגדרי הערעור בו עסקינן. לעניין הרשעתו, הדגישה המשיבה כי הסכם הנאמנות קובע כי יש לקבל הסכמה מראש ובכתב של המתלוננים לכל פעולה בנכס ומשזו לא ניתנה, די בכך היה כדי לבסס את הרשעתו בדין בביצוע פעולה החורגת מהסכם הנאמנות, בהיעדר הסכמה וידיעה של המתלוננים. טענותיו של המערער בקשר לנסיבות חתימת הסכם החזרת החוב, נשמעו ונדחו על-ידי בית-הדין. לעניין העונש- ביקשה להדגיש כי אילולא נסיבותיו האישית של המערער, היה בית-הדין המחוזי, כדבריו בפסק-הדין, מטיל עליו עונש של הרחקה לצמיתות. בהקשר זה, הובהר כי לחובת המערער עבר משמעתי בעבירה של הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח. לאור כל האמור, עתרה המשיבה לדחיית הערעור.
12. בדיון ביום 22.12.2020, חזר המערער על טענותיו בהודעת הערעור והוסיף כי מעשיו לא היו ראויים ונכונים, אך התבססו על התנהלותם של הצדדים במהלך השנים, בקשר לכל נכסי הנאמנות שרכש עבור המתלוננים. עוד ביקש להדגיש, כי לא פעל בנכס למען רווחתו האישית ולא נקבע כך בבית-המשפט המחוזי בהליך האזרחי. בהקשר זה, התבסס בית-הדין המחוזי בגדר הרשעת המערער, על יסוד התרשמותו מעדות המתלונן. עם זאת נטען כי גרסת המתלונן, בהליכי המשמעת, עומדת בסתירה לעדותו בהליך האזרחי ואיננה מתיישבת עם חומר הראיות בתיק. משכך, טען כי זה המקרה המצדיק התערבות ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. לטענתו, הסכם הסדרת החוב נחתם בהיותו שרוי במצוקה נפשית עקב פטירת הוריו ורעייתו, באותה העת, ובסמיכות ומשכך, לא ניתן היה לקבוע ממצא על פיו. לאור האמור עתר לביטול פסק-הדין ולזיכויו. לחלופין, ובשים לב לחלוף הזמן ותפקודו ללא רבב, עתר להקלה בעונשו.
13. המשיבה, בטיעוניה, לא עמדה על הערעור מטעמה והסכימה לדחייתו, תוך שסמכה ידיה על פסק-דינו של בית-הדין הארצי. עם זאת, עמדה על הרשעתו של המערער והדגישה כי בית-הדין המחוזי מצא לקבל את גרסת המתלונן וקבע כי המערער היה מחויב להקדים אישור מהמתלוננים לכל פעולה שביקש לבצע בנכס. המערער לא השכיל להניח ראיות שיש בהן לתמוך בגרסתו ולבסס התנהלות בנכסי הנאמנות ללא אישור מראש. טענותיו לגבי משקלו של הסכם הסדרת החוב נבחנו ונדחו, לאחר שבית-הדין קבע כי לא היה במצבו הנפשי של המערער, באותה עת, כדי להפחית מנכונות הצהרתו והתחייבותו, בהסכם. לסיכום, נטען, כי אין עילה בדין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-הדין המחוזי ואושרו על-ידי בית-הדין הארצי. לעניין העונש- נטען כי אלמלא נסיבותיו האישיות של המערער, היה מקום להטיל עליו עונש של הרחקה לצמיתות, ומשכך, חרף גילו המתקדם, אין מקום להקלה נוספת בעונשו. לפיכך, עתרה לדחיית הערעור, על כל חלקיו.
14. בתום הדיון, הובא התיק לעיוני, למתן פסק-הדין.

דיון והכרעה

1. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, ובחנתי את חומר הראיות שהונח לפני בית הדין, לא שוכנעתי כי קמה עילה מספקת להתערב בפסק-דינו של בית הדין הארצי, לעניין ההרשעה ולעניין העונש, ועל כן, דין הערעור, על שני חלקיו, להידחות.
2. בית המשפט המחוזי יושב כערכאת ערעור על פסקי-דינם של בתי הדין למשמעת של לשכת עורכי הדין, בהיותם הגוף המקצועי אשר הופקד, מכוח מומחיותם וסמכותם, על יישום נורמות האתיקה של עורכי הדין. משכך, ונפסק להלכה, כי הביקורת השיפוטית תנהג במידת ריסון רבה בהתערבותה בשיקול הדעת הרחב הנתון לבתי הדין למשמעת, מטעמים אלו, ובשים לב שהערעור מובא לפני בית המשפט ב"גלגול שלישי" על פסק-דינו של בית הדין המחוזי. ככלל, "...ראוי הוא שבתי הדין המשמעתיים הם שיסללו את שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין ויבהירו בפסיקתם את גבולותיו של שביל זה, ורק במקרים שבית-משפט זה יגיע למסקנה, שהיו חריגות בהתווייתם של גבולות אלה על ידי בתי הדין המשמעתיים, לחומרא או לקולא, יאמר את דברו" (על"ע 8/89 רמי יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר שבע, פ"ד כד(1) 706, 709 (1990); על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' עו"ד גדעון חיים (8.7.2007; להלן- עניין חיים); בר"ש 4660/12 עו"ד אברהם עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל (12.7.2012); בר"ש 8042/18 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, מחוז דרום (20.11.2018)). לצד זאת, "בבתי הדין המשמעתיים יושבים עורכי דין מנוסים, שכבוד המקצוע ואמון הציבור בו יקר להם- הוא הענף שעליו הם יושבים, הוא מקור פרנסתם, הוא מקור גאוותם המקצועית, הוא מקור כוחם ומעמדם. על כן ככלל יש לצאת מן ההנחה כי שקלו היטב, בשתי הערכאות, את הנושא שבדיון על כל היבטיו. אכן, הערעור בזכות בגלגול שלישי לבית משפט זה, שאף בעניינים פליליים בתחום המהותי (להבדיל ממעצרים וכדומה) אינו בנמצא, הוא רצון המחוקק, אך פשיטא שיש לשוות משקל נכבד לפסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, ולא כל שכן כששתי הערכאות התנבאו בסגנון אחד" (עניין חיים, פסקה ח')).
3. ככלל, בית-המשפט לא ייטה להתערב בקביעות ובמסקנות של בית-הדין למשמעת, בהכרעת הדין, בעניינים שבעובדה ובממצאי מהימנות, בדומה לדין הפלילי, למעט במקרים חריגים, בהם נתגלתה טעות מהותית היורדת לשורש העניין או כאשר המסכת העובדתית אשר נקבעה על ידו איננה מתקבלת על הדעת. הגיונו של כלל זה נעוץ ביתרונה האינהרנטי של הערכאה הדיונית המופקדת על מלאכת ההתרשמות מהעדים וממלוא חומר הראיות בתיק (על"ע 1970/06 עו"ד עדאל שואהנה נ' לשכת עורכי הדין (18.2.2008); רע"פ 7806/14 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (2.12.2014); ע"פ 6809/09 ויאצלב מליניקוב נ' מדינת ישראל (31.3.2011)). "כדי להצדיק התערבות ערכאת ערעור בקביעות מהימנות וממצאי עובדה שנקבעו על-פיהן בידי הערכאה הדיונית, צריך שהן תסטינה מן ההיגיון והשכל הישר במידה כה מהותית ובולטת, עד כדי ביטול העדיפות המוקנית לערכאה שהתרשמה התרשמות בלתי-אמצעית מן העדים" (ע"פ 6295/05 אלי וקנין נ' מדינת ישראל (25.01.2007)). זאת ועוד, "לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם" (ע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון, פד"י לד(4) 266, 270(1980)).
4. במקרה שלפניי, המערער מבקש להשיג על פסק-דינו של בית-הדין הארצי אשר קיבל את ממצאיו העובדתיים של בית-הדין המחוזי, שם נקבע, בין היתר, על יסוד התרשמות מעדותו של המתלונן, אמינותו ומהימנות גרסתו, כי המערער הפר את חובותיו כלפי המתלוננים, באשר הסכם הנאמנות ברור מלשונו ואינו נדרש לפרשנות. ודוקו. הפרת ההסכם, על פי לשונו, על ידי המערער איננה שנויה במחלוקת. טענת המערער, שחרף הסכם הנאמנות, פעל על-פי נוהג שהשתרש בין הצדדים, במרוצת השנים ובגדרו פעל בנכסי הנאמנות, ללא ידיעת המתלוננים, הגם שיש ללמוד לכאורה על הסכמתם, מהתנהגותם, שכן עשה זאת, לצורך השאת רווחים לטובתם, לא הוכחה. המערער לא העמיד ולו ראיה אחת שיש בה לתמוך בגרסתו. מנגד, גרסת המתלונן שנתמכה בראיות חיצוניות, לפיה לא ניתנה הסכמה לפעולות המערער בנכס, שנעשו ללא ידיעתם, התקבלה על ידי בית-הדין המחוזי אשר התרשם ממהימנותה, וקבע לפיה את הממצאים העובדתיים שנדרשו לצורך הכרעת הדין. בעניין זה, לא שוכנעתי כי יש ממש בטענת המערער שאין לקבל את גרסת המתלונן בשל הסתירות הנטענות, בעדותו, לפני בית-הדין ולפני בית-המשפט המחוזי בהליך האזרחי. כאמור, בית הדין הארצי ניתח את הראיות שהונחו לפני בית הדין המחוזי ולא מצא לדחות את גרסת המתלונן, מטעמים שפורטו בהרחבה בפסק דינו ואלה מקובלים עלי. בנסיבות אלה, לאחר עיון ובחינה נוספת, נחה דעתי כי לא נפל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-הדין המחוזי בעניין זה, משלא שוכנעתי כי יש בגרסת המתלונן סטייה מהותית ובולטת משורת ההיגיון והשכל הישר. מכאן, ובגדרי התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, אין עילה בדין להתערב בקביעותיו העובדתיות, לרבות מהתרשמותו הבלתי-אמצעית של בית-הדין המחוזי מעדותו של המתלונן ובצדק נמנע מכך בית-הדין הארצי. פסק-הדין מעוגן היטב בהיבט הראייתי ומנומק כהלכה.
5. זאת ועוד, אין בידי המערער להיבנות מהראיות הנוספות שביקש להגיש לבית-הדין הארצי על מנת לבסס טענה של הגנה מן הצדק ומכל הנימוקים שהובאו בפסק-הדין. ממילא אין בראיות אלו כדי לשנות מהרשעתו של המערער. משכך, לא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית-הדין הארצי שלא לקבל את הראיות הנוספות אשר הוגשו לראשונה בגדרי הערעור.
6. במכלול האמור, הרשעתו של המערער נטועה כדבעי בחומר הראיות בתיק ומבוססת, בין היתר, על התרשמותה של הערכאה הדיונית מעדויותיהם של המערער והמתלונן. גרסת המערער עומדת בניגוד להתחייבותו בהסכם הנאמנות, ללא כל ביסוס ראייתי, ולו לכאורי, כשמנגד עמדה גרסת המתלונן שזכתה לאמון בית-הדין. מכאן, שאין בגרסת המערער כדי לעורר ספק סביר בהרשעתו. אשר על כן, לא מצאתי כי נפל פגם בהרשעתו של המערער בפסק-הדין שיש בו כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
7. לעניין העונש- להלכה, בית-המשפט יטה שלא להתערב בגזר-הדין אלא במקרים של סטייה מהותית מתכלית הדין המשמעתי ומרף הענישה הראוי להגשמתן (על"ע 6215/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד שרה דוידויביץ (8.7.2010)). כידוע, הדין המשמעתי נועד בעיקרו להגן על כבודו ומעמדו של מקצוע עריכת הדין, "...על דמותה של המערכת המקצועית של עורכי הדין ועל האמינות שהיא אמורה להקרין כלפי הציבור הרחב וכלפי קהל הלקוחות הנזקק לה במיוחד" (שם, פסקה 10).
8. מהכלל אל הפרט. בית-הדין הארצי התייחס בפירוט לחומרת מעשיו של המערער וההשלכות הטמונות בהם על תדמיתם של עורכי-הדין ועבודתם, עד כדי פגיעה קשה במוסד הנאמנות ובחיי המסחר והכלכלה התקינים במדינת ישראל. והדברים ברורים. על המעשים מהסוג בהם הורשע המערער, ניתן להסיק גם ממדיניות הענישה הנוהגת בגין מעשים של שליחת יד בכספי לקוח, אשר דומות בחומרתן למעשיו של המערער ועליהם נאמר שהן בבחינת כריתת הגזע עליו בנוי מקצוע עריכת הדין, שכל כולו אמון הלקוחות (בר"ש 1008/15 עו"ד אורי נבו בן זינו נ' ועדת האתיקה המחוזית תל אביב (12.2.2015)).
9. מנעד הענישה בדין המשמעתי בגין מעשים של שליחת יד בכספי לקוח, וכפי שהיטיב להציג בית-הדין הארצי בפסק-דינו, נע מעונש השעיה בפועל לתקופות שונות ועד להרחקה לצמיתות מהלשכה, אשר נגזרה בעיקר במקרים של עבר משמעתי מכביד וחוסר יכולת מוחלט ליתן אמון בתפקודו של עורך-הדין. אכן, "... העבירה של שליחת יד בפיקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות. ... זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח - הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה" (על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' חיים, פסקה ט' (8.7.2007)).
10. לאחר עיון, בית-הדין הארצי שקל את כלל שיקולי הענישה הנדרשים לענייננו, לחומרה ולקולא, תוך מתן משקל משמעותי לנסיבותיו האישיות והטרגיות של המערער אשר הטו את הכף לטובת השעייתו לתקופה קצובה מלשכת עורכי-הדין. בכך התחשב בית-הדין הארצי בנסיבותיו האישיות של המערער למעלה משורת הדין, אשר, כידוע וככלל, בדין המשמעתי אלו נסוגות מפני כובד משקלו וחשיבותו של האינטרס הציבורי  )על"ע 3467/00 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895 (2002); על"ע 8280/05 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' שלם (7.12.2015)). מכל מקום, ולאחר שבחנתי את הפסיקה הרלוונטית, ונתתי דעתי לנסיבותיו האישיות של המערער ולנסיבות ביצוע העבירה, שוכנעתי, כי אין בעונשו כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה ותכליותיה, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.
11. אשר על כן, דין הערעור על גזר הדין, להידחות.
12. כללו של דבר, מכל הטעמים שהובאו לעיל, ערעור המערער, על שני חלקיו, נדחה. הערעור שהוגש על ידי המשיבה על גזר הדין, נדחה.

ניתן היום, ז' טבת תשפ"א, 22 דצמבר 2020, בהעדר הצדדים.