לשכת עוה"ד (ת"א) - באמצעות עו"ד י' רבינוביץ.

צביה דותן סטרנס - באמצעות עו"ד ג' פלנטר ועו"ד ר' רחמן.

בפניי שני ערעורים על פסק דינו של ביה"ד המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (אב"ד - עו"ד ע' מרינברג, חברי ביה"ד- עו"ד א' ביגר ועו"ד א' מורשתי) מיום 29.7.2020 בתיקים 5/20 ו-6/20.

ביה"ד הארצי קיבל את ערעור לשכת עורכי הדין לעניין קולת העונש שהוטל על צביה דותן-סטרנס (אשר תקרא להלן לשם הנוחות - "המשיבה") והעמיד את עונש ההשעיה בפועל על שלושים חודשים במקום שמונה-עשר, ומנגד קיבל את ערעור המשיבה לעניין חומרת העונש, בהיבט אחר, עת הורה על ביטול רכיב הקנס שהוטל עליה.

עב"י 9159-09-20 הוגש ביום 6.9.2020 על ידי לשכת עורכי הדין (להלן: "המערערת" או "הלשכה"). במסגרת ערעור זה מבקשת המערערת כי ביהמ"ש יוסיף ויחמיר את עונש המשיבה לכדי שש שנות השעיה בפועל, וכן יותיר את רכיב הקנס כפי שנקבע על ידי ביה"ד המשמעתי המחוזי. זאת מן הטעם שעונשה של המשיבה, כפי שנקבע בביה"ד הארצי, חורג מרמת הענישה המינימלית המתחייבת נוכח מעשיה.

עב"י 15127-11-20 הוגש ביום 5.11.2020 על ידי עורכת הדין הנקבלת (לעיל ולהלן: "המשיבה"). המשיבה טוענת שהיה מקום להסתפק בהרשעתה בעבירה של עיכוב כספי לקוח וכי לא היה מקום להרשיעה בעבירה של שליחת יד בכספי לקוח. לטענתה בין אם תתקבלנה טענותיה אלה ובין אם לאו, מכל מקום ראוי גם להקל בעונשה. לטענתה יש להסתפק בשמונה עשר חודשי השעיה כפי שנקבע בתחילה.

ביום 9.11.2020 הוריתי על איחוד הדיונים בשני הערעורים.

לא ניתן בהליכים קודמים עיכוב ביצוע ולפיכך החלה כבר תקופת ההשעיה של המשיבה ונכון לעת הזו היא כבר מושעית כ- 14 חודשים.

כפי שיובא להלן - מצאתי כי דין שני הערעורים להידחות.

העובדות הצריכות לענייננו:

1. על פי הקובלנה ייצגה המשיבה, במהלך שנת 2017 את בנה"ז אליאש - המתלוננים - בהסכם למכירת דירה שהייתה בבעלותם בגבעתיים. בהתאם להסכם המכר מיום 13.6.2017 היא קיבלה לידיה בנאמנות מהקונים סך של 50,000 ₪, עם הנחיות בדבר השקעת הכספים ובדבר שחרורם לידי המתלוננים, מיד עם המצאת אישורי מס שבח והעדר חובות עירייה לב"כ הקונים. בנוסף, ביום 22.8.2017 העבירו המתלוננים למשיבה סך של 40,000 ₪ לצורך תשלום מס שבח. בפועל, עמד החיוב במס על 33,077 ₪, ולפיכך היתרה בסך של 6,923 ₪, נשארה אף היא בידי המשיבה. ביום 19.3.2018 אישר ב"כ הקונים את קבלת המסמכים הנדרשים על פי הסכם המכר, והודיע למשיבה כי ניתן לשחרר את כספי הנאמנות לטובת המתלוננים. כספי הנאמנות וכן היתרה העודפת לא הושבו - חרף האמור, וחרף דרישות המתלוננים להשבתם (באמצעות בתם ובאמצעות עו"ד ג' רוגל). סך כולל של 56,923 ₪ נותר אפוא בידי המשיבה, לא נענו. פניות המערערת למשיבה -לא נענו אף הן.
2. בהמשך למתואר הואשמה המשיבה בארבעה אישומים; הראשון, אי העברת כספים ללקוח, עבירה לפי כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: "החוק"); השני, הפרת חובת הנאמנות ומסירות כלפי הלקוח, עבירה לפי סעיפים 54 ו-61(2) לחוק וכלל 2 לכללי האתיקה בצירוף סעיף 61(1) לחוק; השלישי, פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; הרביעי, התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק.

הכרעת ביה"ד המשמעתי המחוזי;

1. ביום 11.9.2019 הרשיע ביה"ד המשמעתי המחוזי את המשיבה על פי הודאתה, בכל העבירות שיוחסו לה בקובלנה. ביום 5.12.2019 נשמע עד אופי וטיעוני הצדדים לעונש. בין הצדדים נפלה מחלוקת. בעוד המשיבה טענה כי המעשים בהם הודתה והורשעה מהווים עבירה של עיכוב כספים, החזיקה המערערת בעמדה כי מדובר בעבירה של שליחת יד. לאחר שביה"ד ניתח את נסיבות המקרה, ובשים לב לכך שעבירה של שליחת יד היא יציר הפסיקה הנגזרת מעבירה של עיכוב כספי לקוח, נקבע כי מעשיה של המשיבה אכן עולים כדי עבירת שליחת יד. על המשיבה נגזרו שמונה-עשר חודשי השעיה בפועל מיום מתן גזר הדין וכן שמונה-עשר חודשי השעיה על תנאי לתקופה של שלוש שנים מתום ריצוי עונש ההשעיה בפועל, בתנאי שהמשיבה לא תבצע מעשים שעניינם עיכוב כספי פיקדונות או שליחת יד בהם - על פי כלל 40 לכללי הלשכה, בצירוף סעיף 61(2) או (3) לחוק. כן נגזרו עליה חודשיים השעיה על תנאי לתקופה של שלוש שנים החל ממועד גזר הדין, בתנאי שהמערערת לא תבצע עבירה של אי מתן מענה לתלונה בניגוד לכלל 5 לכללי הלשכה, בצירוף סעיף 61(3) לחוק. עוד הוטל עליה קנס בגובה 10,000 ₪ ופיצוי למתלוננים באותו שיעור.

פסק הדין של ביה"ד המשמעתי הארצי:

1. על פסק הדין של ביה"ד המחוזי הגישו שני הצדדים ערעורים. המשיבה טענה כי לא הוכח היסוד הנפשי הדרוש לצורך הרשעתה בעבירה של שליחת יד, וכתב הקובלנה לא כלל התייחסות המאפשרת להרשיעה בעבירה זו. הודגש כי הטענה האמורה הועלתה במסגרת הטיעונים לעונש ולאחר שהמשיבה הורשעה על פי הודאתה, כאמור. בנוסף, ערערה ביחס לחומרת העונש, בטענה כי זה מחמיר עמה באופן קיצוני ומשמעותו. נטען כי נוכח נסיבותיה האישיות, משמעותו למעשה הרחקתה לצמיתות מהלשכה. באשר לאותן נסיבות אישיות, עולה מגזר דינו של ביה"ד המחוזי, כי בעלה הסתבך בפלילים וריצה עונשי מאסר ותשלום פיצוי גבוה. נסיבות אלו אילצו את בני הזוג למכור את ביתם. בעל המשיבה, שעסק אף הוא בעריכת דין, הוצא מן הלשכה ואיבד פרנסתו. המשיבה נותרה מפרנסת יחידה. כתוצאה מהרשעת הבעל הוכתם שם המשפחה המשותף ונפגעה הפרקטיקה המקצועית של המשיבה. במקביל, היא חלתה בסרטן ועברה ניתוח בשנת 2011. בשנת 2017 שב הסרטן והיכה בה, והיא נדרשה לעוד ניתוח וכן לטיפול כימותרפי וביולוגי ואף צפויה לניתוח נוסף. כמו כן, אביה נפטר לאחר התמודדות עם מצב רפואי קשה ולאחר מכן הלך לעולמו במפתיע גם אחיה היחיד (ר' סעיפים 19-18 לגזר הדין). מנגד, המערערת דנן תמכה בהרשעת המשיבה בעבירה של שליחת יד בכספי לקוח. עם זאת, טענה כי העונש שהושת הוא נמוך באופן קיצוני. נטען כי עובדות המקרה, כמו ההרשעה - מעלות תמונה ברורה של שליחת יד בכספי לקוחות. המערערת טענה כי מתחם הענישה נע בין שש שנות השעיה לבין הוצאה לצמיתות משורות הלשכה. כאמור לעיל, בקשה לעיכוב ביצוע שהגישה המשיבה, לאחר שהעונש כבר נכנס לתוקפו, נדחתה (ר' סעיף 22 לפסק הדין).
2. ביה"ד הארצי הסביר כי עבירת שליחת יד אינה נזכרת בחוק או בכללי האתיקה כעבירה נפרדת העומדת בפני עצמה. מחוקק המשנה לא קבע בכללי האתיקה עבירה ספציפית של שליחת יד, אלא עבירה של עיכוב כספי פיקדון בלבד. המחוקק היה ער לחוסר האמור, ואכן במשך השנים הוגשו הצעות חוק, אך אלו לא קודמו עד כה. במצב הנוכחי, בהעדר אזכור מפורש, המענה מסופק על ידי הפסיקה, אשר קבעה כי שליחת יד היא עבירה הנגזרת מכלל 40 לכללי האתיקה וסעיף 61 לחוק (ר' הפניה לפס"ד של השופט דרורי בעמל"ע 33798-02-13, סעיף 27 לפסק הדין). הכללת שליחת היד במסגרת כלל 40 כעבירת עיכוב כספים, הפכה אותה לרחבה ביותר, באופן שהיא טומנת בחובה מגוון התנהגויות פסולות בדרגת חומרה משתנה. הרשעה בעבירה המגיעה לדרגה של שליחת יד אינה דבר של מה בכך. היא משליכה על יושר האדם, שמו הטוב ואמון הציבור בו. ביה"ד הארצי נדרש לשאלה אם קיימת חובה מצד הקובלת לציין במפורש, ברחל בתך הקטנה, את עבירת שליחת היד במסגרת הוראת החיקוק, או להשתמש במונחים שיבטאו בבירור את עניין שליחת היד במסגרת הפרק העובדתי שבכתב הקובלנה, אם לאו. בהעדר הנחיות מפורשות המתוות את הדרך בכתיבת כתב קובלנה, ביקש ביה"ד ללמוד גזירה שווה מהדין הנהוג בהגשת כתבי אישום בדין הפלילי, תוך הסתייגות מתחייבת נוכח ההבחנה בין המטריות המשפטיות. מבלי להאריך מקום בו ניתן לקצר ייאמר כי ביה"ד קבע לאחר ניתוח ההלכה (ר' עמ' 9-7 לפסק דינו) כי במבט צופה פני עתיד ומבחינת הרצוי, נכון להקפיד ולהרחיב את השימוש בנוהג לציין את עבירת שליחת היד במסגרת הוראות החיקוק המפורטות בכתב הקובלנה, בנוסף לעבירת עיכוב הכספים. עם זאת, העדר ציון מפורש של עבירת שליחת היד אין בו כדי להקים בסיס לטענות כנגד הרשעת המשיבה. מהעובדות שפורטו בכתב הקובלנה דנן, המתייחסות לעבירת עיכוב ניתן ללמוד גם על עבירת שליחת היד. נמצא כי המטרה של כתב הקובלנה ליתן בידי הנקבל ידיעה ברורה של ההאשמות בהן הואשם, הושגה כאן - גם ביחס לעבירה של שליחת יד.
3. ביה"ד הארצי העיר, "הרבה למעלה מן הצורך", כי ברור מפרוטוקול הדיון בביה"ד המשמעתי המחוזי, כי במסגרת הטיעונים לעונש נוכחו המשיבה ובא-כוחה שהמערערת טוענת לעבירה של שליחת יד. אם הופתעה המשיבה, היה מצופה ממנה לבקש לחזור בה מהודאתה מיד. מהימנעותה לפעול כן הוסק כי רק אכזבתה מגזר הדין הובילה אותה להעלות את הטענות האמורות במסגרת הערעור. בנסיבות אלו נדחה ערעור המשיבה ביחס לאופן ניסוח כתב הקובלנה וכאילו מחמת האמור חל היפוך בסדרי הדין עת בוצע סיווג המעשה לשליחת יד, רק בשלב גזר הדין. אי חזרת המשיבה מהודאתה - יש בה לדחות טענה לעיוות דין. כמו כן, יש לדחות את הטענה גם לגופה. ביה"ד הפנה לפסק דינו של ביהמ"ש העליון בפרשת בלום (על"ע 2443/04, ר' סעיף 50 לפס"ד) בו נקבע כי השאלה האם עסקינן בעבירה של שליחת יד מקומה במסגרת גזר הדין. בידי המשיבה הייתה פתוחה הדרך להוכיח את גלגולם של הפיקדונות ממועד הפקדתם בידיה ועד למועד השבתם למתלוננים, אך היא לא עשתה כן. לו הייתה פועלת בצורה זו - ניתן היה, אולי, להשתכנע כי לא ביצעה עבירה של שליחת יד. האפשרות להציג הוכחות לגבי נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש מוכר גם בחוק העונשין, סעיף 40 י.
4. לעניין עבירת שליחת היד, פרט ביה"ד את הנסיבות. עיכוב הכספים מקורו בשני סכומים שהועברו לידי המשיבה - 50,000 ₪ שנועדו להבטחת הסכם המכר ושאמורים היו להיות משוחררים לידי המתלוננים עם המצאת אישורי מס שבח והעדר חובות עירייה לידי ב"כ הקונים; 6,923 ₪ שנותרו בידי המשיבה כיתרה לאחר תשלום מס שבח, שכן המתלוננים העבירו לה סכום ביתר. את הסכום הראשון היה עליה להעביר למתלוננים ביום 19.3.2018. לגבי יתרת מס השבח לא ברור המועד, אך אין מחלוקת כי משניתן האישור לשחרור הסכום הראשון, היה מקום אף להעביר אותו. המשיבה הודתה כי התעלמה מכל פניות המתלוננים ובאי-כוחם, ואף מפניית ועדת האתיקה עובר להגשת הקובלנה. גם הגשת כתב הקובלנה, ביום 18.4.2019, לא הביאה אותה להשיב את הכספים למתלוננים, ואלו הושבו רק ביום 3.6.2019, ערב הדיון הראשון, ולאחר שבא-כוחה, עו"ד פלנטר, לקח על עצמו את ייצוגה. כספי הפיקדונות שוחררו כשנה ושלושה חודשים לאחר המועד בו היה על המשיבה להשיבם. בנסיבות אלו, בדין קבע ביה"ד המשמעתי המחוזי כי מעשי המשיבה עולים כדי עבירת שליחת יד. ניתן דגש לעובדה שהמשיבה בחרה שלא לספק (אף במענה לשאלת ביה"ד) - הסבר או ראיה לשאלת השימוש שנעשה, אם בכלל, בכספים עת שאלה היו בידיה. קיימת חשיבות למקום בו הוחזקו כספי הפיקדון, שכן לא הרי החזקתם בחשבון נאמנות נפרד, כהרי הפקדתם או העברתם לחשבון בנק פרטי של עורך הדין. הפסיקה מורה כי אם נמנע בעל דין מהצגת ראיה רלוונטית שבהישג ידו, ללא כל הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו. התחמקות המשיבה ממסירת גרסה והסבר אודות גורל כספי הפיקדון במשך התקופה הממושכת, והימנעותה מהצגת ראיות מהבנק, הגם שאלו מצויות בשליטתה, מדברים בעד עצמם. נוכח האמור דחה ביה"ד הארצי את הערעור לעניין סיווג העבירה כשליחת יד.
5. ביה"ד הארצי נפנה לערעורים על חומרת/קולת העונש; ביה"ד הרחיב באשר לחומרת העבירה של שליחת יד והאמור בפסיקה לגביה. מתחם הענישה הראוי הינו הרחקה לצמיתות מהלשכה, אלא אם מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות לסטות מנורמת ענישה זו. אף שלא בנקל תתערב ערכאת הערעור בחומרת העונש שהוטל בידי הערכאה הדיונית, נמצא כי המקרה דנן מצדיק זאת. אמנם מעשי המשיבה אינם נמנים בין המקרים החמורים ביותר על הקשת של שליחת יד. עם זאת, לא ניתן להקל בהם ראש. עסקינן בשליחת יד בסך של 56,923 ₪ לתקופה של כשנה ושלושה חודשים, ממתלוננים שהם ניצולי שואה בני כתשעים שנים (יבדל"א). העיכוב האמור יכול היה להביא לכך שהם לא יוכלו ליהנות מפרי כספם. במהלך אותה תקופה נמנעה המשיבה מלהתייחס לפניותיהם, ואף פניית ועדת האתיקה ובהמשך גם אף הגשת הקובלנה - לא הניעו אותה לפעולה. נקבע כי בנסיבות אלה - אין לראות את מעשיה ככישלון חד-פעמי, כי אם כמסכת כישלונות מתמשכת. מנגד, יש לזקוף לזכותה כי לקחה אחריות על מעשיה והודתה במיוחס לה בכתב הקובלנה. היא אף הביעה חרטה על מעשיה וצער רב. השבת הכספים לידי המתלוננים אינו נימוק כבד משקל לקולא, נוכח המועד בו נעשתה ההשבה ורק תחת אימת הדין. ניתן עם זאת משקל לנסיבותיה האישיות הקשות של המשיבה. מדובר בעורכת דין ותיקה, ללא עבר משמעתי, המשמשת כעורכת דין יחידה במשרד וכמפרנס יחיד לה ולבן זוגה. נוכח גילה, משמעותה של השעיה בפועל לתקופה ארוכה - עלולה להביא לסיום עבודתה במקצוע. לאור השוואה לפסקי דין שניתנו בנסיבות דומות (ר' סעיף 93 לפס"ד) נקבע כי עונש ההשעיה הראוי עומד על שלושים חודשים. הוער כי לו היה ביה"ד משמש כערכאה דיונית ייתכן והיה פוסק עונש חמור יותר, אך כערכאת ערעור הוא נמנע מלמצות את הדין עם המשיבה. ביה"ד התייחס גם באשר לרכיב הקנס והפיצויים שהוטלו על המשיבה ללא נימוק. ביה"ד לא מצא להתערב בשיעור הפיצויים למתלוננים נוכח הנזק ועוגמת הנפש שנגרמו להם. עם זאת, בעניין הקנס, נוכח המצב הכלכלי של המשיבה וצוק העיתים, כמו גם תקופת ההשעיה הארוכה שנגזרה עליה, נקבע כי יש להתחשב בה והקנס בוטל.

עב"י 9159-09-20- ערעור הלשכה:

1. המערערת לא משלימה עם פסה"ד של ביה"ד הארצי. לטענתה היה מקום להחמיר אף יותר את העונש וניתן משקל יתר לנסיבות האישיות של המשיבה. נטען כי הענישה שנקבעה יוצרת פער ביחס לענישה הנוהגת ומשדרת מסר פייסני, על אף שמדובר במעשה חמור. המערערת מתייחסת בטענותיה אל המשיבה כמי שנקטה ב"התנהלות בריונית של ממש בגדר אני ואפסי עוד" (ר' ס' 16 להודעת הערעור). נטען כי היא לא גילתה רגישות, אף שידעה שהמתלוננים בני תשעים וניצולי שואה. מדובר בסכום משמעותי והוא הושב באיחור של כשנה ושלושה חודשים. המערערת מדגישה כי עד היום לא ניתן הסבר אודות השימוש בכספים באותה תקופה. העובדה שמדובר בשני סכומים מלמדת על דפוס פעולה ולא מעידה חד פעמית. הכספים הוחזרו רק ערב הדיון ואף הגשת הקובלנה לא זרזה את המשיבה להשיבם. יתכן כי נוכח גיל המתלוננים, הם לא היו זוכים לראות את כספם לולא הוגשה הקובלנה. המערערת הפנתה לפסיקה בה הועמד העונש על מספר שנות השעיה (ר' בעיקר ס' 31-25 להודעת הערעור). המערערת טענה כי בהתאם לפסיקה ראוי להעמיד את העונש על שש שנות השעיה. נטען עוד כי לא היה מקום לבטל את רכיב הקנס.

עב"י 15127-11-20- ערעור המשיבה:

1. המשיבה מנגד טענה שלא היה מקום להחמרת העונש שהושת עליה ובנוסף חזרה על הטענות שהעלתה בפני ביה"ד הארצי, לפיהן לא היה מקום להרשיע אותה בשליחת יד, אלא בעיכוב כספים בלבד. המשיבה שבה וטענה כי רק בשלב גזר הדין הבינה כי היא הורשעה בשליחת יד והדבר הוביל להיפוך סדרי דין שפגע בתקינות ההליך, שכן בשלב זה לא נשמעו עדים. יצוין עם זאת, כי גם במסגרת הערעור דנן, שבה המשיבה ומבהירה כי אין היא חולקת על העובדות כפי שהן מתוארות בכתב הקובלנה ואשר בהן הודתה. בהמשך לקו טיעון זה, היא טוענת כי ביה"ד הארצי הסתמך על קביעות עובדתיות, אשר לא הופיעו בכתב הקובלנה וגם לא הוכחו (בהקשר זה נטען כי אין ראיה שהיא לא דיווחה למתלוננים אודות הכסף אשר ברשותה; ביה"ד הארצי שיער שהיה ערבוב של הכספים עם כספיה; לא היו ראיות באשר לחשבון בו היו הכספים מצויים בשנתיים האחרונות). לטענתה, לא הוכחו היסודות הנדרשים (הן העובדתי והן הנפשי) להרשעה בעבירה של שליחת יד והיא גם לא הואשמה בכך באופן מפורש. המשיבה טוענת כי היא הייתה בקשר כל הזמן עם המתלוננים ולא התעלמה מהם. היא שיתפה את בתי הדין במשברים הקשים שפקדו אותה באותה עת ואשר עמדו ברקע ביצוע המעשים. נטען כי אי השבת הכספים לא נבעה מכוונת מרמה או רצון לעשות בהם שימוש אישי, אלא מפיזור נפש כחלק מהמערבולת אליה נקלעה. המשיבה מדגישה את החשיבות לפרט את כתב הקובלנה באופן ברור ומפורט ובהקשר זה היא מסתמכת על הנחיית פרקליט המדינה מס' 3.1 שכותרתה "הכנה וניסוח כתב אישום". נטען כי נדרשת זהירות כפולה כאשר מדובר בעבירה מסוג שליחת יד שהיא יציר הפסיקה. המשיבה טוענת כי לא יכלה לדעת שמתכוונים להאשימה בכך ולא בעיכוב כספים. לא היה מקום להרשיעה בשליחת יד לא רק מחמת העדר הוכחת היסוד הנפשי והעובדתי, ולא רק מחמת אופן הניסוח של הקובלנה והעובדה שההתנהלות גרמה להיפוך בסדרי הדין (כלומר שסיווג העבירה היה בשלב גזר הדין), אלא גם מאחר ויש לאמץ פרשנות מקלה עם נאשם עת קיימים שני פירושים אפשריים. המשיבה ביקשה להסתפק בחודשי ההשעיה שריצתה עד כה או לחלופין להעמידם על 18 חודשים בהתאמה לגזר הדין בביה"ד המחוזי. לטענתה אפילו אם יידחה ערעורה בראשו האחר, יש מקום לאמירה כי ביה"ד הארצי החמיר עמה יתר על המידה. המשיבה הפנתה לאותן נסיבות אישיות, משפחתיות ורפואיות אליהן התייחסו בתי הדין. מבלי למעט מכלל הנסיבות, יצוין כי גילה כבת 67, היא החלה לפעול בלשכה בשנת 1979 ועברה נקי. המשיבה פרטה את הטיפולים הרפואיים הקשים שעברה ואת ההרשעה של בעלה בשנת 2014. הבעל נדון ל-18 חודשי מאסר ולאחר שחרורו הורשע בתיק פלילי נוסף והוטלו עליו שישה חודשי עבודות שירות. בעלה הורחק מהלשכה ונכון לעת הזו אינו תורם דבר לפרנסת המשפחה. לבני הזוג לא היו שותפים עסקיים, אך בין משרדיהם הייתה הפרדה מלאה. מכל מקום, לנוכח ההסתבכות הכלכלית הם נאלצו למכור את ביתם והמשיבה גם העתיקה את משרדה למשרד בו הוצאות השכירות נמוכות יותר. המשיבה ציינה כי למרות הסחרור אליו נקלעה, היא כשלה מלפנות לקבל עזרה מגורם חיצוני ושדרה "עסקים כרגיל", אף שהמציאות הייתה שונה. בנוסף, בשנתיים האחרונות נפטרו אביה, אחיה ולאחרונה אף אמה. בשים לב לגילה, תקופת ההשעיה עשויה להנחית מכת מוות על המשך עבודתה במקצוע. לטענתה לא ניתן משקל מספק לכך שהכספים הושבו במלואם בתוספת ריבית והצמדה. ביה"ד הארצי חרג מהכלל לפיו ערכאת הערעור לא ממצה את הדין.

הכרעה

1. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בהרחבה, אני סבורה שיש מקום לדחות את שני הערעורים;
2. יתכן והיה מקום לנסח את כתב הקובלנה בצורה ברורה יותר. עם זאת, איני מקבלת את הטענה שהיה מקום להסתפק בנסיבות העניין בהרשעה בעיכוב כספים, להבדיל משליחת יד. אף אם אתעלם מגובה הסכום בו החזיקה המשיבה, לא ניתן להתעלם מתקופת הזמן הממושכת בה הוחזק אותו סכום על ידה, על אף פניות מטעם המתלוננים (לרבות באמצעות בא כוחם, עו"ד רוגל). מקובלת עליי עמדת ביה"ד הארצי, כי אם סבורה המשיבה שנסיבות המקרה מצדיקות רק הרשעה בעיכוב כספים, היה מצופה כי בתגובה להצעות ביה"ד היא תפרט מידע ו/או תביא ראיות באשר למקום הכספים והעשייה בהם במשך כל אותו פרק זמן. אין יסוד לטענה כי נפגעו זכויותיה הדיוניות, מקום בו בתי הדין אפשרו לה להביא את אותן הראיות. לא הייתה מניעה כי בשלב הטיעונים לעונש ובטרם גזר הדין - תשטח המשיבה את כל הדרוש לכך.
3. המשיבה טענה כי היא לא התעלמה מהפניות של המתלוננים ואף עמדה איתם בקשר באשר לכספים שבידיה. חרף זאת - אין היא חולקת על כך שהכספים לא הוחזרו. דברים אלה מדגישים את העובדה שלא דובר בכספים נזילים אשר נשמרו בחשבון נפרד. מתוך הטענה בדבר הקשר עם המתלוננים והיות המשיבה מודעת לכך שכספיהם בידיה - עולה למעשה כי נעשה בכספים שימוש. אם לא תאמר כן - מדוע לא החזירה אפוא המשיבה את הכספים?!. המשיבה לא סיפקה הסבר וניסיונותיה לטעון מחד גיסא לקשר עם המתלוננים ומאידך גיסא לבלבול או סחרור שמנעו ממנה לפעול להעברת הכספים - אינם משכנעים. כפי שאמר ב"כ המערערת בטיעונו - ככל שהכספים היו בחשבון נפרד ונשמרו עבור המתלוננים, מדוע לא ליתן הוראה לבנק להעבירם?! המידע באשר לעשייה בכספים במשך יותר משנה, מצוי בידי המשיבה והיה מצופה ממנה לטעון לדברים כהווייתם ובמידת הצורך לתמוך אותם באופן משכנע.
4. כפי שציין ביה"ד הארצי, העלאת הטענה בגדר הערעור אליו - נראה כי יסודה בחוסר שביעות רצון המשיבה מגזר הדין שהוטל עליה. להתרשמותי, המשיבה הייתה מודעת, לחומרת המעשים המיוחסים לה - ולו לאור התיאור העובדתי שבכתב הקובלנה. יתכן כי מטעם זה גם לא הסתייע הסדר כולל אלא רק הודאה בעובדות כתב הקובלנה. מכל מקום, כפי שנאמר בביה"ד הארצי ואושר גם בדיון בפניי, בשום שלב לא ביקשה המשיבה לחזור בה מההודאה ולנהל את התיק מתחילה. איני סבורה שיש בידיה ראיות באמצעותן הייתה יכולה לשכנע שדי בהרשעה בעיכוב כספים (כגון - החזקה בכספים בכל התקופה בחשבון בנק נפרד, או קיום מחלוקת ממשית עם המתלוננים באשר לזכות בכסף).
5. כפי שציין ביה"ד המחוזי, הסקאלה אשר על גביה נקבעת הנקודה בה מעשה עובר את החומרה של עיכוב כספים ומגיע לכדי שליחת יד, כוללת את - משך הזמן בו לא הושבו הכספים, העשייה בכספים באותה תקופה עצמה, הסיבה לאי השבתם, התחשבנות הקיימת בין הצדדים במקרה המתאים, מקום החזקת הכספים ונסיבות כלליות נוספות של המקרה (בהקשר זה ר' במיוחד האמור בס' 40 לגזה"ד של ביה"ד המחוזי). המשיבה מטעמיה לא העלתה טענות ביחס לאלמנטים אלה וממילא לא הוכיחה אותן. לא מדובר בכשל דיוני אלא בבחירה מודעת שלה. כאמור, אפילו אם נפלה שגגה כלשהי מצד המשיבה, היא הייתה יכולה לנסות לפעול לביטול ההודאה והשבת ההליך לראשיתו, אך גם זאת היא לא עשתה.
6. מקום בו מדובר בהחזקת סכום כספי לא מבוטל, לפרק זמן של כשנה ושלושה חודשים וכאשר על אף פניות של המתלוננים הסכום לא מושב, לא הועלתה כלפי המתלוננים טענה בדבר קיום חוב נגדי ולא הובאו הסברים באשר לגורם להתנהגות זו והעשייה בכספים - איני מוצאת שנפלה שגגה עת הורשעה המשיבה בעבירות בהן הורשעה. אעיר - כי במקרים רבים בפסיקה, תהא הרשעה בעיכוב כספים, במקום בו מעלה עורך הדין טענה בדבר קיום חוב כספי נגדי, או טענה ממשית אחרת, אשר מצדיקה לטעמו הותרת הכספים בידיו. במסגרת ההליך במקרה זה, החל מביה"ד המחוזי, דרך ביה"ד הארצי, ועד לבית המשפט המחוזי - לא עלתה טענה דומה מצד המשיבה.
7. ומכאן לטענות הצדדים באשר לעונש;
8. מקובלת עליי עמדת המערערת כי ככלל עת מורשע עורך דין בעבירה של שליחת יד, הרי שמדובר במעשה חמור הפוגע באמון הציבור בקהל עורכי הדין. ככלל מתחם הענישה ראוי כי יעמוד על מספר שנות השעיה עד להרחקה לצמיתות מהלשכה. לפיכך, לו דובר בערכאה ראשונה, אכן ייתכן והיה מקום לענישה מחמירה יותר. עם זאת, במקרה דנן ההקלה עם המשיבה יסודה בצבר של נסיבות אישיות קשות במיוחד וכן בעובדה שמדובר במי שנמצאת בגיל הפרישה ובכל שנות עבודתה כעורכת דין עד כה (כארבעה עשורים) לא מעדה. גם אם יש ממש בכך שמדובר בשני סכומים נפרדים אשר לא הוחזרו חרף פניות חוזרות ונשנות, באופן המאפשר להסתכל על המקרה כמספר אירועים נפרדים - הרי בסופו של יום, במבט על, עסקינן באירוע אחד. אירוע מסוים, מול אותם המתלוננים ועל רקע אותה מצוקה אליה נקלעה המשיבה. אף אם הכספים הוחזרו באיחור, הרי שבסופו של יום נטלה המשיבה אחריות למעשיה והמתלוננים לא נפגעו. בנסיבות אלה ובהתחשב בכלל שציין אף ביה"ד הארצי, לפיו ערכאת ערעור אינה ממצה את הדין - איני סבורה כי מדובר בסטייה כה ניכרת מהמתחם הראוי, באופן המצדיק התערבות של ערכאת ערעור שנייה.
9. גם לאחר שעיינתי בפסיקה אליה הפנו שני הצדדים (בהקשר זה ר' בעיקר פסיקה שהובאה על ידי המערערת החל מס' 26 להודעת הערעור ומנגד - טבלה של פסיקה אחרת שהגישה המשיבה במהלך הדיון) - לא ראיתי להגיע למסקנה שונה. לעולם יש לבחון כל מקרה לגופו - לא דומה מקרה בו מדובר על שליחת יד במאות אלפי שקלים, למקרה דנן; לא דומה מקרה בו בסופו של יום לא הוחזרו הכספים, למקרה דנן; לא דומה מקרה בו לא נטל מי שמעד אחריות למעשיו, למקרה דנן (גם אם הדבר היה באיחור); לא דומה מקרה בו קיים עבר משמעתי קודם, למקרה דנן ולעולם יש לבחון את הנסיבות הספציפיות של העומד לדין. אף אם יתכן שביחס למתחם הענישה, ניתן היה לגזור את הדין במיקום שונה, איני סבורה כאמור לעיל כי מדובר בחריגה המצדיקה התערבותי, בגדר ערעור זה.
10. המערערת לא חזרה בעת הדיון בערעור לסוגיית הקנס ונראה כי למעשה חזרה בה מהערעור על כך. מכל מקום, אציין למען הזהירות כי אף בסוגיה זו לא נמצא מקום להתערב.

סופם של הדברים הוא אפוא, כי שני הערעור נדחים ופסק הדין של ביה"ד הארצי יעמוד על כנו.

פסק הדין יומצא לצדדים.

ניתן היום, י"א אדר תשפ"א, 23 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.