1. לפניי תביעה בסכום של 30,000 ₪ בגין פגיעה לכאורה בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 (להלן: "החוק") בשל הצבת מצלמות במסדרון של בניין משרדים ועשיית שימוש בהן לצרכי מעקב אחר התובע ואיסוף מידע אודותיו, שישמש כראיה בהליך משפטי.

2. התובע הינו עו"ד, ששכר משרד בבניין משרדים בקריית ביאליק, כאשר הנתבעת הינה מנהלת האחזקה בבניין זה.

לטענת התובע, הנתבעת עקבה ובלשה אחריו במצלמות האבטחה שהיו מוצבות במסדרון בפתח של משרדו באופן הפוגע בפרטיותו.

3. בין הצדדים התנהל הליך משפטי קודם (תא"מ (קריות) 17699-07-17) עקב כך שהתובע הציב שלט פרסום על גבי הקיר החיצוני של בניין המשרדים על אף סירוב הוועד.

הלה תבע את הנתבעת ואת ועד הבניין בגין ההוצאות שנגרמו לו בשל הצבת השלט וכן בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות בשל הצבת מצלמות בשירותים.

תביעתו הנ"ל נדחתה, אך כב' הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם החליטה במסגרת פסה"ד מיום 23.8.20 לחייבו בשכ"ט עו"ד בלבד אך לא בהוצאות לטובתה של הנתבעת בנימוק ש"הנתבעת השתמש במצלמות שהותקנו בשטח הציבורי על מנת לעקוב אחר התובע לצורך איסוף מידע שישמש לטובתה בהליך זה, מתי מגיע התובע לעבודה. התנהלות זו אינה תקינה ובשל כך איני מוצאת מקום לפסוק לטובתה הוצאות משפט".

4. עקב כך, הוגש כתב התביעה בהליך זה, היות שאירוע המעקב על ידי הנתבעת לא נכלל בכתב תביעתו הקודם. התובע מבקש פיצוי כספי בלא הוכחת נזק מכוח סעיף 29א(ב)(1) לחוק בשל פגיעה בפרטיות מכוח סעיפים 1, 2 ו-4 לחוק.

5. מנגד, טוענת הנתבעת, כי מטרת הצבת המצלמות בפרוזדור, שאורכו כ-200 מטר ובו נמצאים כ-50 משרדים, היא לשמירת רכוש בעלי העסקים ולמניעת פריצות למשרדים.

כמו כן, צפייה בזמני ההגעה של התובע לבניין אינו עולה כדי מעקב לא חוקי אחריו ופגיעה בפרטיותו. מדובר היה בצפייה במצלמות מספר בודד של פעמים על מנת לקבל תמונה ברורה של תדירות הגעתו לבניין לצורך שימוש בכך כראיה בהליך משפטי שהתנהל בין הצדדים. לא מדובר בעוולה מכוח החוק אלא לכל היותר בזוטי דברים שאינם מקנים סעד לפיצוי.

הנתבעת מוסיפה, כי התובע לא המציא בדל ראיה בדבר ניסיון להשפיל אותו או לבזות אותו, ובנסיבות העניין מדובר בפגיעה קלה שאין בה ממש שאינה מקנה עילת תביעה כאמור בסעיף 6 לחוק.

דיון והכרעה

6. ביום 18.5.21 התקיים דיון במסגרתו העידו התובע והנתבעת.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בחנתי את חומר הראיות ושמעתי את עדויות בעלי הדין, סבורני כי דין התביעה להידחות, והכל כמפורט לקמן.

7. ראשית, התובע מבקש להסתמך על הוראות סעיפים 1 ו-2 (ס"ק 1-4 ו-6) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981, שזו לשונם:

"איסור הפגיעה בפרטיות

1. לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו.

פגיעה בפרטיות מהי

2. פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה:

(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;

(2) האזנה האסורה על פי חוק;

(3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד;

(4) פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו;

...

(6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח;"

התובע מציין את סעיפי החוק בעלמא מבלי להידרש לתוכנם וליישומם בנסיבות המקרה הפרטני נשוא תביעתו.

כך לדוגמא, הוא כלל לא הוכיח שהצילום נעשה ברשות היחיד (סעיף 2(3) לחוק). אדרבה, בעדותו בדיון ציין, כי המסדרון (בו הוצבו המצלמות) הוא לא ברשות היחיד (שורה 18 עמ' 1 לפרוטוקול).

סעיף 6 לחוק קובע בזו הלשון: "לא תהיה זכות לתביעה אזרחית או פלילית לפי חוק זה בשל פגיעה שאין בה ממש".

הסבריו של התובע, מדוע פעולתה של הנתבעת עלולה להטרידו או להשפילו, היו דלים ביותר, ולא יצאו מכלל "פגיעה שאין בה ממש" כהגדרתה בסעיף 6 לחוק.

8. שנית, לנתבעת קיימת ההגנה הקבועה בסעיף 18(1) לחוק הקובע:

"במשפט פלילי או אזרחי בשל פגיעה בפרטיות תהא זו הגנה טובה אם נתקיימה אחת מאלה:

(1) הפגיעה נעשתה בדרך של פרסום שהוא מוגן לפי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965;"

סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע:

"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי –

(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין-שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;"

במקרה דנן, מדובר בפרסום על ידי הנתבעת כבעלת דין לצורך שימוש כראיה בהליך משפטי כאשר הפרסום נעשה תוך כדי הדיון המשפטי ולצרכו, ולא הוכח שנעשה בו שימוש מחוץ לד' אמותיו של ההליך.

אמנם התובע העיד שלפחות 3-4 אנשים יודעים על הפרסום, אך הדברים נאמרו בעלמא ללא פירוט מיהם אותם אנשים שיודעים ובאלו נסיבות, האם השתתפו בדיון המשפטי אם לאו.

9. שלישית, באפשרות התובע למנוע את הפרסום באותו הליך משפטי בו הוצגה הראיה.

סעיף 70ד) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע:

"בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם, לשם מניעת פגיעה בפרטיות של אדם בשל חשיפת מידע רפואי עליו או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות שכלית או של אדם עם מוגבלות נפשית, כהגדרתם בחוק הליכי חקירה והעדה של אנשים עם מוגבלות, של אחד מהם".

(ההדגשה שלי – ש.ש.ל).

התובע כבעל דין באותו הליך, בו נחשפו תוצאות המעקב אחריו, יכול היה לבקש מבימ"ש לאסור את הפרסום ולהחסות את כל המסמכים הרלבנטיים בעניינו לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו. הדברים מקבלים משנה תוקף עת מדובר בתובע שהוא עורך דין, שבקיאותו בהוראות הבסיסיות של חוק בתי המשפט ומושכלות יסוד כדוגמת איסור פרסום, אינה צריכה להיות מוטלת בספק.

משלא פעל כאמור ולא ביקש מבימ"ש באותו הליך למנוע את הפרסום אודותיו, חזקה שלא ראה בכך פגיעה חמורה בפרטיותו, שאילו היה רואה – היה מבקש לאסור את הפרסום.

אם התובע לא ראה בכך בעיה, מה לו כי ילין על הנתבעת שלא ראתה בכך בעיה. לפיכך, יש להחיל בעניינו את הלכת ההשתק, כך שלא יוכל לטעון כלפי הנתבעת כי נפגעה פרטיותו ולדרוש כי תפצהו על פגיעה זו, בה בעת שהוא עצמו, למעשה, לא ראה בכך כל פגיעה.

10. רביעית, בפסק הדין המנחה של בימ"ש העליון בבג"ץ 6650/04 פלונית נ. בית הדין הרבני האזורי בנתניה (מיום 14.5.06) הותוו השיקולים לקביעה האם נגרמה פגיעה בפרטיות בהליך אזרחי, כאשר הפוגע הוא צד להליך. כב' הנשיא ברק קבע, כי יש לשקול שני שיקולים עיקריים:

ראשית, חומרת ההפרה. ככל שעוצמת ההפרה של הפרטיות היא גדולה יותר, כן גדל משקלו של השיקול המבקש להגן על זכות זו בהשוואה לשיקולים הנוגדים.

שנית, ערכו הראייתי של החומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות. ככל שהראיה חיונית יותר להוכחת האמת, כן יגבר משקלה לעומת משקלה של הפגיעה בפרטיות.

במקרה דנן, נראה כי אין מדובר בפגיעה חמורה בפרטיות: מדובר במצלמות הנמצאות במרחב הציבורי, שהתובע ידע על קיומן, נעשה בהן שימוש בעניינו מספר בודד של פעמים, תוצרי הצילום הם כניסה ויציאה למשרד ולא חלילה תיעוד מצבים אינטימיים, והחשוב מכל – אף התובע לא ראה בכך פגיעה חמורה בפרטיותו, מעצם העובדה שלא ביקש מבית המשפט לאסור את הפרסום עת הוצגו ממצאיו לפניו.

על אף סברתה של הנתבעת בנוגע לערכם הראייתי של הצילומים בהליך המשפטי שניהלו הצדדים, יתכן שניתן היה לוותר על השימוש בהם, כיוון שספק אם היה בהם כדי להכריע את התביעה (בהליך הראשון שניהלו הצדדים). עם זאת, איני נדרש להתעמק בכך, שעה ששוכנעתי כי במקבילית הכוחות של חיוניות הראיה להוכחת האמת אל מול משקלה של הפגיעה בפרטיות, לא עלה בידי התובע להוכיח כי מדובר בפגיעה חמורה בפרטיות, ואף מעבר לכך - נראה כי עצמת הפגיעה בפרטיות בנסיבות המקרה דנן היא ברף הנמוך לכל היותר, ואין היא עולה כדי הפרה חמורה, המזכה בסעד מכוח החוק בהתאם לשיקולים שנקבעו על ידי בימ"ש העליון כאמור.

11. אשר להחלטתה של כב' הרשמת הבכירה יונת הברפלד-אברהם בסוגיית ההוצאות, אבהיר, כי בפסיקת הוצאות ניתן לגורם השיפוטי שיקול דעת נרחב, כאשר ההחלטה בעניינן יכולה להיות מבוססת גם על תבחינים שעניינם התנהגות ראויה אם לאו של בעלי הדין ולא רק על תבחינים שעניינם חוקיות או העדר חוקיות.

גם אם יש מקום לטעון שהתנהגותה של הנתבעת אינה ראויה, אין זה אומר שהתנהגותה אינה חוקית ומפרת חוק, וכפועל יוצא מכך מקנה לתובע עילת תביעה המזכה בסעד כספי.

המנעד הרחב של שיקול הדעת שיש לגורם שיפוטי בפסיקת הוצאות מוגבל יותר עת עסקינן בהכרעה בדבר קיומה של עילת תביעה וזכות מכוח חוק, שכן במאטריה הזו לא כל מה שאינו ראוי הוא בהכרח אינו חוקי.

סיכום ומסקנות:

12. לאור האמור לעיל, דין התביעה נגד הנתבעת להידחות.

אני מחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות בסך 800 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 4,200 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן ייתווספו עליהם ממועד פסה"ד עד מועד התשלום בפועל הפרשי הצמדה וריבית בהתאם להוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

13. המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לרשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 15 ימים מיום המצאת פס"ד זה לידיו.

ניתן היום, כ"ז סיוון תשפ"א, 07 יוני 2021, בהעדר הצדדים.