בפני בקשה להורות על הארכת מועד להישפט בדו"חות מספר 90508852580, 90509445418, 90509911120, זאת מכוח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982. ( להלן: ה"חוק")

העובדות הצריכות לעניין :

המבקשת הגישה ביום 6/9/20 בקשה שכותרתה "בקשה להארכת מועד להישפט בעבירת ברירת משפט" בגין שלושה דו"חות מהירות.

ביום 1/10/20 הגיבה המאשימה וביקשה לדחות את הבקשה בטענה של חוסר סמכות מקומית היות והעבירות בוצעו במחוז צפון והסמכות המקומית נתונה לבתי משפט לתעבורה בחיפה ובחדרה.

דיון והכרעה :

על מנת להידרש לבקשה לגופה על המבקשת לעבור את המשוכה הראשונה בשאלת הסמכות המקומית.

הכלל הקובע סמכות מקומית מעוגן בסעיף 6(א) לחוק, קובע את סמכות המאשימה לבחור היכן יוגש כתב האישום, אך אין בו כדי להעניק לנאשם זכות הבחירה לאיזה בית משפט יפנה בבקשה, שמוגשת על ידו, להארכת מועד להישפט. [ראה עפ"ת 27124-06-10 לם נ' מדינת ישראל (21.08.10) (פורסם בנבו)]

בקשות לפי סעיף 230 לחוק יש להגיש לביהמ"ש שבתחום סמכותו נעברה העבירה, אף אם מקום מגורי המבקשת הינם בתחום סמכותו המקומית של בית משפט במחוז אחר.

ברע"פ 1258/19 בסט קאר שרותי רכב נ' מדינת ישראל (13.05.19) (פורסם בנבו) חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה כי סמכות מקומית בבקשות לפי סעיף 230 לחסד"פ, נקבעת בהתאם לתחום השיפוט של ביהמ"ש לפי המקום בו נעברה העבירה. נקבע כי: "אין כל הגיון דיוני במתן אפשרות למבקשת להגיש את הבקשה בזיקה למקום מושבה תחת זיקה למקום ביצוע העבירה".

לאור האמור לעיל, ובשים לב למקום ביצוע העבירות, ובהעדר נימוקים מיוחדים בגוף הבקשה להגשת הבקשה בביהמ"ש זה, הסמכות המקומית לדון בבקשה אינה נתונה לבית המשפט לתעבורה במחוז תל אביב.

לפיכך, אני מורה על מחיקת הבקשה מחוסר סמכות מקומית.

המזכירות תודיע לצדדים.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ג תשרי תשפ"א, 01 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.